|
פסק דין
1. התובעים הינם שלושת ילדיהם הבגירים של המנוחים ס. פ. ז"ל,
אשר הלכה לבית עולמה בשנת 1982, ושל המנוח ח. ס. ז"ל, אשר הלך לבית
עולמו בשנת 1996. (להלן: "התובעים", "המנוחה", ו"המנוח").
2. הנתבעת הינה אשתו השניה של המנוח.
3. התביעה שהינה להצהיר כי התובעים זכאים למחצית או רבע
הזכויות בנכס המקרקעין אשר ב... הוגשה לבית-המשפט המחוזי בת"א (ה"פ
822/97) וביחד עם ההליך בקשר לקיום צוואת המנוח (עז 608847/96) (להלן:
"הנכס"), לאחר מכן, ולבקשת הצדדים, הועברה התביעה לבית-משפט זה.
4. הסוגיה המרכזית בפסק-דין זה הינה: האם זכאים התובעים לתבוע
בשם אמם - המנוחה, אשר הלכה לבית עולמה בשנת 1982, את זכויותיה במקומה,
על-פי הלכת השיתוף, אשר חלה בעניינם של המנוחים, ומכוח הצהרה זו, להיות
זכאים ל- 1/4 מהזכויות בנכס (ולכל אחד מהם 1/12 מהזכויות).
העובדות:
5. המנוחים נשאו זל"ז בשנת 1950.
6. התובעים, ילדיהם, הינם ילידי: י. ש. יליד 1951, ש. ש. יליד
1952 ור. ר. ילידת 1959.
7. בראשית שנות ה-50 עת נישאו המנוחים, התגוררו הם בנכס,
שהושכר מחברת עמידר. בסוף שנות ה-50 נרכש הנכס ונרשם על-שמו של המנוח.
8. יחסי המנוחים ביניהם היו קשים, מלווים בפרידות ממושכות,
ובסביבות סוף שנות ה-60 (1969) עזב המנוח את בית המגורים, בו נותרו
להתגורר המנוחה עם התובעים, תוך שהמנוח שב לתקופות קצרות מעת לעת לבית
המגורים ועד לפטירתה של המנוחה בשנת 1982.
9. המנוחה לא הותירה צוואה, ועל-פי צוו הירושה אשר הוצא, בסמוך
להגשת התביעה נשוא פסק-דין זה, יורשיה הם עזבון המנוח מחצית, וכל אחד
מהתובעים 1/6. הצוו הוצא ביום 1/9/97 ו-15 שנים לאחר פטירת המנוחה.
10. המנוח שב להתגורר בנכס, בסמוך לאחר פטירת המנוחה, בעוד
התובעים אשר נישאו עזבו את הנכס, ולימים הכיר את הנתבעת אשר התגוררה
עמו בנכס משנת 1984 ועד למועד פטירתו בשנת 1996. המנוח והנתבעת היו
נשואים במשך 8 שנים.
11. המנוח הותיר צוואה מיום 25/11/89.
12. בצוואתו, הוריש המנוח לנתבעת, אשתו השניה, את כל רכושו,
לרבות את הזכויות בנכס הכולל את המגרש והבית ב.. נכס המחלוקת.
13. ביום 25/9/96 נחתם הסכם בין התובעים לבין הנתבעת, לפיו,
מסתלקת הנתבעת מכל חלקה בעזבון המנוח, ובתמורה לכך, התחייבו התובעים
לשלם לנתבעת (שלשתם בצוותא) סכום של 300 דולר ארה"ב לחודש, זאת ובמידה
והכנסותיה מכל מקור שהוא לא יעלו על הסך של 3,000 ₪ לחודש.
