בתי המשפט

פסק דין

1.         הצדדים מנהלים משפטים בבימ"ש זה מאז חודש מרץ 2001 שעיקרם עניינו של הקטין, א.נ., יליד  12.00 ..., שהנתבעת טוענת שהתובע הוא אביו.

            ראה בענין זה פסק דין שניתן בהסכמה על ידי ביום 10.2.02 במסגרת תמש 9470/01.

2.         בביהמ"ש תלויה ועומדת תביעתו של המערער שהוגשה בתמש 9473/01, שהיא תביעה לאפוטרופסות ולהסדרי ראיה.

            המשיבה הגישה כתב תביעה שכנגד שהיא תביעה לפיצויים.

            בתביעה זו, על פי החלטתי מיום 22.3.05, הוגשו תצהירי עדות ראשית (האחרון ביום 21.9.05) ותביעה זו צריכה להתברר בפני שופט אחר שייקבע על ידי סגנית הנשיא.

ליתר בטחון מזכיר ביהמ"ש לב"כ הצדדים לפנות בבקשה מתאימה לסגנית הנשיא לאחר קבלת פסק דין זה.

3.         עניינו של פסק דין זה הוא ערעור על החלטת כב' הרשם ב. צ. ברגר מיום 7.6.05 שניתנה בבש"א 3048/05.

            הערעור הוגש על ידי המערער בתאריך 29.6.05 וסומן תמש 9474/01.

            לאחר הפקדת הערבון הגיעו ב"כ הצדדים להסדר דיוני שהוגש לתיק ביהמ"ש ביום 14.9.05, ולפיו כתב הערעור מהווה סיכומים מטעם המערער והוגשו סיכומי טענות בכתב מטעם המשיבה ותגובה להם לצורך קבלת פסק דין בערעור ללא צורך בהופעה. להסדר זה ניתן תוקף של החלטה, והסיכומים אמנם הוגשו.

4.         ההחלטה נשוא הערעור ניתנה בבקשה שהגיש המערער למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטין.

            הבקשה הוגשה ביום 5.6.05 וסומנה כאמור, בש"א 3408/05.

בבקשה נכתב כי מבוקש ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטין עד הגיעו לבגרות, באופן שהקטין יוכל לצאת את הארץ אם אמו תפקיד ערבות בסכום גבוה.

            הבקשה הוגשה, כמקובל, במעמד צד אחד, ובתאריך 7.6.05 החליט כב' הרשם כדלקמן:

"בקשה זו לעיכוב יציאת הקטין הוגשה על ידי המבקש כשנה לאחר שהגיש את תביעתו למשמורת והסדרי ראיה, במהלך שנה זו התקיימו דיונים בפני כב' הש' גלובינסקי שאף התיר הוצאת דרכון לקטין. כעולה מכתב התביעה שכנגד, המבקש נתבע כי מנע מהמשיבה לעבוד על האוניה כמנהלת חשבונות ובכך גרם לה נזקים, על כן, ברור איפוא כי עבודה זו אינה קיימת עוד ולכן, לא מצאתי בבקשה נימוקים שיש בהם כדי לשכנע אותי בצורך בעיכוב יציאת הקטין. יצויין עוד כי בין הצדדים התקיימו הליכים עוד בשנת 2001 (אבהות ומזונות) אולם גם אז לא מצא המבקש לנכון לעכב את יציאת הקטין מן הארץ. זאת ועוד המבקש אף מציין בכתבי בי-הדין כי משפחתה של המשיבה נמצאת בארץ ומכאן שלא מצאתי נימוקים מדוע תתנתק המשיבה ממרכז חייה, עבודתה ומשפחתה ותעקור לחו"ל. מן המקובץ, הבקשה נדחית".

