בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו                            

התובע:                         ירון רותם ת.ז. 058883158

באמצעות ב"כ עוה"ד אביגדור פלדמן ו/או אבים יריב ו/או אחינועם מרגלית ו/או מיכאל ספרד מסמטת בית השואבה 6, תל אביב טל. 03-5608833 פקס. 03-5607176

                                    נגד

הנתבעים:                     1. כבוד השופט דר' גרשון גרמן

                                    בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן

                                    2. מדינת ישראל

                                    באמצעות פרקליטות המדינה

                                    רחוב הנרייטה סאלד 1

                                    תל אביב

כתב תביעה

סכום התביעה: 10,355,060 ש"ח.

עילת התביעה: עוולת רשלנות, עוולת הפרת חובה חקוקה.

מבוא

עילתה של תביעה זו עוולת רשלנות של הנתבע 1 בתוקף תפקידו כשופט בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, ושל הנתבעת 2 מתוקף אחריותה כמעבידה וכשולחת, למעשי הנתבע 1, בכך שבמסגרת סכסוך משפטי מתחום המעמד האישי בין התובע וגרושתו בנוגע למשמורת ילדתם הקטינה ובמהלכו, נעתר הנתבע 1 במעמד צד אחד בלבד וללא מתן ערבויות לבקשת אם הקטינה לביטול לתקופה מוגבלת של צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא בהסכמה נגד הקטינה.

החלטת הנתבע 1 לאפשר הוצאת הקטינה מהארץ על ידי אימה באה בשלב בו היה גלוי וברור כי האם חווה משבר קשה כתוצאה משינוי סדרי הראיה של הקטינה והחלטה כי הקטינה תוכל ללון בבית התובע, וכי האם עושה ותעשה ככל שביכולתה למנוע כל קשר בין הבת ואביה - התובע ולקטוע אותו.

החלטת בית המשפט ניתנה כאמור במעמד צד אחד בלבד מבלי ליידע את התובע מראש ואף לא בדיעבד ודבר יציאת הקטינה מן הארץ נודע לתובע רק לאחר שגילה כי בתו ואימה נעלמו מביתם.

כפועל יוצא ממעשהו של הנתבע 1, ביום 26.7.01 יצאה אם הקטינה, עולה חדשה מרוסיה, את הארץ יחד עם הקטינה, לארה"ב ומשם ככל הנראה למולדתה, ומשם לכל יעד  אחר, ועדיין לא שבה. מאמצי התובע, בעלות כספית גבוהה, לאתר את בתו עלו בתוהו ועתה חסר הוא אמצעים להמשיך בחיפוש היקר. גם רשויות המדינה לא מסוגלות לסייע לתובע וכך נותק הוא מביתו וספק רב אם יצליח לחדש עימה את הקשר בעתיד.

העובדות:

א. הרקע והצדדים לתביעה

         1.         התובע וגב' מרינה בלפר רותם (להלן: "מרינה" או "אם הקטינה") הינם הורי הקטינה לילך רותם ת.ז. 318635729 ילידת 14.9.97, מנישואיהם זל"ז כדמו"י מיום 16.8.95.

         2.         ביום 30.3.99 הגישה אם הקטינה בשמה ובשם הקטינה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בעניין משמורת הקטינה והסדרי ראייתה. הסעד המבוקש על ידי אם הקטינה היה כמפורט בסעיף 8 לכתב התביעה ובסעיף 13 לה, הווה אומר: אם הקטינה ביקשה כי הקטינה תהיה במשמורתה והסדרי הראיה של התובע לא יכללו לינה בביתו ולא יכללו מפגשים עם הקטינה אלא בנוכחות האם.

העתק מכתב התביעה מצ"ב ומסומן נספח א'.

         3.         באותו יום הגישה אם הקטינה תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (תמ"ש 25280/99) שעניינה תביעת הוצאות מדור ומזונות, על פי הפירוט הבא: תביעה לתשלום סך של 5000 ש"ח מדי חודש וכן לתשלום הוצאות המשכנתא הרובצת על דירת בני הזוג ברחוב אח"י דקר 13/7 בתל אביב.

העתק מכתב התביעה מצ"ב ומסומן נספח ב'.

         4.         הנתבע 1 כיהן בתקופה הרלוונטית לתביעה זו ועודנו מכהן כשופט בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב והמרכז הנמצא ברמת גן.

         5.         הנתבעת 2 נושאת באחריות למעשי הנתבע 1 מכוח היותה מעסיקתו, שולחתו, והיות הנתבע 1 פועל מכוחה של הנתבעת 2 ואורגן שלה.

         6.         ביום הגשת התביעה, שתי התביעות לעיל נקבעו לדיון בפני הנתבע 1 ליום 13.10.99 בשעה 08:30 (ראו ההזמנות לדיונים בשתי התביעות בנספחים א' ו - ב' לעיל).

         7.         מכאן ואילך למעט אם יצויין אחרת כל ההליכים, כתבי בי"ד ומסמכי לשכות הסעד והרווחה שהוגשו במסגרת התביעות הנ"ל - באו בפני הנתבע 1.

         8.         ביום 11.4.99 הגישה אם הקטינה בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד מפני התובע (תמ"ש 25282/99), ובו טענה טענות שונות ומשונות - כוזבות וחסרות שחר - כנגד התובע.

בתצהיר שצורף לבקשה לצו הגנה נטען על ידי האם בין היתר כי התובע מתכנן לגנוב את הקטינה לברוח עימה.

גם בקשה זו הובאה בפני הנתבע 1, אשר קבעה לדיון ליום 18.4.99.

העתק מהבקשה לצו הגנה, והחלטת הנתבע 1 על גביה, מצ"ב ומסומן נספח ג'1.