הסכם זה בוטל, בפסק דינו של כב' השופט סטרשנוב מיום
25/1/00 (בתיק עז 8847/96) בין השאר, נפסק:
"התרשמתי כי המתנגדת (הנתבעת, ט.ס.) שהיתה "זרה"
למבקשים (התובעים, ט.ס.) אשה בודדה, המתקשה בשליטה בשפה העברית, אכן
נאלצה לחתום על הסכם הויתור ביום 25/9/96, עקב לחצים, איומים וכפיה
שהופעלו עליה מצד המבקשים (התובעים, ט.ס.) אשר לא שבעו נחת מתוכן
הצוואה, כפי שאף הודו בכך בפה מלא" (עמ' 4 לפסק-הדין).
ובהמשך:
"אין לי ספק כי המתנגדת (הנתבעת, ט.ס.) נקלעה למצוקה
קשה ביותר, בנסיבות המקרה, ונאלצה לחתום על הסכם הוויתור, מבלי שחפצה
בכך, התרשמותי הברורה היא, כי עוד בטרם התקררה גופתו של המנוח, וכבר
עטו המבקשים (התובעים, ט.ס.) על שלל הירושה וכפו על האלמנה - בכח,
באיומים ובכפיה - את הויתור המאולץ על העיזבון". (עמ' 4
לפסק-הדין).
14. כאמור, בית-המשפט המחוזי בת"א ביטל את ההסכם בין התובעים
לנתבעת, ביום 25/1/00, וצוו אחר צוואתו של המנוח הוצא בפסק-הדין, מכוחו
הועברו הזכויות בנכס, לנתבעת.
15. עד להכרעתו של בית-המשפט המחוזי בתע 8847/96 ומתן צוו קיום
צוואה, אחר עיזבון המנוח, התבקש בית-המשפט הזה, שלא לדון בתובענה, נשוא
פסק-הדין. (ראה בקשתם המשותפת של הצדדים מיום 6/4/98).
16. כתב התביעה המתוקן, ולאור פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בת"א
הוגש ביום 2/11/00, התשתית העובדתית הדלה אותה הניחו התובעים פרושה
ב-12 סעיפי כתב התביעה, והסעד המבוקש: כי יוצהר "כי התובעים כיורשי
המנוחה הם בעלי מחצית או רבע הזכויות בבית וכי הם זכאים להרשם כבעלי
הזכויות כאמור".
17. המסכת הראייתית, גם היא, ככתב התביעה, היתה דלה, ויובהר כי
במסגרת הבאת הראיות נחקרו התובעים 2 ו-3 והנתבעת, על תצהיריהם.
טענות התובעים:
18. התובעים טוענים,
כי כיורשיה של אמם זכאים הם למחצית או לרבע מהזכויות בנכס, וזאת מכוח
הלכת השיתוף אשר חלה בין הוריהם, ומשהנכס שימש כבית המגורים, שם נולדו
ושם גידלה אותם אמם, עד אשר עזבו את הבית כאשר נישאו.
עוד ולטענתם, אין ליחס לפירוד הממושך בין הוריהם המנוחים
משקל המביא לידי פגם בהחלת חזקת השיתוף ביניהם, מאחר ועל-פי הפסיקה,
קמה לאמם המנוחה הזכות בנכס, בית המגורים, ממועד נישואיה לאביהם (בשנת
1950) או לחילופין, מסוף שנות ה-50 עת נרכש הנכס על-ידי אביהם מחברת
עמידר.
התובעים מודים כי מאז ילדותם ננטשו על-ידי
אביהם, וכי אביהם עזב את בית המגורים בסוף שנות ה-60. יחד עם זאת,
ולמרות שהוריהם לא חיו תחת קורת גג אחת, טוענים הם, כי משנת 1969 ועד
לפטירת אמם בשנת 1982, לאם המנוחה הזכויות במחצית מהנכס, אשר היה רשום
על שם המנוח בלבד, מכוח הלכת השיתוף. הם וכיורשי האם באים "בנעליה",
וזכאים, למחצית הזכויות (שלושתם, צוותא) בנכס.
לטענתם, לא עתרה אמם לזכויותיה, בבית המשפט, בשל חשש
מאלימותו של אביהם המנוח, ובהיותו שתיין, ועל-פי המורשת הנהוגה
במקומותיהם של המנוחים, העדיפה שלא להתעמת עמו בפני הערכאות.
