|
דיברנו, כמה חברים, על החשדות
ששופטי כדורגל קיבלו שוחד כדי להטות תוצאות של משחקים. וכך, תוך כדי
שיחה, העלה אחד המשתתפים הרהור: שופטי הכדורגל אינם נקיים, נגיד בנק
ישראל לשעבר קיבל כספים שכביכול אינם מגיעים לו, שופט עליון לשעבר, צבי
טל, חילק עשרות מיליונים לעמותות, תוך ניגוד אינטרסים לכאורה. לא אתפלא,
כך המהרהר, אם יום אחד נתעורר למציאות בה גם שופטים במערכת המשפט נגועים
בהטיית משפטים תמורת כסף.
המחשבה, כמובן, קשה ביותר.
אבל האם היא באמת כל-כך מופרכת? צריך לזכור, שפרשת שופטי הכדורגל לא
התחילה עם מעצרי המשטרה. היא יצאה לאוויר העולם כבר לפני שנים, בצורת
שמועות, לחישות, ובעיקר, תמיהות. כבר נתקלנו בהחלטות של שופטים במשחקים
שונים, שהיה קשה מאוד לייחס אותן לטעות בשיקול, או אפילו לרשלנות. נשרקו
פנדלים שלא היו ולא נבראו, נשלפו כרטיסים אדומים ללא הצדקה, תוצאות של
משחקים נקבעו לא על ידי הכדורגלנים, אלא על ידי השופטים.
מה היתה תגובת איגוד השופטים?
לא ייתכן שנעשים דברים לא כשרים, זה היה המוטו. אם היתה החלטה בלתי
מובנת, בלתי מתקבלת על הדעת, ובכן, זה קורה, אף אחד לא מושלם. גם ההחלטות
המופרכות ביותר לא זכו ליותר מניד ראש וטיוח. עד שבאו גלי צה"ל והעלו
לשידור את החשדות, מה שחייב את חקירת המשטרה. התוצאה היא לא רק חשדות
כלפי שופטים, אלא גם כתב אשמה חריף ביותר נגד האיגוד שלהם שלא הקשיב, לא
עמד על המשמר, אפילו לא ערך בדיקה של ממש.
חזקת השופטים כמלאכים
האם זה לא מזכיר את המערכת
המשפטית? גם בה יש מספר רב של פסקי דין שהדעת פשוט אינה תופסת, פסקי דין
שלא רק שאינם עומדים במבחן ההגיון, אלא אפילו לא במבחן החוק. מה קורה
איתם? במקרה הטוב, הם מתבטלים בערעור. ברוב המקרים, הם נשארים על כנם. אף
אחד לא בודק אם מאחורי פסק דין מופרך באופן בולט, מסתתר אולי משהו הרבה
יותר חמור מטיפשות או מטעות בשיקול דעת.
ההנחה השלטת בהנהלת בתי
המשפט, ואצל שופטים בכלל, היא ששופטים הם אנשים שיושרם הוא אקסיומה שאינה
זקוקה להוכחה, גם לא לבדיקה. גישה זו באה לידי ביטוי במיוחד כאשר מבקשים
לפסול שופט. ברוב המכריע של המקרים, הבקשה נפסלת בנימוק ש"חזקה על השופט
שהוא יידע להתעלות" וכו'.
הנה דוגמא מהתקופה האחרונה:
שופט בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, ד"ר משה גרמן, נתבע על ידי אב
בגין רשלנות, על שאיפשר לגרושתו של התובע לעזוב את הארץ יחד עם ילדתם,
ומאז נעלמו עקבותיהן. השופט אסר לפרסום את הביקורת על ההחלטה שקיבל.
העיתון "צומת השרון" פנה אל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בבקשה
לפסול את השופט גרמן מלדון בשאלת האי-פרסום בתיק, בשל נגיעתו האישית.
מה החליט ברק? "חזקה על השופט
היושב בדין, כי ידון בתיקים המתנהלים בפניו על-פי הראיות ובהתאם להן. אין
לביקורת זו או אחרת המושמעת כלפיו, השפעה כלשהי על החלטותיו".
אם חזקה זו של ברק נכונה, הרי
שבמקום גלימה צריכים השופטים להצמיד לכתפיהם כנפי מלאכים. מכיוון שלגבי
בני תמותה רגילים, החזקה הזאת אינה תופסת. אדרבא, לגביהם תופסת החזקה שהם
נתונים ליצרים ולרגשות כמו כעס, שנאה, טינה, נקמנות - וכן, גם פיתויים,
כמו הפיתוי לקבל כסף כדי להטות דין.
החזקה שנוקטים השופטים כלפי
עצמם, מהווה חממה לטיפוח שחיתויות, בגלל היותה לא מציאותית ועומדת בניגוד
לטבעו של האדם - בהנחה שהשופט הוא אדם. כדי שלא נתעורר יום אחד למציאות
קשה כזאת, צריך להפוך את החזקה על פניה, ולהפסיק את המדיניות הקיימת.
להנהלת בתי המשפט צריך להיות
מנגנון בקרה על השופטים, ועל צורת השיפוט שלהם - במיוחד במקרים בהם פסקי
הדין זועקים לשמיים במופרכותם, ובקיפוח שהם גורמים. כל עוד הנהלת בתי
המשפט אינה עושה זאת, כל עוד בית המשפט העליון נוקט כלפי השופטים את חזקת
המלאכיות, לא יוכלו ראשי המערכת המשפטית לרחוץ בנקיון כפיהם, אם וכאשר
יתברר שגם בין שופטי המערכת המשפטית ישנם עשבים שוטים.
