מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

פרוטוקול הדיון שאחרי   פרוטוקול הדיון הקודם

 

9

 

   

בתי המשפט

פ  008277/02

בית משפט השלום קריות

 

13/04/2004

תאריך:

כב' סגן הנשיא השופט א. מגן

בפני:

 

 

 

 

 

 

 

 

מדינת ישראל

בעניין:

המאשימה

 

 

 

 

- נ  ג  ד -

 

 

1 . ביטון חיים

2 . רוטשטיין חיים

 

הנאשמים

דניאל בן עמי בשם נאשם 1

צדיק נאסר בשם נאשם 2

 

 

 

התובע - עו"ד גב' בדארנה

הנאשמים - הופיעו

הסניגורים - הופיעו

נוכחים:

 

פרוטוקול

בשעה 11:00 הופיע גם עו"ד נאסר.

 

עד תביעה מספר 1, אבו פארס מסעוד, לאחר שהוזהר לומר אמת מעיד:

אני משרת ביומן זבולון, משנת 1994. בתאריך 26.8.2001 בשעה 00:30 לערך אני הייתי בתוך תא המעצר, עם שתי עצורים מאחורי שטיפלתי בהם, פתאום הבחורה המתנדבת בשם תמי אפריאט, עברה דרך היומן ואמרה לי  להגיע שיש אנשים שצריכים אותי, אני עמדתי ליד הדלת וטיפלתי באנשים ואז כשיצאתי ראיתי אישה עם ילד קטן שאמרה לי ששוטרים הרביצו לבן שלה, אחד בשם ביטון. אני אמרתי לגב' כמשרת הציבור שהיא יכולה לקחת את הילד לטפל בו בקופ"ח, לגשת אח"כ למשטרת זבולון לאחד הקצינים שאחראיים עליו, לברר מה קרה ואז לפנות למח"ש ונתתי לה גם את הכתובת של מח"ש והסברתי לה איך להגיע לשם. זה תפקידי. האישה טענה בפני שקרעו לילד שלה את החולצה.

 

עו"ד בן עמי:

מתנגד. עדות שמיעה. לא נטען כאילו היא המציאה את גרסתה אחרי שדיברה עם העד הנוכחי.

 

החלטה

השאלה נפסלת. מדובר אומנם בעדות שמיעה ולא הונחה כל תשתית המצדיקה אותה.

 

ניתנה היום כ"ב בניסן, תשס"ד (13 באפריל 2004) במעמד הצדדים.

                                                                                                                           

מגן איתן, שופט

סגן נשיא

העד משיב בחקירה נגדית לעו"ד בן עמי:

כמיטב זכרוני האישה באה עם ילד ואמרה שהרביצו לילד. אני הנחתי שהיא האמא. היא לא אמרה זאת במפורש. היא אמרה: הרביצו לילד או משהו מעין זה. זה בתשובה לשאלתך אם אני בטוח שאותה אישה היתה האמא ולא אישה אחרת, כפי שידוע לי. אני לא התמקדתי במראה הקטין שהיה איתה ולא ראיתי אם ירד ממנו דם. באופן רגיל הייתי רואה זאת, אך התמקדתי בעצורים שאחורי. אני לא ראיתי דם שיורד מפני הקטין. לא ראיתי אם חולצת הקטין קרועה. לא התמקדתי בו אלא בעצורים. אני הצעתי לאם שתקח את הקטין לבדיקה רפואית מיד. איני יודע אם עשתה זאת.

 

העד משיב בחקירה נגדית לעו"ד נאסר:

אני לא טיפלתי פורמלית באירוע. המתנדבת אפריאט קראה לי ואמרתי לה למי לפנות כפי שהסברתי לעיל. נכון שרק השם ביטון הוזכר. כאשר הזכירו את השם ביטון לא ידעתי במי מדובר, יש לנו יותר מביטון אחד בתחנה.