אמם המנוחה, ולטענתם, היתה קשת יום, אשר מעבודתה בעבודות
בית בבתי אחרים, גידלה אותם לבדה, ללא עזרת אביהם, השביחה את הבית
בהוספת מטבח, ותשלומים, לחברת עמידר, לא ויתרה על זכויותיה בנכס, אולם,
לא תבעה את זכויותיה בנכס למרות הטענות הקשות שהיו לה כלפי בעלה בנפרד.
לטענתם, בסמוך לפטירתה, ביקשה האם מהאח הבכור כי יעשה
לשיפור היחסים בין התובעים לאביהם וכי יאפשרו לאביהם להתגורר בנכס.
לגרסתם, בפרק הזמן ממועד פטירת האם (1982) ועד לפטירת
אביהם (1996) ניסו לחדש את הקשר עם אביהם, אלא שדרכם לא צלחה.
התובעים מדגישים את מעמדו המיוחד של בית המגורים לעניין
קביעת זכויותיה של האם המנוחה, על אף הרישום הפורמלי של הזכויות על שמו
של האב המנוח, השקעותיה בבית, הן בתשלומים לחברת עמידר, הן בשיפוצים,
והן בעבודה הקשה, לצורך שימורו.
לגרסתם, יש להצהיר על זכויותיה של האם בבית המגורים מכל
הטעמים, אשר פורטו מעלה.
עוד ולטענתם, האם לא ויתרה על זכויותיה בבית, והם מציינים
כי בשלב מסוים פנתה האם ללא ייצוג לתבוע את מזונותיה של הבת ר.
בבית-הדין הרבני האזורי, ומשבקשה מהמנוח לקבל את גיטה, וסורבה, אמרה
כי היא לא מוכנה לוותר על הבית בשום אופן (ראה עדותה של ר., עמ' 8
לפרוטוקול מיום 6/11/02, שורות 6 עד 8).
לעניין השהוי בעתירתם זו, טוענים התובעים, כי בסמוך למועד
פטירתה של האם, ביקשה היא מבנה הבכור, כי יעשה לאיחוד המשפחה, והשלמת
התובעים עם אביהם המנוח. הם מבחינתם עשו כל שלאל ידם לצורך מימוש
ציוויה של האם, ולא העלו בדעתם כי ינושלו מצוואתו של אביהם.
כך, קרה, שרק לאחר שנודע להם, כי נושלו מעיזבון אביהם, רק
אז פנו לבית-המשפט.
התובעים לטענתם, בנסיבות המתוארות, לא ויתרו על זכויותיהם
בבית, מכוח זכויות אמם.
לסיום, מציינים התובעים, כי כל תוצאה שאינה הצהרה על
זכויות האם המנוחה מכוח חזקת השיתוף, בבית המגורים, תביא לתוצאה בלתי
צודקת בעליל, בכך שהם ינושלו, הן מירושת האם והן מירושת אביהם.
טענות הנתבעת:
19. בתביעות נגד
עיזבון נידרשת רמת הוכחה גבוהה, מזו הנדרשת בהליך אזרחי אחר, וזו לא
הורמה על ידי התובעים.
רכישת הנכס אשר מורכב משתי יחידות, נעשתה על-ידי האב,
ומאמציו.
בית-המשפט מצווה בתביעות מסוג זה, להתעלם מהשקפתו בדבר
חלוקה צודקת את העיזבון, כבקשת התובעים, ועליו לפסוק על-פי הראיות אשר
הונחו בפניו.
לגרסתה של הנתבעת, ועל פי הראיות, אין להחיל את חזקת
השיתוף על אורח חייהם של המנוחים. כל אחד מהם ניהל את ענייניו הכלכליים
והכספים בעצמו, ולא היה שיתוף ביניהם.
הנתבעת מייחדת את טענותיה לטענת "הוויתור", וטוענת כי יש
להתמקד בענייננו בשאלה, אם למרות שהייתה לאם המנוחה אפשרות לתבוע את
זכויותיה בנכס, לא עשתה כן עד למועד פטירתה.