         9.         בנוסף, הוגש ביום 14.4.99 תצהיר משלים מטעם אם הקטינה, שנערך על ידי באת כוחה.

העתק מהתצהיר המשלים מצ"ב ומסומן נספח ג'2.

        10.        לקראת הדיון הגיש התובע תצהיר נגדי, ובו סתר ושלל את טענות אם הקטינה שבבקשה זו, ואף הוסיף וטען את טענותיו בעניין יחסי בני הזוג והיעדר ההצדקה להפרדתו מבתו הקטינה. התובע בתצהיר טען כי כל מעשיה של אם הקטינה מיועדים למנוע ממנו לראות את ביתו, ועושה כל אשר ביכולתה כדי להפריד ביניהם.

העתק מהתצהיר הנגדי מצ"ב ומסומן נספח ד'.

        11.        ביום 18.4.99 הגישה אם הקטינה בקשה לצו עיקול זמני כנגד התובע ובו דרשה לעקל את כל זכויותיו של התובע כמפורט בבקשה זו. בבקשה פורטו מסכת היחסים בין הצדדים, וטענות אם הקטינה באופן חד צדדי ומגמתי.

העתק מהבקשה מצ"ב ומסומן נספח ה'.

ב. הסכם הגירושין

        12.        ביום 20.4.99 חתמו התובע ואם הקטינה על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 25281/99 על ידי הנתבע 1 (להלן: "ההסכם").

העתק מפסק הדין ומההסכם המסונף לו מצ"ב ומסומן נספח ו'.

סעיף יא' להסכם קבע: "יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטינה".

בנוסף, כולל ההסכם הפניה ליחידת הסיוע שליד בית המשפט וללשכת הסעד שתאמוד את המסוגלות ההורית של כל אחד מבני הזוג בין היתר לצורך הסדרי ראיה של הקטינה (ראו סעיפים ג' - ד' להסכם). כמו כן נקבע בהסכם כי יחידת הסיוע הנ"ל תקבע באופן מיידי את הסדרי הראיה של הקטינה.

ג. השתלשלות העניינים בנושא הסדרי הראיה

        13.        ביום 22.4.99 הודיעה גב' סו להמן מיחידת הסיוע לבית המשפט כי שני ההורים לא הצליחו להגיע ביניהם לכל הסכמה בדבר הסדרי ראיה "אפילו זמניים ביותר" באותו שלב. בנוסף הומלץ לבית המשפט להורות על ביצוע בדיקת מסוגלות הורית.

העתק מהודעת הגב' להמן לבית המשפט מצ"ב ומסומנת נספח ז'.

        14.        ביום 27.4.99 ולאחר שפקידת הסעד לא המליצה על הסדרי ראיה באופן מיידי במוסכם על בעלי הדין בהסכם הגירושין, פנה התובע ב"בקשה דחופה לקביעה מיידית של הסדרי ראיה או לביטול ההסכם" ובו ציין כי טרם נקבעו הסדרי ראיה וכי כל עוד אין החלטת בית משפט הוא אינו יכול לראות את ביתו בשל העובדה כי היא נמצאת במשמורת האם, ויחסיו עם האם ידועים הם.

בהחלטתו הורה בית המשפט ליחידת הסיוע ליתן המלצה על הסדרי ראיה לתקופה של 30 יום.

העתק מהבקשה ומההחלטה מצ"ב ומסומן נספח ח'.

        15.        ביום 28.4.99 הגישה הגב' להמן הצעה לעניין הסדרי ראיה זמניים לתקופה של שלושים יום. בהצעה נמסר לבית המשפט כי עמדת האם הינה כי היא מסכימה לכך שהתובע יראה את ביתו רק לאחר שיעבור בדיקה פסיכיאטרית. ההמלצה היתה כי הבת תהיה במשמורת אביה בימים מסויימים אך ללא לינת לילה.

בית המשפט החליט לקבל את המלצות יחידת הסיוע בנוגע להסדרי הראיה.

העתק ההצעה וההחלטה מצ"ב ומסומן נספח ט'.

        16.        המלצות יחידת הסיוע לא נשאו חן מלפני האם ולפיכך ביום 3.5.99 הגישה בקשה למתן צו דחוף בעניין הסדרי הראיה (בש"א 7194/99), ובו טענה, בין היתר, כדלקמן:

(א) כי לטענתה הסדרי הראיה אינם לטובת הקטינה;

(ב) כי התובע אינו רואה לנגד עיניו את טובת הקטינה;

(ג) כי התובע אינו דואג לצרכים חיוניים של הקטינה, כדוגמת מזון או שינה.

(ד) כי הקטינה זקוקה לראות את אימה יותר מאשר את אביה.

(ה) כי התובע מתנהג במסגרת ביצוע המלצת יחידת הסיוע באופן הפוגע בקטינה בצורה קשה ביותר.

העתק מהבקשה מצ"ב ומסומן נספח י'.

        17.        התובע הגיש תגובתו לבקשה. בתגובה טען התובע כי האם עושה ככל שביכולתה לנתק בינו ובין ביתו, ושב וביקש לבצע בדיקת מסוגלות הורית.

        18.        בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי הסדרי הראיה שנקבעו בידי יחידת הסיוע ישארו על כנם למשך הזמן שנקבע בהחלטה הקודמת.

העתק מהתגובה ומההחלטה מצ"ב ומסומנים נספח יא'.

        19.        ביום 19.5.99 הגיש התובע כתב הגנה במסגרת תמ"ש 25280/99, ובו ציין (סעיף 13 - 16) את התנהגותה של האם ואת כוונתו להגיש בקשה לפסק דין שיורה כי הקטינה תהיה במשמורתו הקבועה של התובע. לכתב ההגנה צורפו העתקי אישורי תלונות שהגיש התובע כנגד אם הקטינה.

