גזר דין

 

הנאשם הינו עורך דין במקצועו, שהורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סכום הגניבה – מעל 11 מיליון ₪.

 

נסיבות ביצוע העבירה בתמצית:

בשנת 1980 נפטרה אמה של המתלוננת ובשנת 1982 נפטר אביה, והותירו אחריהם את המתלוננת, יתומה כשהיא בת 8 שנים בלבד.

 

אבי המתלוננת הוריש לה בצוואתו את כל רכושו וכספו הנאמד בשווי של כ-4.5 מיליון דולר, ומינה את הנאשם להיות מנהל עזבונו ומוציא לפועל של צוואתו, שצריך היה להשקיע את כספי העיזבון בצורה יעילה ובטוחה, ולדאוג לכל מחסורה של המתלוננת, עד שימלאו לה 21 שנים. אז תקבל לידיה את השליטה בכספי העיזבון.

 

לציין כי גם לאחר שמלאו למתלוננת 21 שנים (בינואר 1996), לאור האמון המוחלט שנתנה המתלוננת בנאשם, המשיך הנאשם לשמש נאמן על כספי ורכוש העיזבון, וזאת לבקשתה של המתלוננת.

העיזבון כלל, הן כסף מזומן בחשבון בנק ונכסי דלא ניידי, כאשר הגניבה שביצע הנאשם היתה אפוא מן הכספים הנזילים שנמצאו בחשבון מס' 72177/42 בבנק לאומי (להלן: חשבון הנאמנות).

 

הגניבה בוצעה על ידי הנאשם באופן שהוא משך מחשבון הנאמנות עשרות שיקים שרשם לפקודתו, או לפקודת חברות שבשליטתו, כאשר חלק מהשיקים הועבר על ידי הנאשם לחשבון ע"ש מועדון קבוצת הכדורגל הכוח רמת גן, אשר נוהלה על ידו, וחשבונות הקבוצה היו בשליטתו.

 

להסוואת הגניבה, ערך הנאשם הסכם יזמים פיקטיבי לפיו, מתחייבת הנאמנות/המתלוננת להלוות לחברה שבשליטתו סכום של מיליון וחצי דולר, כאשר על הסכם היזמים הנ"ל חתם הנאשם בשני "כובעים"; האחד, בשם הנאמנות והאחר, בשם  החברה שבשליטתו.

 

טיעוני הצדדים לעונש

ב"כ התביעה ביקשה להטיל על הנאשם את העונש המקסימאלי, הקבוע בצדה של העבירה, קרי: 7 שנות מאסר וקנס כספי גבוה בהתחשב בכך שמדובר בעבירה שהניבה לנאשם טובת הנאה כלכלית.

נסיבות החומרא וכפי שמנתה אותן הן אלו:

 

• מיהות וזהות הקורבן – המתלוננת התייתמה כאמור, מהוריה בגיל שמונה וראתה בנאשם דמות החפה מכל אינטרסים אישיים כלכליים;

• מהות יחסי האמון – היחסים בין המתלוננת לנאשם היו מעבר להיותו של הנאשם עו"ד המטפל בענייניה הכלכליים והכספיים של המתלוננת, משהנאשם היה זה שדאג למשפחה אומנת למתלוננת, דאג לכל מחסורה, כך שהיא ראתה בו דמות הורה שחסרה לה באותה עת, כאשר המעילה באמון מצדו של הנאשם דווקא בנסיבות, שניתן בו אמון בלתי מסויג, ולא רק מעצם היותו עורך דין אלא מעצם קרבתו החברתית אליה, מעורבותו בחיי היומיום שלה והיותו דמות דומיננטית בחייה, פגעה במתלוננת וגרמה אצלה למשבר אמון קשה ביחס לכולי עלמא.

• מעשהו של הנאשם הותיר במתלוננת הן פגיעה נפשית כמתואר לעיל, והן פגיעה כלכלית קשה ביותר משספק אם תצליח המתלוננת אי פעם לראות את כספה או חלקו חזרה. נומינלית עומד סכום הגניבה על סך של למעלה מ-11 מיליון ₪.