לגרסתה, לאם המנוחה היתה הזדמנות עוד בחייה, לתבוע את
זכויותיה במסגרת חזקת השיתוף, והיא ויתרה על זכות זו. לפיכך, לא יכולים
התובעים לבוא "בנעליה", ומטעמה.
הנתבעת מצביעה על המועדים כך שהבית נרכש עוד בשנות ה-50
מכספי המנוח, ולפיכך, מתנהל הליך זה, 50 שנה לאחר אותה רכישה.
בעלי הדין עצמם, המנוחים אינם עוד בין החיים, ועברו 20 שנה
לאחר פטירת האם, מכוחה, ומזכויותיה (אם יוכרו אלה) מוגשת תביעה זו.
הנתבעת מפנה לאותה הזדמנות שלא היתה לאם לתבוע את
זכויותיה, כנטען על-ידי התובעים, ומציינת כי לטענתם לאור אלימותו של
אביהם כלפי אמם, חששה מפניו, ולפיכך, בכך הם רואים כי לא ניתנה לה אותה
הזדמנות לתבוע את זכויותיה, אולם לטענתה של הנתבעת, אין לקבל גרסה זו
של התובעים כי נתחוור מחקירתם כי בין המנוחים התנהלו הליכים משפטיים
בבית הדין הרבני, לרבות ויכוחים על הזכויות הרכושיות, והמנוח לטענתה של
הנתבעת, עמד על דעתו, כי הזכויות בנכס, ובמלואן, הן שלו.
בקיום ההליכים בבית הדין הרבני בין המנוחים
רואה הנתבעת את אותה הזדמנות סבירה שעמדה לאם המנוחה לתבוע את
זכויותיה, לו סברה, כי יש לה כאלה, והסיבה כי לא נתבעו זכויות אלה
על-ידה, הוא בויתורה.
משהאם ויתרה, אין רשאים התובעים לעשות כן, במקומה, עשרים
שנה לאחר פטירתה.
עוד, ולגרסתה של הנתבעת, לא ייעתר בית-המשפט לתביעה, אם
נפגעו זכויותיו של צד ג', והנתבעת ולטענתה, היא אותו צד ג'. זכויות
המנוח הועברו אליה, כיורשתו, משקויימה צוואתו.
דיון:
20. משבחנתי את כתבי
הטענות, הראיות והסיכומים, אני סבורה כי התקיים בענייננו החריג המודגש
והמפורט בע"א 5774/91, ע"א 799/92 מרים יהלום ואח' נ. מנהל מס
שבח מקרקעין בחיפה, מנהל מס שבח מקרקעין נ. מרים שולמית שריג ואח',
פד"י מה(3) בע"מ בעמ' 372 (להלן: "פרשת יהלום").
המתווה המשפטי:
21. עוד בפרשת וינפלד
(ע"א 177/87 לידיה וינפלד ואח' נ. מנהל מס שבח מקרקעין,
פד"י מד(3) 607) קבע כב' השופט ד. לוין (כתוארו אז) כי יש לאפשר
לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם
הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף, ובנסיבות שכאלה אין לומר שהוא
ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות
קודמות (בפסקה 5 עמ' 3 לפסה"ד).
ועוד, וכפי
שהובהר באותה פרשה, והיא משמעותית לענייננו, כי פעמים רבות, כאשר
היחסים במשפחה תקינים ושלווים (המצב אשר אינו נכון בענייננו), אין
בני-הזוג מייחסים חשיבות לרישום בפועל, של הזכויות.
השלב אולי בו
קיים התמריץ לבירורן של הזכויות הוא, בסמיכות למכירת נכסים, או בסמוך
להוצאת צו ירושה אחר פטירת מי מבני-הזוג, אולם אין בסדר הזמנים כדי
לקבוע את הזכויות של מי מהצדדים, מכוח חזקת השיתוף - שהוא יציר הפסיקה,
ומכוחה רוכש הצד שעל שמו לא רשומות הזכויות, זכויות אובליגטוריות,
בהתקיים התנאים של חיים משותפים ומאמץ משותף.