העתק כתב ההגנה מצ"ב ומסומן נספח יב'.

        20.        ביום 23.5.99 הגישה אם הקטינה בקשה לפסיקת מזונות זמניים ובבקשה טענה שוב טענות כנגד התנהגות התובע ועל כך שהתובע אינו דואג לצרכי ביתו הקטינה.

העתק מהבקשה מצ"ב ומסומן נספח יג'.

        21.        ביום 27.5.99 הגיש התובע בקשה דחופה להארכת תוקף הסדרי הראיה הזמניים שנקבעו על יחידת הסיוע, שכן על פי החלטת בית המשפט ההסדרים הראשוניים יעמדו בתוקפם למשך 30 יום, מועד שעמד לפקוע באותו יום. ההארכה נתבקשה עד לקבלת עמדת האם. בבקשה ציין התובע כי ב"כ אם הקטינה הודיעה לבא כוחו כי מאחר והסדרי הראיה הזמניים יפוגו באותו יום, אין בדעת אם הקטינה לאפשר לתובע לראות את הקטינה. בית המשפט נעתר לבקשה.

העתק מהבקשה וההחלטה מצ"ב ומסומן נספח יד'.

        22.        ביום 1.6.99 הגישה אם הקטינה את התנגדותה לבקשה להארכת תוקף הסדרי הראיה הקיימים. בתגובה נטענות טענות קשות ביותר כנגד התובע, לרבות טענות לפיהן התובע אינו דואג לקטינה, התובע אינו מתחשב בצרכי הקטינה, הקטינה נפגעת מביקורי התובע - אביה - ולכן יש לצמצם את פרקי הזמן בו רשאי התובע לראות את הקטינה.

אם הקטינה ביקשה מבית המשפט לצמצם את זמן הראיה של הקטינה על ידי אביה כדלקמן: שעה ביום ד' בשבוע ושעה ביום ו' בשבוע, סה"כ שעתיים בשבוע; אם הקטינה אינה מרגישה בטוב היא לא תצא מבית אם הקטינה.

העתק מכתב ההתנגדות מצ"ב ומסומן נספח טו'.

        23.        ביום 2.6.99 הגיש התובע תגובה לתגובת אם הקטינה. בתגובתו הצביע התובע על נסיונות אם הקטינה לנתק בינו ובין ביתו.

העתק מהתגובה מצ"ב ומסומן נספח טז'.

דו"ח פקידת הסעד מיום 11.8.99

        24.        ביום 11.8.99 הגישה פקידת הסעד מהמחלקה לשירותי רווחה דו"ח לבית המשפט ובו פירוט נרחב של יחסי ההורים, התרשמותה מכל אחד מההורים, איזכור אבחנות של פסיכולוג קליני שנפגש עם ההורים (להלן: "דו"ח פקידת הסעד"). הדוח כלל המלצות לגבי הסדרי ראיה לשנים שלאחר מכן.

הדו"ח המדבר בעד עצמו, הוא מסמך נוקב המבקר בצורה קשה את התנהגות האם, אופיה, "מדיניותה" לגבי הקטינה ו"תפיסת עולמה" לגבי חינוך וטיפול בקטינה.

כותבת פקידת הסעד לבית המשפט את הדברים הבאים:

"על רקע קשיים אלה וכן על דברים רבים נוספים היתה הזוגיות ביניהם רצופת מריבות ומתחים. שניהם מתארים כיצד כבר בירח הדבש רבו והתווכחו כמעט על כל נושא אפשרי. כשנתיים לאחר הנישואין נולדה בתם לילך וסביב לידת הילדה והטיפול בה נוצרו מתחים ומריבות אינסופיים.

"מתיאוריו של הבעל, מצטיירת תמונה על פיה הטיפול של מרינה האם בילדה היה צמוד מאד, היא לא נתנה לאף אחד מלבדה ומלבד אימה להתקרב ולטפל בילדה, היא דרשה מכולם לנהוג בילדה באופן סטרילי, היו לה ויש לה עד היום עקרונות נוקשים וחד משמעיים לגבי התזונה של הילדה וכו'.

"משיחה שהיתה לי עם אחות טיפת חלב באזור מגורי המשפחה, הבנתי כי מרינה לא קיבלה ואף התנגדה להכוונה ולהדרכה של הצוות בטיפת חלב. בסופו של דבר הסתכסכה עימם כאשר לא הסכימו עם דעותיה הפסקניות ועברה לטיפת חלב בשכונה תל - אביבית אחרת.

...

"מתוך חוות דעתו של דר' קרמר עולה כי הוא הציע לשניהם להגיע לפשרות בקשר לגידול הילדה ... עולה כי תגובתה של האם היתה התנגדות חד משמעית להתפשר ... לאור זאת סרב דר' קרמר להמשיך לפגוש במשפחה ...

"כותב דר' קרמר בסיכום חוות דעתו, "עפ"י התרשמותי גב' רותם הינה מאד נוקשה ובלתי גמישה, למרות שלא פגשתי את גב' רותם לאורך זמן, על מנת לאבחן אותה באופן מדוייק, היא גילתה סימנים להפרעה אובססיבית קומפולסיבית ... (ההדגשה שלי - א.פ.).

"כל ניסיונותי להעביר לאם את המסר כי שלומה נפשי והפיזי של הילדה אינם ניזוקים במפגשים שבין הילדה והאב, עלו בתוהו".

פקידת הסעד מוסיפה ומתארת בדו"ח את התרשמותה החיובית ביותר מהתובע, את התרשמותה השלילית ביותר מאם הקטינה, לרבות נוקשות מחשבתית לצרכי הילדה והתעלמות מוחלטת מהצורך של הקטינה לראות גם את אביה, ומחשיבות הקשר עם אביה - התובע - להתפתחותה התקינה של הקטינה.