 

התובעת:

אין חקירה חוזרת.

 

עד תביעה מספר 2, משה לוי, לאחר שהוזהר לומר אמת מעיד:

תאריך הלידה שלי הוא 12.2.85. אני כעת חייל בבסיס קישון. ב- 26.8.01 ישבתי עם חברים בשעה 23:30, ישבתי ברחוב, אני לא זוכר איזה רחוב,  בק. אתא, שיחקנו קלפים על הכביש, שיחקנו פוקר, הגיעה משטרה, ניידת עם שתי שוטרים, הכנסתי את הקלפים ואת הכסף לכיס, שוטר בא, ניידת הגיע, שוטר אחר ירד מהניידת, היה לו שיער שחור, קצר, הרכיב משקפיים והיה נמוך, הוא הגיע אלי ותפס לי ביד, הוא אמר לי להוציא את כל הדברים מהכיס. צורת הדיבור שלו לא היתה לעניין, הוא תקף אותי יותר מדי, הוא תפס לי ביד ואמר לי: תוציא את כל הדברים שלך מהכיסים, אמרתי לו: תדבר יפה ואז אני אוציא את הדברים מהכיסים ואז הוא סובב לי את היד, והתחיל לבדוק לי בכיסים. הזזתי לו את הידיים אמרתי לו: תדבר יפה, אני אוציא את הכל. השוטר השני שהיה גבוה, בלונדיני, עם גוף מלא ומשקפיי ראיה יצא ואמר לשוטר הראשון שניקח אותו לתחנה. הם העלו אותי לניידת, הבלונדיני נהג ושחור השיער ישב לידי. התחלנו לנסוע, אני דיברתי עם השוטרים והם אמרו לי להוציא את הדברים מהכיסים, עדיין לא הוצאתי ואמרתי להם שיקחו אותי לתחנה ושם אני אוציא את הדברים. הם החנו את הרכב בסימטה שהיתה מרוחקת כ- 30 מטר מהמקום שם שיחקנו קלפים. בסימטה השוטר שישב לידי אמר לי עוד פעם שאוציא את הדברים מהכיסים, אמרתי לו שייקח אותי לתחנה ואז הוא הביא לי כאפה, השוטר הבלונדיני יצא מהאוטו, התיישב מצדי השני. עד כמה שאני זוכר הם הביאו לי מכות בגב ובראש (מצביע על החלק האחורי של ראשו). צעקתי שיפסיקו, הם לא הפסיקו ובסוף כשהפסיקו הוצאתי להם את כל הדברים מהכיסים. ביקשתי להתקשר להורים, הם לא נתנו לי להתקשר אליהם ולפני שהתחלנו לנסוע השוטר שחור השיער נתן לי מכה בצלעות וקרע לי את החולצה. זו החולצה שלבשתי בעת המקרה וזה הקרע (מצביע על קרע ברור מאזור הצווארון כלפי מטה) - סומן ת/1 (הוחזר למשמורת המשטרה). אחרי זה הם נסעו איתי רחוק - כמעט מחוץ לקריה, עצרו ולקחו את פרטיי המדוייקים ורשמו אותם על דף נייר ואמרו לי שאני יכול ללכת ושאם אתלונן הם ימצאו אותי ויזיינו אותי. אני חזרתי לחברים שלי כשאני בוכה, חבר שלי קרא לאחותו הגדולה, ענבל שושן, היא באה והסתכלה עלי וראתה שאני בוכה ודם וזה, היא קראה לאמה בת שבע  וזאת באה אלי וראתה אותי ולקחה אותי לתחנת המשטרה. שם דיברתי עם איזה שוטר - פקיד וניסיתי לברר איתו מי היה בניידת. כשהם הוציאו אותי מהניידת רשמתי את מספר הניידת, אבל מעצבים מחקתי את זה וזכרתי רק את שתי הספרות הראשונות של מספר הניידת ואותו שוטר פקיד אמר לי שהוא לא יודע מי היה במשמרת ושאלך לקופ"ח ולמח"ש. כל העת היו איתי במשטרה בת שבע ובתה ענבל. אח"כ הלכנו למר"מ אבל היה כבר סגור ואז הלכתי הביתה. בבוקר נבדקתי בדיקה רפואית וקיבלתי תעודה רפואית - ת/2. בינתיים בת שבע כבר סיפרה לאמי על האירוע. אמי העירה אותי והלכנו לבדיקה אצל הרופאה.