• מעבר לפגיעה במתלוננת כאמור, מעשהו של הנאשם הותיר פגיעה קשה במעמד עורכי הדין משהכתים ציבור שלם, והעמידו באור שלילי כמי שאין ליתן בו אמון. כאשר יחסי האמון שבהם פגע הנאשם, הם "נשימת אפו" של מקצוע עריכת הדין.

• סכום הגניבה ואופן ביצועה בתחכום ושיטתיות מהווים פן חומרא נוסף במעשיו של הנאשם.

 

בשל כל אלו, ביקשה אפוא ב"כ התביעה להחמיר בדינו של הנאשם, בהטלת העונש המקסימלי

הקבוע בחוק, בהתעלם מנסיבות קולא ככל שאלו יכולות לעלות מנסיבות עברו הנקי, גילו 

ומצבו הבריאותי.

 

מנגד עתר ב"כ הנאשם שלא להחמיר בדינו של הנאשם ולדונו במידת המתינות כמתחייב הדבר מנסיבות הקולא וכפי שפירט בטיעוניו ומדיניות ענישה שנוהגת בעבירה ממין זו שבה הורשע הנאשם, ובמיוחד לאור עברו הנקי, גילו, מצב בריאותו, פועלו וזכויות עבר שזקף הנאשם לזכותו במשך שנות פעילותו הרבות כעסקן ספורט. להלן פירוט הנימוקים:

 

• מצבו הבריאותי של הנאשם – כיום בן 68.5 שנים. כעולה ממכתבו של פרופ' צ'רניאק, הנאשם סובל מגידול סרטני ובשל מצב בריאותו והסתבכותו בפרשייה נשוא האישום כאן, נתון במצב נפשי קשה, המתבטא בדיכאון וחרדה משולבים, עד כדי ניסיון לשים קץ לחייו.

• בעקבות הסתבכותו בפרשה,  ועוד בטרם הורשע בדינו הושעה הנאשם מחברותו בלשכת עורכי הדין, כאשר בעקבות ההרשעה השעייתו מן הסתם, תהיה לצמיתות או לתקופה ממושכת, כשהדבר יהווה פגיעה קשה בפרנסתו. כך, שיש לקחת בחשבון כי בנוסף לכל עונש אחר שיוטל עליו, על ידי בית המשפט, "נענש" הנאשם במישור שלילת רישיונו לעסוק בעריכת דין – פגיעה שצריכה להילקח בחשבון במכלול שיקולי הענישה כאן.

• עברו של הנאשם נקי וללא רבב, ולא רק זאת אלא שלנאשם זכויות עבר רבות ומפוארות בתחום הספורט. בענין זה הפנה לשורה ארוכה של מפעלי ספורט שלא היו באים לעולם אלמלא מעשיו של הנאשם.

• בעקבות הסתבכותו כאן,הפך הנאשם מאדם מכובד, בן למשפחה מכובדת, לאדם שנושא סטיגמה המכפישה את שמו ומטילה עליו כתם בל יימחה. בנוסף, יחסיו עם בני משפחתו נתערערו, הוא חי בנפרד מאשתו בדירת חדר וחצי בשכירות בודד וחסר כל, שנרדף על ידי נושיו בגין חובות ענק, ונאסר מפעם לפעם בגין אי תשלום חובותיו.

• חובותיו של הנאשם הינם חובות ענק כאשר לבנק לאומי לבדו, חובו מסתכם בסך של כ- 8,3 מיליון ₪. כשבנוסף, מתקיימים נגדו הליכים בהוצל"פ בגין חובות שמסתכמים בכ-4 מיליון ₪.

• הנאשם מצדו הוסיף וציין, כי לא נתכוון לפגוע במתלוננת וכי הוא מיצר ומצטער מאוד על כך, וכי בכוונתו להחזיר לה את שלקח ממנה.