22. בפרשת יהלום,
שהינו פסק-דין מאוחר יותר, אשר גם הוא נכתב על-ידי כב' השופט ד. לוין
(כתוארו אז), אובחן המצב העובדתי, מזה שבפרשת וינפלד. שם, בת הזוג תבעה
את זכויותיה במסגרת חזקת השיתוף, לאחר פטירת בן-זוגה ובנסיבות המפורטות
בפרשה ההיא, בעוד שבפרשת יהלום מדובר ביורשים התובעים על-פי הלכת
השיתוף, לאחר שהוריהם הלכו לבית עולמם.
שם (בפרשת יהלום), המנוח
הלך לבית עולמו קודם לפטירתה של אשתו, אשר לא תבעה את זכויותיה
במקרקעין ממועד פטירתו של בעלה, ועד לפטירתה, והיורשים, תבעו "בנעליה".
בענייננו, האם המנוחה אשר
במהלך חייה התגוררה בנכס, הרשום רק על-שם בעלה, לא תבעה את זכויותיה
מכוח הלכת השיתוף, בחייה, ועד לפטירתה, כי וכפי שיפורט בהמשך, לא נזקקה
לתבוע את זכויותיה ולא קם לה הצורך - לכך.
שתיים הם השאלות המרכזיות
המתעוררות בענייננו:
האחת:
האם התקיימה חזקת השיתוף במסכת ונסיבות חייהם של המנוחים.
השניה:
באם התשובה לשאלה הראשונה תהא חיובית, האם ויתרה האם המנוחה בחייה על
זכותה לתבוע את זכויותיה אם לאו.
באם התשובה
לשאלה השניה תהיה כי לא קמה לה ההזדמנות הנאותה בחייה, לתבוע את
זכויותיה, והדגש על ההזדמנות הנאותה, הרי שרשאים התובעים לבוא
"בנעליה" בכפוף לסייג, כי לא הוקנו זכויותיה לצד ג'.
האם יש להחיל בעניינם של
המנוחים, את חזקת השיתוף?
23. מתוך הראיות
הדלות אשר הובאו בפני, עולה, כי המנוחים התגוררו בנכס משנת 1950, עת
נישאו זל"ז, בתחילה בשכירות עמידר, ולאחר מכן נרכשו הזכויות, ונרשמו
על-שמו של המנוח.
התובעים (כאן)
ילדי המנוחים גדלו בנכס זה, אשר שימש כבית המגורים עד שנישאו, ובמהלך
לפחות שלושה עשורים ועד למועד פטירת המנוחה בשנת 1982.
המנוח אמנם עזב
את בית המגורים בסביבות שנת 1969, אולם שב ועזב לפרקי זמן אשר לא
הובהרו במהלך שמיעת הראיות, ובכל פעם נעתרה האם מחדש לתחנוניו,
והמנוחים שבו וחיו יחדיו לפרקי זמן כאלה ואחרים.
את המנוחה שימש
בית המגורים במהלך למעלה משלושים שנה, ואמנם לא הובאה ראיה על-ידי
התובעים לשיפוצים אשר הוכנסו על-ידה, בנכס, או תשלומים בגין רכישתו
מחברת עמידר, אלא שגם לא הובאה כל ראיה לסתור טענות אלה.
ניתן לקבל חיזוק לטענות
התובעים מעדותו של הדוד, מר ש. ש. (אחיו של האב המנוח) אשר העיד בתע
8847/96 והפרוטוקול ופסק-הדין מהווים חלק מהראיות בתיק זה:
"לאחר שהוא עזב את הבית, פ. עשתה תוספת בניה בבית, התוספת
היתה במטבח"
(הכוונה לאם המנוחה - ט.ס.)
עמ' 39 לפרוטוקול, בעז 8847/96.