 

העד משיב בחקירה נגדית לעו"ד נאסר (בהסכמת הצדדים משתנה סדר החקירה):

קראתי את דברי במשטרה לפני שהתחלתי להעיד כאן. העדתי כאן עפ"י זכרוני ולא עפ"י מה שקראתי, לעולם לא אשכח מה שקרה. אבי קבלן עפר. כשהשוטר שחור השיער ביקש שאוציא את תכולת כיסי לא היה לי משהו לא חוקי להסתיר שם. לא רציתי להוציא מה שהיה לי בכיסים כי הייתי אז בן 16 ולא ידעתי אם מותר לשחק פוקר על כסף. לא רציתי. השוטר לא אמר לי מלכתחילה שהם באו בגלל תלונה על רעש שאנחנו עושים. חוץ ממני היו עוד 10 צעירים כבני 16. השוטר ניגש דווקא אלי כי כנראה הוא קלט דווקא אותי שם את הדברים בכיס. תוך הנהיגה השוטר הבלונדיני לא תקף אותי וגם לא לפני שעליתי לניידת. נכון שהוא נכנס לחלק האחורי של הניידת וישב לצדי רק בשלב שכבר קיבלתי מכות מהשוטר שחור השיער. נכון שאז ידיי היו בכיסים וראשי היה מוטה כלפי מטה. הניידת עמדה במקום חשוך וגם בניידת לא הדליקו אור והיה חשוך. אני ראיתי את הבלונדיני נכנס ומתיישב לידי. קודם שחור השיער נתן לי כאפה ועוד לא הורדתי את הראש, כך שראיתי את הבלונדיני נכנס ומתחיל להביא לי מכות. לא נכון כאילו הבלונדיני רק אמר לשחור השיער שיעזוב אותי, להיפך - הוא הרביץ לי, בלי להגיד כלום. כשהשוטרים רשמו את פרטיי ואמרו לי שאלך ושאם אתלונן ימצאו אותי דיבר רק אחד מהם, אבל איני זוכר מי. כשהגעתי לתחנת זבולון היו שם רק פקיד ופקידה. גם אני וגם בת שבע שאלנו שאלות את השוטרים. אותו זמן ירד לי דם מהאוזן. הראיתי להם את מה שהיה לי בפנים אבל אני לא יודע אם הם ראו את האוזן.

העד משיב בחקירה נגדית לעו"ד בן עמי:

לשאלתך - למה היינו אצל הרופאה רק בשעה 12:00 בצהריים ולא מיד בבוקר, אני עונה כי כנראה שבת שבע סיפרה על המקרה באיחור לאמי. לא חושב שהגענו לרופאה רק ב- 12:00, הגענו קודם. הרופאה לא ראתה דימום אלא רק דם יבש. אותו זמן היה חשוב לי יותר ללכת למח"ש מאשר לחדר מיון. (הסניגור מסביר שהוא מתייחס למסמך כהפנייה לחדר מיון ולא רואה את האמור בסייפא שם כתנאי מוקדם). מאור, בנה של בת שבע, היה בין הצעירים שהיו איתי במשחק הפוקר ברחוב. 

בהסכמת הצדדים מוגשת בשלב זה אמרת בת שבע שושן ללא חקירה - סומן ת/3. אמרת ענבל שושן - סומנה ת/4.