הדו"ח, כאמור, הוגש לנתבע 1.

הדו"ח מצ"ב ומסומן נספח יז'.

        25.        האם הגישה תגובה לדו"ח זה. מהתגובה נלמד כי האם אינה מקבלת את האמור בדו"ח, אינה מקבלת את ההמלצות שבו, היא סבורה שהאמור בדו"ח פוגע בילדה. בנוסף האם מתיימרת לדעת טוב יותר מפקידת הסעד כמה פעמים בשבוע טוב לילדה לראות את אביה, ובאילו שעות.

העתק מהתגובה מצ"ב ומסומן נספח יח'.

        26.        ביום 13.10.99 נתן בית המשפט תוקף של החלטה לדו"ח פקידת הסעד, בהסתייגויות קלות.

העתק הפרוטוקול וההחלטה מצ"ב ומסומנים נספח יט'.

תביעת התובע לקבלת משמורת הילדה

        27.        ביום 17.1.00 הגיש התובע תביעה לקבלת הקטינה למשמורתו, וזאת לנוכח חשש לטובת הקטינה אם תוסיף ותהיה במשמורתה של אימה.

        28.        בתביעה זו צויין היטב כי אם הקטינה עושה ככל שביכולתה כדי לנתק את הקשר בין הקטינה והתובע, לרבות הצפת פקידת הסעד באינסוף טענות ובקשות ותלונות בנוגע לאופן מילוי הסדר הראיה. בנוסף צויין כי אם הקטינה מפרה את הסדרי הראיה שנקבעו, אינה מאפשרת לתובע להיפגש עם ביתו בניגוד להסדרי הראיה ובמקרים "מצמצמת" ביוזמתה את זמני הביקורים.

        29.        עוד צויין בתביעה כי אם הקטינה שהיא עולה חדשה מרוסיה, החלה לדבר עם הקטינה ברוסית בלבד, כאשר התובע אינו דובר רוסית, מתוך מטרה לנתק את הקשר בין האב והקטינה.

כתב התביעה מצ"ב ומסומן נספח כ'.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת מדר' קרמר, המדברת בעד עצמה.

        30.        כתב ההגנה שהוגש ביום 22.2.00 על ידי אם הקטינה אשר מצורפת לו (כנספח א') חוות דעת של פסיכולוגית קלינית, המציינת כי הקטינה ואימה משוחחות ביניהם ברוסית ולא בעברית.

נספח ב' לכתב ההגנה כולל מסמך שנערך על ידי עובדת סוציאלית, לאחר שאם הקטינה הביאה את הקטינה לחדר מיון וטענה כי חזרה חבולה מפגישה עם התובע וכי לטענת האם התובע היכה את הקטינה. המסמך מציין כי לעמדת פקידת הסעד (המלווה את העניין) האם נוקטת בדרך זו (של העללת עלילות זוועה) כנגד התובע כחלק ממאמציה לנתק הקשר בין התובע וביתו, וכי אין לפקידת הסעד ספק שהתובע אינו מכה את ביתו.

כתב ההגנה מצ"ב ומסומן נספח כא'.

        31.        ביום 26.3.00 הגישה אם הקטינה בקשה לפסילת פקידת הסעד גב' פנינה ויטלי מלטפל בסכסוך בעניין משמורת הקטינה והסדרי ראייתה. בין היתר טוענת אם הקטינה, בתצהיר, כי פקידת הסעד עוינת את אם הקטינה באופן הפוגע בקטינה עצמה, כי פקידת הסעד פועלת שלא בסמכות תוך פגיעה בקטינה וכי היא נוטה לטובת התובע. אם הקטינה טענה כי פקידת הסעד היא גזענית. בנוגע לתובע, שבה וטענה אם הקטינה כי התובע עושה בניגוד לטובת הקטינה, כי התובע מכה אותה וכי התובע אינו קשוב ורגיש לצורכי הקטינה ולמצבה הבריאותי.

העתק מהבקשה מצ"ב ומסומן נספח כב'.

        32.        ביום 17.5.00 הגיב התובע לבקשה לפסילת פקידת הסעד, ובתגובתו שב וטען כי אם הקטינה עושה ככל שביכולתה כדי לנתק בינו ובין הבת, הפעם באמצעות נסיון לפסול את פקידת הסעד בטענה כי היא מוטה לטובתו של התובע. התובע שב וביקש לבצע בחינת מסוגלות הורית.

העתק מהתגובה מצ"ב ומסומן נספח כג'.

        33.        עמדת מרכז פקידי סעד בבקשת הפסילה היתה כי אין כל מקום להחליף את פקידת הסעד וכי יש מקום לבצע בדיקת מסוגלות הורית.

העתק מעמדת המרכז מצ"ב ומסומן נספח כד'.

        34.        ביום 4.6.00 הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע להסדרי ראיית הקטינה, תוך הסכמה על מינוי גורם חיצוני שיתן לבית המשפט תסקיר לשאלה מה יהיו הסדרי הראיה, למי תהיה הזכות למשמורת הקטינה והאם יש מקום לקיים בדיקת מסוגלות הורית. בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמה זו. ביום 6.6.00 מינה בית המשפט, בהתאם להסכמה, את דר' שפרה דיאור מרעננה כ"גורם חיצוני". ההסכמה קבעה כי משמורת הקטינה תהיה בינתיים בידי אימה, והתובע יכול לראות את הקטינה כאמור בהסכמה.

העתק מהפרוטוקול מצ"ב ומההחלטה מצ"ב ומסומן נספח כה'.