הסיסמאות של שלום
לפני כמה ימים, מתח נגיד בנק
ישראל, ד"ר דוד קליין, ביקורת על מדיניות האוצר. לדבריו, הגידול בגירעון
מפורר את אמינות המדיניות התקציבית, הממשלה לא מפנימה את המצב החדש,
הציפיות האינפלציוניות ייאלצו להמשיך בהעלאת הריבית, וכיוצא באלה. על כך
הגיב שר האוצר, סילבן שלום, כי "לעמוד ולהשיא עצות זה הדבר הכי קל". ומה
עשה שלום עצמו כאשר היה באופוזיציה, אם לא "לעמוד ולהשיא עצות"? הרבה
דברים שהוא מתח עליהם ביקורת כאופוזיציונר, הוא בעצמו עושה עכשיו. ממש
כמו כל פוליטיקאי אחר.
לכן, זה לא לעניין להשיב על
ביקורת באופן הזה. כי באותה מידה, אפשר לומר שכאשר אתה מבוקר, הכי קל
לפטור את הביקורת באמירה שהכי קל זה לבקר ולתת עצות. הרבה יותר קשה להשיב
על הביקורת לגופה. כאשר מדובר בביקורת מפי נגיד הבנק המרכזי, אנחנו רשאים
לצפות משר האוצר שיתייחס לגופם של נימוקי הביקורת, ולא יסתתר מאחורי
סיסמאות ריקות.
החינוך ופרס ישראל
בעקבות הקריאות לשלול את פרס
ישראל מפרופ' יעקב פרנקל, הודיעה שרת החינוך לימור לבנת, שמשרדה מופקד על
הפרס, כי "ההחלטה להעניק לפרנקל את פרס ישראל בלתי הפיכה". יש להניח,
שהכוונה איננה רק לפרנקל, אלא בכלל, כלומר שתקנון הפרס אינו מאפשר מכניזם
של שלילת הפרס באופן רטרואקטיבי.
אז מה עושים? משאירים את המצב
כמות שהוא? נניח שמחר יתברר שמקבל פרס ישראל כלשהו אשם באונס, או ברצח,
או בפשע אחר. וכדי להקצין, נניח שיסתבר שאת הפשע הוא ביצע לפני שקיבל את
הפרס. האם לא מפריע לשרה, שאנשים כאלה יחזיקו בביתם את הפרס היוקרתי
ביותר שהמדינה מעניקה לאזרחיה?
מה שאנחנו זכאים לשמוע משרת
החינוך, זה לא רק מה אי אפשר לעשות לגבי פרנקל, אלא מה היא מתכוונת לעשות
כדי שבעתיד כן אפשר יהיה לשלול את הפרס מאנשים, שמתברר כי לא היו ראויים
לקבלו. למשל, אנשים שעברו, או שיעברו לאחר קבלת הפרס, עבירה שיש עימה
קלון.
מכל מקום, פרשת פרנקל מצריכה
תיקון תקנון הפרס, באופן שיאפשר את שלילתו במקרים בהם אי השלילה מהווה
בזיון לפרס, לנותניו, ולמדינה שעל שמה הוא קרוי. אחרת יכולים להיווצר
מצבים בהם מתן הפרס על ידי משרד החינוך, יהיה מעשה מאוד לא חינוכי, לעתים
אנטי חינוכי.
אונסים ומרוויחים
האם האנס הסדרתי, בני סלע,
המרצה תקופת מאסר ממושכת, מתכוון לכתוב ספר על "זכרונותיו"? עדיין לא
ברור. מסתבר, שלאנס יש יומנים שכתב כנראה בכלא, ושהוא מסרב למסור לעיון
הרשויות. למה? האם מתוך חשש שתוכנם יודלף, ובכך יקטן המחיר שמו"לים יהיו
מוכנים לשלם? פרקליטו של סלע, עו"ד שאול דייוויס, מכחיש כוונה כזאת.
אבל, אם הכוונה אכן קיימת,
הרי שאין שום מניעה חוקית לכך שסלע יכתוב את הספר, ושגם יקבל עבורו כסף.
כלומר, הוא יעשה כסף מפשעיו המחרידים. במדינות רבות בארה"ב ובאירופה
נחקקו כבר מזמן חוקים, שאינם מאפשרים זאת. אצלנו זה עדיין לא קיים. יו"ר
נעמת, חדווה אלמוג, פנתה אל שר המשפטים, מאיר שטרית, בדרישה ליזום חקיקה
מתאימה. צריך לקוות שהוא ייענה לפנייה מוקדם ככל האפשר.
הבנק המפוקח ביותר
"הבנק המפוקח ביותר במערכת
הבנקאית", כך הגדיר נגיד בנק ישראל, דוד קליין, את הבנק למסחר, בו התגלתה
המעילה הגדולה בסכומים המגיעים ל-250 מיליון שקל. אם זה הבנק המפוקח
ביותר, צמרמורת עוברת בגוף למחשבה מה עלול להתגלות בבנקים אחרים, פחות
מפוקחים. |