24. מהראיות עולה, כי
החל משנת 1969, וכעשרים שנה לאחר נישואי המנוחים, והמגורים המשותפים
בנכס, עזב המנוח את בית המגורים, ולמרות שמאותו מועד לא התקיימה בין
הצדדים אותה חזקת שיתוף במובן הקלאסי: מאמץ משותף וחיים משותפים תחת
קורת גג אחת, אלא שלאור הפסיקה לעניין "גולת הכותרת של חזקת השיתוף"
המתייחסת לדירת המגורים, לא נפגעו זכויותיה של המנוחה, בנכס.
(ראה: א. רוזן צבי ז"ל,
דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול,
פפירוס תש"ן עמ' 4-153,
וכן: ע"א 806/93 הדרי
נ. הדרי, פד"י מח(3) 685, בעמ' 690).
נכונים
לענייננו, דבריו של ביהמ"ש העליון, וכפי שנפסקו בע"א 819/94 לוי
נ. לוי, פד"י נ(1), 300:
"כאשר מוכח
כי לא שררו בין בני הזוג "חיים הרמוניים" וכי לא הפעילו "מאמץ משותף",
בניהול חייהם מבחינה כלכלית ומהיבטים אחרים, יתכן כי נסתרת על -ידי כך
ההנחה על-פי הלכת השיתוף, בכל הנוגע לנכסים המצויים בעליל בחזקתו של כל
אחד מבני-הזוג. המדובר לדוגמא בחשבונות בנק שכל אחד מבני-הזוג מחזיק
בנפרד על שמו, בנכסים שכל אחד מהם קיבל בירושה.
אך שונה
המצב כאשר מדובר בדירת המגורים האחת והיחידה של בני-הזוג, שם לנו
שניהם, ואותה הם רכשו במהלך נישואיהם, שם התגוררו יחד כאשר נולדו להם
ילדיהם"
(ההדגשות אינן במקור, ט.ס.).
ובהמשך (עמ' 306 לפסק-הדין)
:
"אם היו
סכסוכים תוך כדי הנישואים, ואף אם מספר שנים לאחר רכישת הדירה הבעל עזב
את הבית, לא יהא בכך כדי להשליך על תחולת החזקה בתקופה שבה נרכש אותו
נכס".
בענייננו, אין
מחלוקת כי בבית זה חיו המנוחים לפחות כ-20 שנה ביחד, לבית זה נולדו 3
ילדיהם, התובעים, וגם אם לאחר מכן, משנת 1969 ועד לפטירתה של המנוחה
בשנת 1982, היה המנוח מחוץ לבית המגורים, למעט תקופות קצרות אשר בהן שב
לבית המשפחה, אין האמור יכול כי יפגע בזכויותיה המהותיות של המנוחה
בנכס, מכוח הלכת השיתוף, גם אם לא תבעה בפועל זכויות אלה בערכאות
המוסמכות.
25. וכאן, ובשלב זה,
וכפי שפורט עד כה בפסק הדין, תשאל השאלה בדבר זכאותם של התובעים כיורשי
אמם המנוחה (ראה צוו הירושה אחר עזבון המנוחה, אשר הוצא ביום 1/9/97
בבית המשפט המחוזי בת"א בת.ע. 4285/97) להפעיל את חזקת השיתוף, במקומה?
התשובה מצויה
בפרשת יהלום, ובעמ' 380:
אם יאמר כמו
בפרשת וינפלד, כי הזכות לתבוע הכרה בשיתוף בנכסים היא פרסונלית, וניתנת
רק לאחד מבני הזוג, הרי שבכל מקרה שבו הלך בן-הזוג התובע לבית עולמו,
יסתם הגולל על האפשרות להכיר בזכויותיו על-פי הלכת השיתוף בנכסים,
ותוצאה שכזו לא זו בלבד שאינה מתיישבת עם בסיס ויסוד הלכת השיתוף, היא
גם עשויה להביא לתוצאות קשות ובלתי צודקות, באותם מקרים שבהם לא
היתה לבן-הזוג ההזדמנות הסבירה לעמוד על זכויותיו.