        35.        ביום 17.10.00 הגיש התובע בקשה לשינוי הסדרי הראיה. בקשה זו הובאה בפני כבוד השופטת פרדו. בבקשה נטען כי בהסכם מיום 4.6.00 נקבע כי במקרה של מחלת הקטינה לא יתקיימו הסדרי הראיה על פי אישור רפואי. התובע טען כי אם הקטינה מנצלת סעיף זה כדי למנוע מהתובע להתראות עם ביתו, באופן הבא:

שלושה שבועות רצופים עובר להגשת הבקשה לא התראה התובע עם בתו בשל טענות אם הקטינה כי הקטינה חולה וכי קיימת מניעה רפואית לקיום הפגישה.

בחודש שקדם להגשת הבקשה ביטלה אם הקטינה 11 ביקורים שאמורים היו להתקיים לפי הסדר הראיה המוסכם, בטענת מחלה של הקטינה שמונעת מפגש.

אם הקטינה מנעה מפגשים בין התובע לבתו תוך הסתמכות על אישור כי הילדה סובלת מאסטמה ולכן אינה יכולה ללכת לגן. התובע פנה לרופא שנתן את האישור והאחרון הבהיר לו כי אמנם קיימת מניעה שתלך לגן אך אין כל מניעה שתיפגש עם אביה.

התובע שב וציין והפנה את בית המשפט במפורש לתסקירי המבחן שהביעו את עמדתם כי אם הקטינה עושה ככל שידה משגת כדי לנתק את הקשר בין התובע וביתו.

העתק מהבקשה מצ"ב ומסומן נספח כו'.

        36.        ביום 9.11.00 השיבה אם הקטינה לבקשה.

        37.        כבוד השופטת פרדו קבעה בהחלטתה כי הסדרי הראיה יישארו בשלב זה בעינם, והוסיפה כי כל פגישה בין האב והקטינה שתבוטל על ידי האם, "תפוצה" בפגישה אחרת מיד עם סיום המחלה של הקטינה ומבלי לפגוע בפגישות הקבועות שעל פי הסדר הראיה. בנוסף נקבע דיון במעמד הצדדים לנוכח הצפי כי תוגש חוות הדעת של דר' דיאור, ולדיון הוזמנה גם העובדת הסוציאלית.

העתק מהתגובה ומהחלטה זו, מצ"ב ומסומנים נספח כז'.

        38.        על אף שלא הנתבע 1 הוא שדן בבקשה האחרונה, אלא כבוד השופטת פרדו, היו מונחים הבקשה והתגובה והחלטת בית המשפט בתיק בית המשפט שחזר לטיפולו של הנתבע 1 בחודש מרץ 2001 או בסמוך לכך.

        39.        ביום 5.12.00 הגישה דר' שפרה דיאור, שמונתה כזכור על ידי הנתבע 1 לחוות דעתה המקצועית בשאלת המסוגלות ההורית של ההורים ובשאלה האם יש צורך לבצע בדיקת מסוגלות הורית, חוות דעת מומחה לבית המשפט.

        40.        חוות הדעת מפורטת ביותר ומבוססת על מספר רב של מפגשים עם ההורים והילדה בהרכבים שונים. דר' דיאור החליטה כי יש מקום לערוך להורים מבחן מסוגלות הורית. להורים נערכו סדרת מבחני אישיות, ובעזרתם עמדה דר' דיאור על מאפייני האישיות של כל אחד מההורים, על נטיותיהם במצבים שונים. דר' דיאון נתנה המלצה לגבי משמורת הקטינה ועל הסדרי הראיה שרצויים בעיניה לשנים הבאות.

        41.        דר' דיאור המליצה כי הקטינה תהיה במשמורת אימה, וקבעה הסדרי ראיה מפורטים שמצמצמים אפשרות לאי הבנות ול"פרשנויות", שיגבירו החיכוך ביניהם.

        42.        את המלצותיה הביאה דר' דיאור בפני כל אחד מההורים (ראו עמוד 23 לחוות הדעת). חשובה ביותר תגובת כל אחד: בעוד שהתובע אמר שהוא מקבל את הדברים ואמר שיעשה כל מה שטוב לילדה, האם התנגדה להמלצות, לא קיבלה אותן וטענה שלינת הבת אצל אביה תהיה מסוכנת.

חוות הדעת מצ"ב ומסומנת נספח כח'.

        43.        דיון בנוגע להמלצותיה של פקידת הסעד נקבע לדיון ביום 22.3.01.

        44.        עובר למועד הדיון, במהלך חודש מרץ 2001, פנתה אם הקטינה לבית המשפט לענייני משפחה לכבוד השופטת פרדו בבקשה לקבוע כי התיק ידון רק בפני הנתבע 1. נטען כי הנתבע 1 מכיר את התיק לעומקו ולכן ביקשה אם הקטינה כי הנתבע 1 ולא שופט אחר ידון בתיק. התובע הותיר ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט וכבוד השופטת פרדו הורתה כי התיק יחזור לידי הנתבע 1 עם חזרתו לעבודה.

        45.        יצויין, והדבר משך את תשומת ליבה של השופטת פרדו, כי אם הקטינה שהיתה מיוצגת על ידי מספר עורכי דין בכל שלב של התביעה פנתה בבקשה זו בכתב ידה ובעצמה.

העתק מהבקשה, תגובת התובע וההחלטה מצ"ב ומסומן נספח כט'.

        46.        מכאן ואילך לא היתה האם מיוצגת על ידי עורך דין.

        47.        כתוצאה מהבקשה להחלפת שופט נדחה הדיון. ביום 29.3.01 פנה התובע בבקשה לאמץ את הסדרי הראיה שנקבעו בחוות הדעת של דר' דיאור.

