על כך אומרים האמריקנים: WHAT ELSE IS NEW. ובתרגום חופשי: "אז מה פה חדש?".

מבלי להתייחס למקרה של שמגר דווקא, עצם התופעה לא רק שאינה חדשה, לא רק שאינה חריגה, למעשה - היא כמעט נוהג מקובל. עורכי-דין רבים נוהגים לסלף פרוטוקולים, להצמיד מלים מעדות אחת לעדות אחרת, אפילו להביא מעדויות "ציטוטים" שמעולם לא נאמרו. למעשה, זה מעשה שנועד להכשיל את בית-המשפט, להטות צדק, לעוות דין. אם תרצו, מעשים כאלה מהווים ניסיון לשבש הליכים, ואם לא להדיח עד, אז בוודאי להדיח עדות. כאשר מעשים כאלה נעשים על-ידי אזרח, הם מקבלים אופי של חשד פלילי. אבל מתברר, שמה שאסור לאזרח הרגיל, מותר לעורכי-דין. ומי שמתיר זאת - הם השופטים עצמם. כאן, השופטת שמתריעה על כך יכולה לקבוע, אם היא סבורה כך, שיש כאן חשד לעבירה. היא יכולה להעביר את העניין לבדיקת הפרקליטות. אלא שהיא מסתפקת באמירה, שאחריה אין ולא כלום.

משום כך זהו נוהג מקובל. משום ששופטים רבים אינם עושים דבר בעניין, לרוב אפילו אינם מוקיעים את המעשה בפסקי-דינם, כפי שלפחות עשתה רוטלוי. השופטים מתייחסים לעניין כאל נורמה מקובלת - ומשום כך היא כזאת. התוצאה היא, שעורכי-דין רבים מרגישים, שאם לא יעשו זאת, הם פראיירים. למעשה, הקליינטים מצפים מהם לכך, מכיוון שיש אחרים שעושים זאת. ובאמת, למה לא לנסות להטות דין, אם לא צריך לתת על כך את הדין?