האם למנוחה היתה ההזדמנות
הסבירה לעמוד על זכויותיה בנכס?
26. ראשית, ועל-פי
פסיקת בית המשפט העליון, נעתרו יורשים של בן-זוג שהלך לעולמו לתבוע
בשמו הכרה בזכויותיו בנכסים אשר היו רשומים בבעלותו הבלעדית של בן-הזוג
האחר.
(ראה: ע"א 52/80 שחר נ.
פרידמן, פד"י לח(1) 443
ע"א 92/89
עובדיה נ. סובחי ואח' פד"י מה(5) 113).
גם על פי הלכת
יהלום, לא תקום מניעה שכזו, העשויה לקום מטעם אחר, ומקום שיש לראות את
בן-הזוג אשר נפטר כמוותר על זכותו לתבוע ולהכיר בזכויותיו.
27. אין מחלוקת כי
הזכות להפעיל ולתבוע מכוח חזקת השיתוף נתונה ראשית לכל לבן הזוג, מאחר
ומהותה של הלכת השיתוף היא במתן האפשרות לבן-הזוג לזכות בזכויותיו,
והוא זה, אשר הבחירה בידו לבחור, לממש זכות זו, או לוותר עליה.
על-כן, וכפועל
יוצא מהאמור, ועל-פי הלכת יהלום, מקום שהיתה לבן-הזוג הזדמנות סבירה
לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן, כי אזי יראו אותו
כמוותר על זכותו.
ודוק: הכוונה
במילה "ויתור" לענייננו, ב"וויתור על ההזדמנות להוכיח ולטעון כנגד
הבעלות שבדין, היינו, כי על אף העובדה שזו מצויה, לכאורה, בידי בן-הזוג
האחר, הרי שהלכה למעשה מדובר בבעלות משותפת". (ראה שם, בפרשת
יהלום, עמ' 283).
האם למנוחה בענייננו נקרתה
אותה הזדמנות סבירה, ובאי הפעלתה נאמר כי וויתרה?
מהראיות אשר
הונחו בפני, אני סבורה כי התשובה לשאלה זו, היא שלילית:
המנוחה היתה
אשה קשת יום, היא עמלה קשות כדי לגדל את שלושת ילדיה.
אמנם, ואכן,
על-פי עדותה של הבת ר., פנתה המנוחה לבית-הדין הרבני בשלב מסוים כדי
לתבוע את בעלה - המנוח, למזונות, ואולם, מדמות האם אשר הצטיירה, היא
עסקה כל חייה בעבודות משק הבית, לא הצטיירה כ"אשת העולם" אשר מצופה כי
יקום הצורך אצלה לתבוע את זכויותיה בבית המגורים, בפרט שלא נדרשה לעזוב
בית זה, ומי שנטש את בית המגורים, היה המנוח - בעלה.
אם כך, מה לה
רישום הזכויות בנכס על שמה, ומה לה כי הזכויות תמשכנה ותהיינה רשומות
רק על שם בעלה במסמכי הרישום?! והרי בפועל היא התגוררה בנכס זה למעלה
משלושים שנה, ועד למועד פטירתה.
ועוד, ולעניין
זה, מעדותה של הבת ר.:
"אמי לא
היתה משכילה ואז היה מקובל שאבא היה בעל הנכסים והבית נרשם על שמו. כך
ידענו ולא ידענו משהו אחר. הרבה שנים אח"כ ידענו שנשים חותמות יחד עם
הגבר". (עמ' 6 לפרוטוקול ה-6/11/02).
ובהמשך:
"ש. את
יודעת על הליכים ביניהם? (הכוונה למנוחים, ט.ס.)
ת. בהיותי
בת עשר לערך היה שלב שבירה... פעם פסקו ברבנות, אני חושבת, שהגיע לה
מזונות עבורי...".