העתק הבקשה מצ"ב ומסומן נספח ל'.

        48.        הבקשה הועברה לתגובת האם. מהתגובה התברר כי לאם השגות רבות גם על עמדת דר' דיאור וביקשה שלא לאמץ אותן. הבסיס לטענות היה, כרגיל, תלונות חריפות כלפי התובע, שלטענת האם אינו דואג לקטינה, לבריאותה, מזניח את מחלתה, מבקש לשכן אותה בחדר פרוץ למרות שהקטינה סובלת מאסטמה. האם טענה שהתובע "מזמין" אישורים רפואיים מניפולטיביים כדי לאפשר בכל מחיר גם במחיר בריאותה של הקטינה את פגישותיהם.

        49.        ביום 10.5.01 התקיים דיון בבקשות ובסיומו החליט הנתבע 1 להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע.

העתק מהבקשה ומהתגובה ומפרוטוקול הדיון מצ"ב ומסומנים נספח לא'.

        50.        ביום 10.5.01 הגישה יחידת הסעד דו"ח לבית המשפט ובה נמסר כי לא חל כל שינוי  "בחוסר מוכנותה של האם לאפשר לילדה התקשרות בטוחה לאביה".

יחידת הסיוע קבעה כי ההמלצות של דר' דיאור מקובלות עליה והיא מבקשת לאמצן.

בנוסף צויין בדו"ח כי המלצות דר' דיאור ודר' קופל שהוא הרופא המטפל בקטינה אינם מקובלות על האם.

לנוכח סירוב האם לבצע את המלצות דר' דיאור, יחידת הסיוע ביקשה את התערבות פקידת הסעד לפי חוק הנוער, בנוסף לפקידת הסעד לסדרי דין שכבר היתה בתמונה, שתקבע את סדרי העברת הילדה בין ההורים.

יחידת הסיוע הודיעה כי לעמדתה יש להגיש בתוך שלושה חודשים דו"ח נוסף שיפרט את מצב הילדה לנוכח הסדרי הראיה החדשים (הקובעים בין היתר כי הילדה תלון פעם בשבועים אצל אביה), ואת אופן מילוי אחר הסדרי ראיה אלו על ידי ההורים.

החלטת הנתבע 1 מיום 13.5.01 היתה לקיים את הסדרי הראיה ולאפשר ליחידת הסיוע לפקח ולודא כי האם אכן מקיימת אותם.

העתק הדו"ח מצ"ב ומסומן נספח לב'.

        51.        ביום 13.5.01 פנתה האם, בעצמה, לנתבע 1 וביקשה שלא לאמץ את הסדרי הראיה שהומלצו בחוות הדעת של דר' דיאור. בבקשה נטען כנגד העובדות הסוציאליות שהן אינן מפעילות שיקול דעת עצמאי ואינן רואות את טובת הקטינה, אלא כבולות בשרשראות לחוות הדעת של דר' דיאור. בנוסף, טרחה האם להזכיר כי עזבה את מוסקבה שם חיה חיי פאר והגיעה לישראל חסרת כל משום יהדותה. דברים אלו באו על רקע טענה קודמת של האם, כי פקידת הסעד היא גזענית.

הנתבע 1 חזר על החלטתו מיום 13.5.01, לפיה יבחנו קיום וביצוע הסדרי הראיה והשפעתם על הילדה במשך שלושה חודשים.

העתק הבקשה וההחלטה מצ"ב ומסומן נספח לג'.

        52.        למרות ההחלטה האחרונה שוב פנתה האם לבית המשפט (שוב ללא עורכי דינה) ב"בקשה למתן צו לשינוי הסדרי ראיה דחוף" וביקשה "לעצור" כלשונה את מילוי הסדרי הראיה, בטענה שהתובע מכה את הילדה ומאיים על הילדה ועל האם. הבקשה הובאה תחילה בפני כבוד השופט יהודה גרניט, והועברה על פי החלטתו לתגובת התובע. משהוגשה תגובת התובע כבר היתה הבקשה והתגובה בפני הנתבע 1.

        53.        התובע הגיב לבקשה ובתגובה פרט את השתלשלות העניינים עד אותו שלב, את נסיונותיה של האם לנתק את הקשר בינו ובין ביתו, את המעשים הפסולים בהם נקטה, ההתנגדויות לממצאי פקידות הסעד, יחידות הסיוע ודר' דיאור.

העתק מהבקשה ומהתגובה מצ"ב ומסומנים נספח לד'.

        54.        ביום 11.6.01 הגיש התובע בקשה למתן צו פורמאלי לאימוץ הסדרי הראיה שנקבעו על ידי יחידת הסיוע ביום 10.5.01, ואשר אומצו על ידי בית המשפט ביום 13.5.01, וזאת משום המשך ההפרות של האם את הסדרי הראיה, מניעת מפגש בין התובע ובתו, מניעת לינה של הקטינה אצל התובע.

        55.        בית המשפט החליט ביום 12.6.01 ליתן סמכויות לפקידת הסעד לפי חוק הנוער ולפקידת הסעד לסדרי דין לקבוע את סדר העברת הקטינה בין ההורים.

העתק הבקשה וההחלטה מצ"ב ומסומנים נספח לה'.

עזיבת האם והקטינה את דירתן ללא ציון כתובת חדשה

        56.        ביום 25.6.01 הגישה אם הקטינה בקשה לתיקון כתב תביעה (בש"א 11722/01), ובו נתבקש תיקון הסעד המבוקש (הגדלת המזונות) בשל, בין היתר, הצורך של האם וקטינה לעבור דירה. בכותרת הבקשה נרשמה כתובתה של האם כרחוב אח"י דקר 13 בתל אביב על אף שעולה מהבקשה שהאם והקטינה אינן גרות עוד בכתובת זו.