 

בשל כל האמור לעיל, ביקש כאמור ב"כ הנאשם  שלא להחמיר בדינו של הנאשם, ולדונו במידת המתינות.

 

ה ע ו נ ש

שאלת העונש הראוי הינה שאלה קשה החוזרת ועולה מעשה יום ביומו, וכל אימת שבית המשפט נדרש לגזור את דינו של נאשם, שהורשע בפניו אך היא ניצבת במלוא חריפותה, כאשר נדרש בית המשפט לגזור את דינו של נאשם, שעד להרשעתו היה ככל אחד מאיתנו, אדם מן הישוב, נורמטיבי; לענין מידת העונש הראוי מצאתי להביא לכאן את הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט טירקל, ב-ע.פ. 1456/01 חדד נ' מ"י, פד"י נו(1) 609:

 

"מהי הנקודה שממנה יש לצאת בבואנו לקבוע את העונש שיש להטיל בעבירה מסוימת?

לפי אחת מן הגישות, נקודת המוצא היא "קו האפס" – דהיינו העונש המינימלי שניתן להטיל – שממנה עולה העונש ומחמיר לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין... הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה.

 

 

גישה אחרת רואה כנקודת מוצא את העונש המירבי הקבוע בחוק, כאשר השיקולים הנזכרים יש בהם כדי להקל מן העונש המירבי. על כך נאמר כי "תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות 'נקודת המוצא' ממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת עונש ההולם את המקרה שבפניו, ואין להתיחס אליה כאל "נקודת סיום", אותה רואים ואין מגיעים.

הותרת עונש מירבי בגדר 'הלכה שאין מורין על פיה', עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע (דברי כבוד השופט קדמי ב-ע.פ. 2630/93 מ"י נ' פלוני פד"י מט3 (1).

גישה נוספת גישת ביניים, משקפת רמת ענישה שהותוותה בפסיקתם של בתי המשפט המיושמת בכל מקרה לחומרא, או לקולא – על ידי שיקולי הענישה שפורטו לעיל. דומה כי זאת בדרך כלל הגישה המקובלת לגבי רוב סוגי העבירות". 

 

גישת ביניים זו קיבלה ביטוי ב-ע.פ. 212/79 פלוני נ' מ"י, פד"י לד(2) עמ' 421, דברי כבוד השופט ברק כתוארו דאז:

"בדרך כלל קובע המחוקק סנקציה מקסימלית ומעניק שיקול דעת לשופט לקבוע את הסנקציה הספציפית אשר הנאשם האינדיבידואלי צריך לשאת בה... הפעלתו של שיקול דעת זה הוא אחד מתפקידיו האחראיים והקשים ביותר של השופט. הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לענין אינדיבידואלי ...

... במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול הדעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על ידי בתי המשפט.

 

כאמור, "שקלול" הגורמים השונים הוא מטבעו פעולה שיפוטית הקשרה לנאשם ספציפי. על כן לא באתי לקבוע כי לא יהיו נסיבות, לענין נאשם פלוני, בהם השקלול האמור לא יהא עשוי להביא לעונש כבד יותר בחינת "עולם וחצי" ואף יותר מכך, ולענין נאשם אלמוני בהם השקלול האמור לא יהא עשוי להביא לעונש קל יותר. כאמור, הכל תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

 

בחינת עניינו של הנאשם כאן על פי הגישה האינדיבידואלית, "גישת הביניים" הובילה אותי בסופו של יום למסקנה שבעניינו של הנאשם יש להטיל את העונש המירבי הקבוע בדין בצידה של העבירה שבה הורשע, ואלו נימוקיי:

 

דווקא מעמדו הרם והנכבד של הנאשם,שנהנה מעצם הגדרת עיסוקו ומקצועו מאמון בלתי מסויג מצד הציבור בכלל, והמתלוננת הספציפית בפרט, הם הם המשמשים נסיבת חומרא מיוחדת. במיוחד, באשר אמון זה שימש אותו כאמצעי לביצוע מעשה העבירה.