 

העד ממשיך:

נכון שאינני חבר של מאור, אבל אנחנו מכירים. אחרי המקרה הוא קרא לאמו ואני מאמין שכל אמא שהיתה רואה מה שקורה היתה מטפלת בי. אני כן אומר שירד לי דם מהאוזן, למרות שבת שבע וענבל לא ראו אותו, זה גם רשום בתעודה הרפואית. לא אמרתי כאילו בעקבות המכה בצלעות נקרעה חולצתי באיזור הצווארון, זה לא מה שהתכוונתי. לא נכון מה שנרשם בעדות כאילו שני השוטרים קרעו את חולצתי, אחד מהם עשה את זה. אני חוזר ואומר כי השוטרים הורידו אותי במקום ממש רחוק, ואני חזרתי ברגל לספסל שלידו שיחקנו קלפים. הם הורידו אותי במרחק של 100 מטר מהספסל. כשבאתי לתחנה להתלונן חשבתי ששם השוטר שחור השיער הוא - חיים ביטון. אמרו לי זאת חבריי ליד הספסל שכנראה הכירו אותו, או שקראו את התג שלו. הוא לא ניסה להסתיר את התג שלו. לא הייתי בטוח שזה שמו ולכן פניתי לשוטר בניסיון לזהות את התוקפים לפי מספר הניידת. אין לי הסבר מדוע הנוכחים בתחנת המשטרה לא ראו את הדם שירד מאוזני. האוזן לא היתה מכוסה בכובע או משהו אחר. אני לא מתפלא שהשוטרים אמרו שלא ראו את הדם, זה חברים שלהם. שאלתי את השוטר בתחנה על שוטר בשם חיים ביטון והוא אמר לי שאין במשטרה אחד כזה. רציתי למסור למח"ש את שמות העדים לאירוע, שלא היו חברים שלי. פניתי אליהם והם סירבו להעיד ולכן לא מסרתי למח"ש את שמותיהם כי הם לא רוצים להעיד. לא המצאתי את מה שסיפרתי אלא המקרה כן קרה.

 

העד  משיב לשאלת עו"ד נאסר:

איך שיצאתי מהניידת רשמתי את מספרה והתחלתי ללכת חזרה לחברים והייתי בוכה ומתוך טפשות סתם מחקתי את המספר. בהתחלה רציתי שאף אחד לא יידע מזה ורק לחזור הביתה אבל כשחזרתי לחברים והם ראו אותי כולי חבול ובת שבע באה ולקחה אותי למשטרה אז נזכרתי במספר.

 

התובעת:

אין חקירה חוזרת.

 

העד משיב לבית המשפט:

לא היה לי עט. לא רשמתי את המספר על פתק אלא בפלאפון. הפלאפון שלי פעל ורשמתי את המספר בלי שמירה וכך יכולתי למחוק אותו בלחיצה אחת. בכיתי והלכתי לכיוון  החברים ותוך כך הצלחתי לרשום בפלאפון את המספר. לפני שהגעתי לחברים ישבתי 10 דקות על סלע כדי להירגע, חשבתי מה לעשות אם ללכת לחברים או לחזור הביתה. הבית שלי 10 דקות הליכה משם. מאז שנולדתי יש לי הסימן האדום על האף. כשחזרתי הביתה הוריי כבר ישנו. משך הלילה לא ישנתי טוב כי בכיתי והראש כאב לי, חוץ מזה לא היה כלום.

הניידת היתה בצורה של אוטו פרטי. הם לקחו אותי מהמקום שם שיחקנו קלפים לסוף רחוב שיבת ציון, שזה כ- 30 מטר מהמקום ששיחקנו. בסוף הרחוב יש מן שביל עפר ולשם הם לקחו. רחוב שיבת ציון הוא לא בקצה של ק. אתא. הכוונה שהם לקחו אותי עד קצה הקרייה לק. פרוסטיג שהיא חלק מק. אתא.