אם הקטינה ביקשה בבקשה שלא למסור את כתובתה הנוכחית בה נמצאת גם הקטינה משום שלטענתה התובע נהג בהן באלימות וקיים חשש לביטחונם האישי.

התובע הגיש כתב הגנה.

העתק מהבקשה לתיקון כתב תביעה, כתב התביעה המתוקן וכתב ההגנה מצ"ב ומסומנים נספח לו'.

הבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ

        57.        ביום 28.6.01 הגישה האם בקשה לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מהארץ למשך חודשיים, שהוצא כזכור בתחילת הדרך בעת אישור הסכם הגירושין. מטרת הנסיעה כנטען בבקשה היתה שהאם תהיה נוכחת בעת שאחותה המתגוררת בארה"ב במדינת וושינגטון תלד ולהשתתף באזכרה לבנה של אחות האם שנהרג שנה קודם לכן.

        58.        הבקשה לא הוגשה במעמד צד אחד. בבקשה ציינה האם כי תהיה נכונה "לנהוג על פי הוראות בית המשפט ככל שימצא לנכון באשר לאופן ותנאי ביטול עיכוב היציאה כנגד הקטינה".

        59.        הבקשה לא הועברה לתגובת או לידיעת התובע.

        60.        ביום 4.7.01 נתן הנתבע 1 צו "כמבוקש" ובכך סלל דרך ליציאת הקטינה מן הארץ ללא ידיעת התובע.

        61.        ההחלטה לא הועברה לידיעת התובע.

העתק מהבקשה ומההחלטה על גביה מצ"ב ומסומנים נספח לז'.

        62.        ביום 27.7.01 הגיע התובע כרגיל לפגוש את הקטינה על יד ביתה מאחר והיה זה הזמן בו על פי הסדרי הראיה הקיימים אמורה הקטינה להיות בחברת התובע, אך הקטינה לא הגיעה לפגישה.

        63.        ביום 29.7.01 התברר לתובע על פי בדיקה במשטרת ישראל כי הקטינה עזבה את הארץ ביום 26.7.01 להולנד.

        64.        ביום 30.7.01 הגיש התובע בקשה דחופה לביטול ההחלטה על הסרת הצו לעיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד הקטינה. הבקשה הובאה לכבוד השופט שאול שוחט שסרב להיעתר לה מהטעם שהקטינה כבר יצאה לחו"ל, וניתב את הבקשה לנתבע 1.

העתק מהבקשה וההחלטה על גביה מצ"ב ומסומנים נספח לח'.

        65.        ביום 12.8.01 התקיים דיון בפני הנתבע 1 בבקשה לביטול צו היתר היציאה לחו"ל. בית המשפט החליט בסופו של הדיון כי נכון לאותה עת אין אפשרות לבטל את הצו שהתיר יציאה לחו"ל, וכי יש להמתין עד לחלוף המועד בו על פי הצו שניתן על האם והקטינה לחזור לארץ.

העתק מהפרוטוקול וההחלטה מצ"ב ומסומן נספח לט'.

        66.        אם הקטינה לא החזירה את הקטינה לארץ עד יום הגשת כתב תביעה זה.

        67.        ביום 6.9.01 הגיש התובע בקשה לפי סעיף 15 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א - 1991, בה ביקש להכריז כי הרחקת הקטינה מהארץ נעשתה על ידי האם בניגוד לאמנת האג. הבקשה הועברה לכבוד השופט גרמן שהיה אמור לחזור מחופשה ביום 9.9.01.

העתק מהבקשה מצ"ב ומסומן נספח מ'.

        68.        ביום 9.9.01 התקיים דיון בבקשה בפני הנתבע 1, בה נעתר לבקשה.

העתק מההחלטה מצ"ב ומסומן נספח מא'.

עוולות הנתבעים כלפי התובע:

        69.        הנתבעת 2 אחראית למעשי ומחדלי הנתבע 1 מכוח יחסי השליחות והכפיפות ביניהם, מכוח היות הנתבעת 2 מעסיקתו של הנתבע 1 ומכוח היות הנתבע 1 אורגן של המדינה ופועל מכוח הרשאה שנתנה לו.

        70.        הנתבעים חבים בחובת זהירות מיוחדת כלפי התובע, מכוח מעמדם ותפקידם.

        71.        הנתבעים ידעו היטב את מכלול העובדות המפורטות לעיל, לרבות:

(א) מצב היחסים בין בני הזוג;

(ב) טענות כל אחד מבני הזוג;

(ג) עמדתה הבלתי מתפשרת של האם שלא לאפשר את קיום המפגשים והסדרי הראיה בין התובע ובתו;

(ד) עמדתה החד משמעית של האם שלא לאפשר את קיום הסדרי הראיה בין האב ובתו;

(ה) עמדתה של האם שלפיה לילדה יגרם נזק ממשי אם תשהה בחברת האב על פי הסדרי הראיה;

(ו) מצבה הנפשי של האם שהלך והחמיר הלך והפך קשוח ובלתי מתפשר בנוגע למילוי אחר הסדרי הראיה;

(ז) סברתה של האם כי מערכת פקידי הסעד ויחידת הסיוע אינה פועלת לטובת הקטינה;

עמדת האם כי היא, ורק היא, יודעת מה טוב עבור הילדה;

(ח) נכונותה הברורה והגלויה של האם שלא לבצע את הסדרי הראיה;

(ט) מסקנות דר' דיאור בנוגע לאם ולאב ולעמדות הצדדים ולנכונות כ"א למלא אחר המלצותיה.

        72.        הנתבעים ידעו היטב כי קיים חשש ברמה של ודאות קרובה שאם הקטינה תעשה דין לעצמה ותמנע ותנתק את הקשר בין התובע 1 וביתו.