 

ברצוני לחזור ולהזכיר כי מערכת היחסים ששררה בין המתלוננת לנאשם, חרגה אף מעבר ליחסי עורך דין/לקוח, ואף מעבר ליחסי נאמן ונהנה בנאמנות. המתלוננת ראתה בנאשם דמות ששמה בה את מבטחה. היא לא ביקרה את מעשיו ומהלכיו, ומעולם לא הפגינה כלפיו יחס של חשד. ההפך הוא הנכון. המתלוננת הפקידה את כל כספה ורכושה בנאמנות בידיו של הנאשם, משהיתה בטוחה כי לא יבגוד באמון שהיא נותנת בו.

 

עוצמת תחושת הבגידה ומשבר האמון שחווה המתלוננת כיום, יכולים אך להשתוות לעוצמתו של הכשל המוסרי שעמד בבסיס מעשיו של הנאשם.

העובדה שהנאשם תכנן את מהלכיו, ועשה כל אשר לאל ידו, על מנת להסוות את מעשה הגניבה באמצעות עשייתו של הסכם יזמים פיקטיבי, מלמדים אף הם על כשל מוסרי שנעשה בישוב הדעת ולא מתוך מצוקה רגעית.

 

התנהגותו של הנאשם עת נתגלו מעשיו, שהתבטאו באמירתם של שקרים בוטים, כל אלה מציירים את קווי "דמותו האחרת" של הנאשם, דמות השונה בתכלית השינוי מדמותו של עורך הדין המכובד והסולידי, איש אגודות הספורט שמוכר לכולי עלמא, שתמונתו מתנוססת בעיתון. הנאשם, שהיה מסובך בחובות עד מעל לראשו, בין בשל השקעתו בקבוצת הכדורגל, שנזקק להלוואות בשוק האפור, לא היסס אף לא לרגע אחד להושיט ידו אל כספי הנאמנות, שהחזיק עבור המתלוננת וכאילו היו אלו כספיו שלו. הוא משך כספים אלו וחילקם בנדיבות,שלא לאמר בפזרנות לכל עבר, כשמסופקני אם עלה בראשו של הנאשם לעצור לרגע קט ולחשוב מהיכן הוא מתכוון להחזיר את מיליוני השקלים שגנב בלי כל נקיפת מצפון מחשבונה של המתלוננת. דומה כי ליבו של הנאשם היה גס בכספה של המתלוננת, ש"השקיע" ופיזר אותו בלא כל שיקול דעת, והחשוב מכל, מבלי שסבר ביום מן הימים שצריך היה לקבל את רשותה של המתלוננת לכך.

אכן נכון הוא הדבר, למתלוננת נותרו עדיין נכסי דלא ניידי שהנאשם לא שלח ידו אליהם, ואין היא בבחינת מחוסרת כל, אך הנזק שהוא גרם לה הינו גדול לאין שיעור. שכן, כל אדם, גם בעל האמצעים המרובים ביותר, יחוש פגיעה קשה מעובדת גזילתם של 11 מיליון ₪, סכום עתק לכל הדעות.

 

זאת ועוד. אינני מבין, וזאת  בלשון המעטה, מנין שואב הנאשם גם בשלב זה של ההליך את התקווה כי יוכל להחזיר למתלוננת את כספה ולו חלק קטן ממנו. שכן, הנאשם עצמו ביקש כי אמנע מלהטיל עליו קנס כספי, או פיצוי כלשהו משעל פי מסמכי הבנק והוצל"פ, שהוא הגיש, חובותיו מגיעים לכדי מיליוני שקלים, זאת בנוסף לכסף שהוא חייב למתלוננת. כל שיכול אני לומר בשלב זה של ההליך, על הצהרתו האמורה, כי מדובר בהפרחת מלים שאין מאחוריהן מאומה, משאינני מאמין כי ביכולתו של הנאשם במצב בו הוא נתון כעת, להחזיר ולו עשירית ממה שגנב מהמתלוננת.