ובהמשך:
"...בפעם
היחידה שהיתה לה אפשרות להתגרש, בהיותי בת 17... אבא אמר לה, את רוצה
גט, אני מוכן לתת לך גט, תוותרי על הבית, ואז אמא אמרה לו, אני לא
מוכנה לוותר על הבית בשום אופן... אמי גם אמרה לאבי היא לא תיתן לו את
הנכס של הילדים שלה בעבור שום גט שבעולם..." (עמ' 8, שם).
29. על-פי התשתית
הראייתית אשר הונחה בפני, למנוחה לא נקרו בדרכה, בחייה, ההזדמנויות,
והצורך לפנות לערכאות, כדי לממש את זכויותיה בנכס, מכוח הלכת השיתוף,
בטרם פטירתה, כי הרי בנכס התגוררה בפועל, שם גידלה את ילדיה, שם השקיעה
את הונה הדל, וכוחותיה. המנוחה לא עמדה בפני הבחירה בין הפעלת הזכות
ומימושה, לבין הוויתור עליה, טרם פטירתה.
30. את השתהותם של
התובעים במשך כ-15 שנים, מאז פטירת אמם, בהגשת תביעה זו, והסבריהם,
ובפרט לאור מעשיהם המפורטים בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בת.ע.
4285/97 אין בידי לקבל, אולם אין באמור כדי לפגוע במהות, בהלכות,
ובפסיקה, אשר לאורה, זכותם של התובעים לבוא "בנעלי" אמם המנוחה, ולתבוע
את זכויותיהם כיורשיה, במסגרת הלכת השיתוף.
31. אכן, מתעוררת
השאלה, עד כמה ניתן יהיה להרחיב את גבולותיה של זכות זו? (יורשי יורשים
וכן הלאה...).
ניתן לאמץ את
דעתו של כב' השופט לוין (כתוארו אז) בהלכת יהלום:
" "הנקודה הגיאומטרית"
הראויה, היא כאמור, אותו מצב שבו הלך בן-הזוג לעולמו, לאחר שניתנה
לו הזדמנות סבירה להעלות את טענת השיתוף בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן,
במקרה כזה, כפי שהבהרתי, ניטה לייחס לו וויתור על זכותו לטעון כי
הבעלות הפורמלית, שלכאורה היתה כולה בידי בן-הזוג האחר, אינה משקפת את
מצב הדברים כהוויתו". (עמ' 385 לפסק-הדין).
32. אין בדעתי לקבל
את טענת הנתבעת, כי במסגרת טיעוניה לדחיית התביעה, יש לראות בה, כיורשת
המנוח, על-פי צוואתו אשר קויימה, "כצד ג'" (כהגדרתה, בסיכומי
בא-כוחה), אשר זכויותיו נפגעו: אין מחלוקת כי המנוח יכול היה להוריש לה
את זכויותיו, ולא למעלה מכך.
המנוחה נפטרה
בשנת 1982, וקודם לפטירתו של המנוח.
במותה, יורשיה
בנכס (משנפסק כי מחצית הזכויות בנכס, שלה), הם התובעים מחצית, והמנוח
מחצית.
צוו הירושה אשר
הוצא אחר עזבונה של המנוחה בשנת 1997 הינו דקלרטיבי בלבד, וכך, שמכוח
צוואתו של המנוח אשר קוימה בשנת 2000 (תיק עז 4285/97), הוענקו לנתבעת
75% בנכס, ולתובעים מכוח פסק דין זה 25% (1/12 לכל אחד מהם).
סוף דבר:
33. מוצהר בזאת כי
לתובעים 25% בנכס הידוע כ..., וחלקו של כל אחד מהם 1/12 בנכס.
התובעים זכאים
להירשם כבעלי הזכויות על-פי חלקיהם (1/12 לכל אחד) בלשכת רישום
המקרקעין.
34. הנתבעת תישא
בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, סכום
אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד התשלום.
35. המזכירות
תשלח עותקי פסק-הדין בד.ר. לב"כ הצדדים.
36. המזכירות
תסגור את תמ"ש 91950/97.
ניתן היום י"ד בכסלו, תשס"ד (9 בדצמבר 2003) בהיעדר הצדדים.
ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.
|