        73.        הנתבעים ידעו היטב כי אם הקטינה נמצאת במצב נפשי בו היא אינה פועלת באופן רציונלי ושקול ושיש בו כדי להיטיב עם בתה, וכי מצבה הנפשי של האם הולך ומדרדר, הולך ומתקשח, הופך קיצוני יותר ויותר בכל הנוגע לקשר בין התובע ובקטינה ולטובת הקטינה.

        74.        הנתבעים ידעו היטב כי ביטול עיכוב היציאה מהארץ אסור שיעשה, לא בכלל וודאי שלא במקרה זה, במעמד צד אחד בלבד.

        75.        הנתבעים ידעו היטב כי ללא שתובא הבקשה לביטול צו העיכוב לידיעת התובע עלול ברמת הסתברות גבוהה ביותר להיגרם נזק שלא ישוער לקשר בין התובע והקטינה, ולתובע עצמו בגין הוצאות שיוציא לאיתור בתו.

        76.        הנתבעים ידעו היטב כי ללא חיוב אם הקטינה במתן ערבויות הולמות קיים חשש קרוב לודאי שאם הקטינה תצא את הארץ עם הקטינה ולא תשוב.

        77.        הנתבעים ידעו היטב כי בנסיבות המקרה אם הקטינה עלולה לקחת את בתה אל מחוץ לישראל שלא על מנת לשוב.

        78.        הנתבעים במעשיהם אפשרו את יציאת אם הקטינה מהארץ יחד עם הקטינה באופן שסיכן את הקשר בין התובע ובתו, וללא מעשיהם של הנתבעים לא היתה מתאפשרת היציאה מהארץ ולא היה נגרם הנזק לקשר בין הבת והתובע.

        79.        הנתבעים הפרו את חובתם כלפי התובע כמתדיין בפניהם בכך שלא נהגו על פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, ובין היתר, נמנעו מלהעביר את הבקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ לידיעת התובע, נמנעו מלהמתין פרק זמן כמתחייב בתקנות הללו עד שתובא הבקשה לידיעת התובע ויתאפשר לו להגיב, נמנעו מלהטיל ערבויות להבטחת חזרת האם והקטינה לארץ.

        80.        בפרט ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, הפרו הנתבעים את חובתם להעביר את הבקשה לתובע (המשיב בבקשה) לפי תקנה 241 לתקסד"א ו/או תקנה 258ו לתקסד"א, ונהגו בבקשה כאילו היתה בקשה במעמד צד אחד וזאת ללא שקיימת סמכות לדון בבקשה זו במעמד צד אחד בלבד ולחילופין ללא שהתקיימו התנאים למתן צו במעמד צד אחד בלבד.

        81.        מעשיהם של הנתבעים הוא הגורם - בלעדיו - אין לנזק שנגרם לתובע. על הנתבעים היה לצפות כי כתוצאה ממעשיהם יגרמו לתובע הנזקים המפורטים להלן:

הנזק:

        82.        התובע אוהב את בתו אהבת נפש, והיא לו כל עולמו. בהילקחה ממנו, איבד התובע באחת את כל שהיה לו, וחייו אינם חיים. יקשה עלינו לתאר במילים את הסבל ועוגמת הנפש מנת חלקו של התובע מאז שבתו נלקחה ממנו.

        83.        מי מאיתנו בעל משפחה שיעלה בדעתו כי קרוביו ואהוביו יילקחו ממנו יום אחד, ומי הוא שיוכל לאמוד ולתאר את עוצמת הפגיעה המכה כברק ומטלטלת את החושים ואינה נותנת מנוח ומזור לפצע המדמם.

        84.        הנתבעים פגעו באופן ישיר ואנוש בזכותו של התובע להורות, המוכרת כזכות יסוד והנובעת מבסיס ההסכמה החברתית הרחבה ביותר המשותפת לכולנו. הזכות להורות, הזכות להגשמה עצמית ויש האומרים יעודו של אדם הוא להוריש אחריו צאצאים, ולא אמרנו מילה על הציווי ההלכתי בהולדת דור המשך.

        85.        התובע עזב את עבודתו, ומאז הוא מקדיש את חייו, ממש כך, לאיתור בתו.

        86.        התובע נסע לארה"ב למשך חודש וחצי בנסיון לאתר את הבת, אך מאמציו עלו בתוהו.

        87.        מששב התובע בידים ריקות לארץ, הוא החל במסע ציבורי נרחב למען החזרת בתו לארץ ובמסגרתו פונה הוא בכל אמצעי תקשורת אפשרי לכל מי שיוכל לסייע באיתור הבת.

        88.        לאחר יציאת הקטינה מהארץ ולאחר שהוברר לתובע מעל לכל ספק כי אין בכוונת אם הקטינה לשוב לארץ, הוציא התובע עד ליום הגשת תביעה זו סך של 266,097 ש"ח, וצפוי הוא להוציא כספים נוספים כפי שיתחייב עד להחזרת הקטינה ארצה.

        89.        התובע נאלץ לעזוב את מקום עבודתו והקדיש עצמו לאיתור בתו, וכתוצאה מכך נגרם לתובע נזק אובדן השתכרות בסך 88,963 ש"ח.

        90.        לתובע נגרמה עוגמת נפש בשיעור שלא ניתן לאומדו בכסף, אך לצורך תביעה זו נאמד הנזק בסך של 10,000,000 ש"ח.

        91.        אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את הנתבעים יחד ולחוד בסכום התביעה בצירוף הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק.

                                    ____________                                    _______________

                                    אבים יריב, עו"ד                                                אביגדור פלדמן, עו"ד

                                                                   באי כוח התובע

Rotem 5