 

שאלת הבהרה לתובעת:

בלילה קמתי והקאתי פעם אחת ובבוקר כשקמתי שלשלתי. (בתשובה לשאלה: "ומה עם כאבי הראש?") הם עברו לי.

ש.         האם המשכת לשלשל או להקיא באותו בוקר?

ת.         לא.

 

שאלת הבהרה לעו"ד בן עמי:

סיפרתי לרופאה שרשמה את ת/2 כי היו לי שלשולים בבוקר, לא יודע מדוע היא לא רשמה זאת. אמרתי לרופאה שהקאתי בלילה רק פעם אחת. כל האירוע  בעת שהייתי בניידת, בסימטה בקצה הרחוב, נמשך כ- 20 דקות. זה לא שחיפשו לי בכיסים 20 דקות אלא 20 דקות הרביצו לי.

 

עדת תביעה מספר 3, גב' לוי יהודית, לאחר שהוזהרה לומר אמת מעידה:

יש לי שני בנים ובת. המתלונן הוא בני הקטן. בבוקר שלאחר המקרה סיפר לי בני האמצעי על מה שקרה למשה בלילה. נכנסתי לחדרו והערתי אותו וראיתי שהוא חבול. זה היה בערך שעה 08:00-09:00 ושאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי, ואז לקחתי אותו לרופאה. אני ראיתי נפיחויות ("בלוטות") על ראשו, היה לו חתך אחרי האוזן שממנו טפטף דם, היו לו שריטות בגב, וקצת סימני שריטות במרפק וזהו. היא רשמה  בשטחיות את דברינו וכשיצאנו קראתי את התעודה הרפואית - ת/2 וראיתי שהיא לא רשמה כלל את עניין הדם שירד ממנו וחזרתי אליה ואז היא באמת הוסיפה את עניין  הדימום ויצאנו שוב ואז ראיתי שהיא גם לא כתבה על הבליטות בראשו ורציתי לחזור אליה, אבל בני כבר לא רצה.   מאוחר יותר הגשתי תלונה במח"ש.

 

העדה משיב בחקירה נגדית לעו"ד בן עמי:

כשאני התעוררתי המתלונן ישן והייתי צריכה להעיר אותו. איני זוכרת באיזה שעה היינו אצל הרופאה. בקופ"ח לא מקבלים מיידי ולפעמים צריכים לקבוע תור ומחכים. ברור שהתקשרתי להזמין תור לבדיקה באותו בוקר. לא זוכרת פרטים, זה היה לפני 3 שנים. אני חוזרת ואומרת שלבני היה חתך מאחרי האוזן ומשם טפטף דם. אני לא ראיתי את הדם מטפטף אלא רק דם יבש. אני לא הסתכלתי בדיוק מאיפה ירד הדם, זו התשובה לשאלה איך הרופאה קבעה שהדם ירד מהאפרכסת ולא מאחרי האוזן. אני בכלל לא מכירה את בת שבע שושן. התקשרתי אליה וביקשתי ממנה שתבוא איתי לתחנת המשטרה כי היא היתה שם קודם ומכירה את כל הפרטים. לא הלכנו לחדר מיון כי בתעודה הרפואית צויין שזה רק במידת הצורך ובני בכלל לא רצה לעשות משהו ונראה די מפוחד וגם למח"ש הוא לא כל כך רצה ללכת והייתי צריכה לגרור אותו. אני יודעת שהיה מסדר זיהוי תמונות והוא לא זיהה את השוטרים אבל כל הארוע היה בחושך, בלילה, והוא היה ילד ואני לא חושבת שהוא היה חייב לזכור. אני כן נתתי למח"ש את שמות הילדים שהיו עדים לארוע אבל כשמח"ש פנתה אליהם הם אמרו שההורים שלהם לא מרשים להם. איני זוכרת אם הודעתי למח"ש שהילדים מסרבים לבוא להעיד רק בדצמבר 2001. איני זוכרת כעת את שמות הילדים, זה רשום לי. 