5.         טוען ב"כ המערער כי בהחלטת בימ"ש זה מיום 6.12.04, בה התיר למשיבה להוציא דרכון לקטין, נקבע כי אין בהחלטה בדבר הוצאת הדרכון כדי להתיר לאם להוציא את הקטין לארץ לצמיתות, וכי ביהמ"ש או הרשם ידונו בכל בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטין אם תוגש בקשה כזאת.

            ב"כ המערער טוען עוד כי כב' הרשם טעה כאשר קבע שעבודת המשיבה על האוניה איננה קיימת עוד בלי שהיתה בפניו מסכת עובדתית מתאימה, וכי התעלם לחלוטין מהסעד אותו מבקש המערער לקבל בתביעתו והוא קשר יציב ואף משמורת של הקטין.

            נימוק הרשם כי בני משפחתה של המשיבה נמצאים בישראל איננו נימוק המוכיח כי המשיבה והקטין לא יעקרו לצמיתות מן הארץ, לטענת ב"כ המערער.

6.         טוען ב"כ המשיבה כי מניעיו של המערער הם מניעים כספיים, והוכחה לכך היא כי כבר בבקשתו היה מוכן המערער להתנות את יציאת הקטין מן הארץ בהפקדת סך רב של 422,400 ₪.

            הרשם המלומד לא טעה כאשר פסק כי העבודה של המשיבה על האוניה אינה קיימת עוד, וזאת היה יכול ללמוד מהתביעה שכנגד שהגישה המשיבה בתמש 9473.1/01.

            לטענת ב"כ המשיבה המערער אינו מבקש את טובת הקטין וגם לא זכויות הוריות כלפיו, אחרת לא היה דורש ערובה כל כך גדולה מן המשיבה.

7.         ב"כ המערער השיב בכתב וטען כי סכום הערבות נקבע על פי הצהרות שמסרה המשיבה וניתן להפחיתו תוך חישוב הערבות מסכום ההכנסות האמיתי של המשיבה.

            הותרת החלטת כב' הרשם על כנה תביא לסיכול תביעת המערער במלואה.

8.         לאחר ששקלתי היטב את הטענות ואת הענין בכללותו, מחליט אני כי דין הערעור להתקבל, אך לא מן הטעמים הנטענים על ידי ב"כ הצדדים.

            נראה, שהרשם המלומד נתפס לטעות כבר בענין סמכותו לדון בבקשה.

            יתכן שהטעות נבעה מנוסח החלטתו של בימ"ש זה מיום 6.12.04, שם נכתב כי ניתן להגיש בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטין שתידון על ידי ביהמ"ש או הרשם.

            מאז הוקם ביהמ"ש לענייני משפחה לפני כמעט 10 שנים (ובחיפה לפני כ-9 שנים) ועוד לפני כן, כאשר תיקים בענייניהם של בני זוג וילדיהם נדונו בביהמ"ש המחוזי, נהוג כדבר שבשגרה לבקשת אחד ההורים להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטינים, עד הגיעם לגיל הבגרות הוא גיל 18, וזאת כדי למנוע נסיון של מי מן ההורים להוציא את הקטינים מן הארץ ולחבל בכך בניהול התקין של המשפט, כמו גם להרחיק בדרך זו את הקטינים מן ההורה השני.

            יש לבדוק מהי הסמכות החוקית להוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטינים ומי מוסמך להוציא צווים כאלה.

            הסמכות אינה מצוייה בתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, שהיא התקנה הכללית העוסקת בצו עיכוב יציאה מן הארץ.

            נוסח התקנה נותן סמכות לביהמ"ש או הרשם "ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב", כאשר הכוונה היא כנראה לנתבע.

            בענין זה ראה ספרו של א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 459.

            תקנה 384 לא דנה כלל בענייני קטינים.

            חיקוק המדבר על כך באופן ספציפי הוא חוק ביהמ"ש לענייני משפחה תשנ"ה-1995.

            בסעיף 1(6)(ג) מגדיר המחוקק כאחד מ"ענייני משפחה" תובענה לפי "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962, ובכללה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להוריהו או יציאת קטין מן הארץ".