טענתו כי הוא עשה את אשר עשה מתוך כוונה להיטיב עם המתלוננת, וכי לא נתכוון כי כך יתגלגלו הדברים, אינה אלא היתממות לשמה; הנאשם תכנן את מעשיו בקפידה ובתחכום, כאשר מולו עומד קורבן תמים, לא מנוסה, שנתן בו אמון בלתי מסויג, אותו ניצל הנאשם לרעת קורבנו.

סכום הכסף שגנב הנאשם כאמור,מחשבונה של המתלוננת הינו סכום ענק ולא מצאתי בפסיקה שהציגו לי הצדדים, מקרה שידמה או ישווה לו.

 

פן חומרא נוסף מצטרף למכלול נסיבות החומרא שמניתי לעיל, נוגע לכתם המכוער שהטיל הנאשם במעשיו על ציבור שלם של העוסקים במקצוע עריכת דין. מעשה כמעשהו של הנאשם גרם לנזק תדמיתי וממשי לציבור שלם של העוסקים במלאכה זו.

נסיבת עברו הנקי, אף היא איננה יכולה לשמש כנסיבת קולא ראויה, שכן אלמלא עברו הנקי לא היה הנאשם עורך דין שמורשה לעסוק בעריכת דין. ומן הסתם, לא היה זוכה לאותו אמון ממנו נהנה וששימש אותו כנשק בביצוע עבירתו.

 

משל נסיבותיו של מקרה זה נצטרפו נסיבות חומרא מיוחדות, שנובעות מסכום הכסף הענק שגנב, נסיבות ביצוע מעשה הגניבה, אישיותו של קורבן מעשה העבירה ושאר נסיבות החומרא שפירטתי לעיל, אך מוצדק הוא הדבר לנקוט בעניינו של הנאשם בגישה המחייבת הטלת העונש המירבי הקבוע בחוק וכפי שנאמר ב-ע.פ. 2630/93 פלוני נ' מ"י, פד"י מט(3) 1, "אכן הטלת העונש המירבי אינה מעשה של יום יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצדה הוא נקבע.

יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים ש"מעבר לדמיון", אלא ככאלה המתרחשים בפועל ותפקידו של בית המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין..."

 

כאמור, בפסיקה שהוגשה לי על ידי הצדדים, לא מצאתי מקרה שישווה למקרה זה, שבו נעשה שימוש ציני ומכוער במידת אמון שנתן אדם בחברו, ופגע בו פגיעה כה קשה והכל בתחכום ותוך ניצול חולשתו של קורבן העבירה, שנבעה מעצם יחסי האמון שלא לאמר התלות שהיו בין הנאשם למתלוננת. כך הוא הדבר מבחינת גובה הסכום שנגנב.

 

נסיבותיו האישיות של הנאשם, ככל שנוגעות למצבו הבריאותי והנפשי, ככל שאלו יהיו חמורות וקשות, מתגמדות אפוא אל מול חומרת מעשיו והנזק שגרם.

 

 

לאור כל האמור לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם 7 שנות מאסר לריצוי בפועל.

 

לא מצאתי להטיל על הנאשם קנס או פיצוי כספי מתוך ידיעה, כי המתלוננת הגישה נגד הנאשם תביעה אזרחית להשיב כספי הגניבה, ולכשתזכה בתביעתה, יצטרך הנאשם לשלם לה את סכום הגניבה, והייתי מעדיף שכספי הגניבה יוחזרו לידי מי שנגזלו ממנו מאשר לקופת המדינה, מה גם שבנסיבותיו הכלכליות העכשוויות של הנאשם, הטלתו של קנס, משמעות אחת לה והיא תוספת מאסר לעונש המאסר שהוטל עליו.

 

ניתן היום י"ד ב אדר א, תשס"ה (23 בפברואר 2005) במעמד הצדדים

 

זכות ערעור לבית משפט עליון תוך 45 ימים.

 

מותר לפרסום מיום 23/02/2005

 

 

 

040001/03פ  052 אודליה