 

העדה משיבה בחקירה נגדית לעו"ד נאסר:

לראשונה שמעתי על המקרה בבוקר שלאחריו מבני האמצעי. בעת הארוע הוא היה בתל אביב ולכן לא יכול היה לקחת את המתלונן לטיפול רפואי למר"מ ולכן בת שבע לקחה אותו. איני יודעת מי התקשר בלילה לבני האמצעי, אולי היה זה המתלונן עצמו. כנראה שהמתלונן ביקש מבני האמצעי לא להגיד לי כלום בלילה ולכן הוא לא התקשר אלי  בלילה.  זה מה שבני האמצעי אמר לי. בני סיפר לי שבשלב ראשון היכה אותו אחד השוטרים ואז הנהג עבר אחורנית ושניהם היכו אותו. לא זכור לי אם המתלונן סיפר לי שרשם את מספר הניידת. המקרה היה מזמן, למיטב זכרוני ראיתי שריטה מאחורי האוזן, אם הדם ירד משם או מהאפרכסת אני לא יכולה להגיד, היה דם יבש. הדם היבש היה קצת אחרי האוזן לכיוון הצוואר. מיד כשיצאנו מהרופאה ראיתי שהיא לא רשמה את עניין הדם וחזרנו אליה. המתלונן חזר איתי אליה. בפעם השניה, כשראינו שהיא לא רשמה את עניין המכות בראש הוא כבר לא רצה לחזור. אני לא זוכרת אם הרופאה השתמשה במכשירים לבדיקה. לדעתי היא רק הסתכלה עליו. איני זוכרת אם היא מיששה את ראשו. איני יודעת מה היא חשבה ומה היא ראתה.

 

חקירה חוזרת:

אין.

 

שאלות הבהרה לביהמ"ש:

כשאמרתי שמושיקו הקיא הכוונה שהקיא אחרי שהיינו אצל הרופאה שערכה את ת/2. למיטב זכרוני בבוקר, לפני שהיינו אצל הרופאה הוא התלונן על בחילות. אני לא חושבת שהוא הקיא בבוקר. הוא לא אמר לי דבר על הקאות. הייתי איתו כל זמן הבדיקה הרפואית אצל הרופאה ושמעתי את כל מה שדיברו ביניהם. נכון שהיא ביקשה שיחשוף את חצי גופו העליון והיא בדקה אותו. (רק כדי להניח את דעתה של התובעת יציין מפורשות כי הרופאה לא ביקשה שיפשוט את הבגדים מחצי גופו העליון, אלא רק שירים את חולצתו.

 

שאלות הבהרה לעו"ד בן עמי:

הרופאה לא אמרה לי ללכת לחדר מיון אם מושיקו יקיא אלא אם ירגיש לא טוב והוא לא רצה ללכת לחדר מיון.

 

התובעת:

עדת תביעה 1 לא הופיעה ואני מוותרת עליה. נותר לי רק להגיש בהסכמה עדויות בכתב.

אמרת הרוש אלירן סומנה ת/5. אמרת הנאשם 1 סומנה ת/6. אמרת נאשם 2 - ת/7.

 

התובעת:

אלו עדי.

 

עו"ד בן עמי:

אנו מבקשים לקבוע למועד נוסף על מנת לשמוע את עדי ההגנה.

 

עו"ד נאסר:

אני מצטרף לבקשתו של חברי לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר.

 

התובעת:

משאירה לשיקול דעת.

 

 

החלטה

 

נדחה לראיות הגנה ולסיכומים ליום 25.5.04 בשעה 09.00.

 

ניתנה היום כ"ב בניסן, תשס"ד (13 באפריל 2004) במעמד הצדדים.

            

                                                                                                                          

מגן איתן, שופט

סגן נשיא

קלדנית: טלי + אורנה

 
Hit Counter