            סעיף 3(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה קובע כי "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה".

            גם נוסח תקנה 258יח(ב) לתקס"א מלמד על סמכות לביהמ"ש ולא לרשם:

            "ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד קטין, יעמוד הצו בתוקפו עד מלאת לקטין שמונה עשרה שנים, זולת אם הורה בית המשפט אחרת".

            ייתכן גם שיש להוסיף לכך את הוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

            בקשה לעיכוב יציאתו של קטין מהארץ ניתן גם להגיש ללא תובענה עיקרית למשמורת או הסדרי ראיה, דבר שלא ניתן לעשות לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

            בענין זה ראה פסק דינו של חברי, כב' השופט ש. שוחט בתמ"ש (תל אביב) 25484/01, קולודי נ' קולודי, דינים משפחה כרך ב', 607.

9.         המסקנה המתבקשת כי לרשם המלומד לא היתה סמכות להזקק לבקשה בבש"א 3408/05, וכי הסמכות מסורה לביהמ"ש בלבד.

            שאלה נוספת שאין צורך להכריע בה היא האם יכול היה הרשם להחליט את החלטתו בלא לקבוע מועד לדיון במעמד שני הצדדים (למרות שהבקשה נדחתה), כמצוות תקנה 366 לתקס"א.

            ראה בענין זה א. גורן בספרו הנ"ל עמ' 462-463.

10.        עקב המסקנה בענין הסמכות צריך בימ"ש זה להכנס לגופו של ענין, דהיינו להכריע בבקשה עצמה.

            גם לו היה מוסמך הרשם המלומד להחליט בבקשה זו דומה ששגה בהחלטתו לגופו של ענין.

            על פי ההלכה הפסוקה, או ליתר דיוק על פי הנוהג רב השנים בבתי המשפט העוסקים בענייניהם של קטינים צריך ביהמ"ש להעתר לבקשה לעיכוב יציאתו של קטין מן הארץ ובמקרה שכזה ההגבלה המצויה בתקנה 384(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו כי צו עיכוב יציאה מן הארץ (נגד נתבע) פוקע בתום שנה מיום נתינתו, אינה קיימת כאשר מדובר בקטין, והתקנה הרלוונטית היא כאמור תקנה 258יח(ב).

11.        הבקשה בבש"א 3408/05 הוגשה כתמיכה בתביעה העיקרית שהגיש המערער במסגרת תמ"ש 9473/01, שהיא תביעה לאפוטרופסות ולהסדרי ראיה.

            נכונה טענת המערער כי אם תוציא המשיבה את הקטין מן הארץ עלול הדבר לסכל את תביעתו ולמנוע ממנו הלכה למעשה לפגוש את הקטין ולקיים עימו קשר משמעותי כאביו.

            לכן, יש להעתר לבקשה.

            למרות הוצאת הצו אם תרצה המשיבה כהורה משמורן להוציא את הקטין לחו"ל לטיול או לנסיעה דומה, בטוחני כי אם תפנה לביהמ"ש, יעתר ביהמ"ש לבקשה תוך קביעת הערבויות המתאימות הדרושות, בהתאם להוראות הדין.

12.        מכל האמור לעיל, מורה אני על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת כב' הרשם מיום 7.6.05ניתן בזה צו המורה על עיכוב יציאתו של הקטין א.נ., ת.ז. ......., יליד .12.00 ... וצו זה יעמוד בתוקפו עד הגיע הקטין לגיל 18 שנים או על ידי מתן החלטה אחרת על ידי בימ"ש מוסמך.

            עקב העובדה שההנמקה לא היתה לפי טיעוניהם של ב"כ הצדדים אין צו להוצאות משפט.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן היום י"ט בחשון, תשס"ו (21 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.

הקלדנית: ליאת תורג'מן