בית משפט מחוזי חיפה

בפני הרכב כב' השופטים:

מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד]

י' דר

י' עמית

פ  000208/03

תאריך:22/02/2005

גזר דין

נאשם מס' 1

1.         ביום 30.4.2004 ניתק הנאשם מס' 1 בדקירת סכין אחת את פתיל חייו של אבינועם בן שושן ז"ל (להלן: "המנוח").

           בהכרעת הדין, ציטטנו את עדותו של עד הראיה לפיה ראה כיצד הנאשם מס' 1: 

"... אומר פעמיים את המשפט הזה: 'זה יותר טוב, זה יותר טוב' בעצבים. ואז הוא הניף את יד ימין, כשהיא ישרה, מרפק נעול, בתנועה לכיוון בית החזה בתנועה סיבובית, כשהיד מתוחה הצידה לכיוון בית החזה בצד... כשהוא הניף בחזרה את היד הבחנתי באולר, אני לא הבחנתי מה זה היה, אני ראיתי שהוא קיפל את זה בסוף, כנראה זה אולר. לא ראיתי שום דם על הלהב וזהו, הוא פשוט סגר, עלה על הטריבונה, לקח את הכלב ורץ בריצה מהירה".

בבואנו לגזור דינו של הנאשם הצבנו זאת נגד עינינו.

הנאשם 1 זוכה מעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום והורשע בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 

עם זאת, נקבע בפסק דינם של רוב השופטים, באופן חד משמעי, כי העבירה שביצע הנאשם 1 בדקירת המנוח, קרובה כחוט השערה לעבירת הרצח, באשר הנאשם הוציא את האולר או המכשיר החד האחר ממקום מחבוא על גופו ונעץ אותו בחזהו של המנוח, בליווי המלים שאמר.

2.         העובדות הצריכות לעניין פורטו בהרחבה בהכרעת דיננו מיום 18.1.2005 ולא נחזור עליהם. נאמר אך זאת, כי קדמה לארוע מריבת כלבים שהביאה לויכוח בין הנאשמים לבין המנוח ובת זוגו שהסלים לתגרת ידיים. לאחר דקירת המנוח, נמלטו שני הנאשמים מן המקום וכעבור מספר שעות הסגירו עצמם למשטרה. הסכין לא נמצאה עד היום.

3.         התביעה ביקשה למצות את מלוא הדין עם הנאשם מס' 1 ולהשית עליו את העונש המכסימלי הקבוע בחוק, קרי, עשרים שנות מאסר. בטיעוניה, עמדה התביעה בהרחבה על החומרה היתרה שיש לייחס לשימוש בסכין, כתופעה ההולכת ונפוצה במקומותינו. 

במסגרת הראיות לעונש, העלתה התביעה לדוכן העדים את הוריו של המנוח ואת בת זוגו, ואלו סיפרו לנו אודות המנוח, הגישו לבית המשפט ספר שנערך להנצחתו, ואף הוצגה מצגת שנערכה לזכרו. לדאבון הלב, נקטפו כאן חיים של איש צעיר ומוכשר, בן אח ובעל למופת בדמי ימיו ואת הנעשה כתוצאה מטרגדיה נוראה זו, לא ניתן להשיב. החלל שנוצר בחייה של משפחת הקרבן לא יתמלא עוד לעולם.

הסניגור המלומד עמד על האופי הספונטני של האירוע, על כך שהדקירה לא הייתה מתוכננת, ועל הלך נפשו של הנאשם 1 מייד לאחר האירוע ולאחריו. לדבריו, ניתן להיווכח כי הנאשם מס' 1 מצר עד עמקי נשמתו על שאירע ועל שנטל נפש בישראל. הנאשם התבטא במספר הזדמנויות, הן בפני קצין המבחן והן באולם בית המשפט, כי היה מעדיף להיות במקומו של המנוח.

בנוסף, הצביע הסניגור על כך שלנאשם אין עבר פלילי, וכי כשבוע לפני הסתבכותו בעבירה נשוא כתב האישום, קיבל תעודת יושר מהמשטרה ועמד להתחיל לעבוד בנמל חיפה.

בהקשר זה, עמד הסניגור על כך שהנאשם גדל במשפחה נורמטיבית. במסגרת הראיות לעונש, סיפר הרב השכונתי על מצבה של משפחת הנאשם לפני האירוע ולאחריו, והורי הנאשם סיפרו לבית המשפט על הנאשם ועל קריסתה של המשפחה בעקבות האירוע, כפי שעולה גם מתסקיר קצין המבחן. לא נעלם מעיננו כי הנאשם שהה תקופה משמעותית ב"מעצר בית" לאחר ששוחרר מבית המעצר בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת דליה דורנר).

4.         מה לא נאמר ומה לא נכתב על אותה תופעה, הקרויה במקומותינו תת-תרבות הסכין. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין בשל סכסוך של מה בכך, נפוצה כיום במחוזותינו, והציבור עומד ומשתאה: הכסדום ועמורה היינו? להיכן נעלמה ישראל הטובה, היפה, הסובלנית, הקשובה והבלתי אלימה?

עצם נשיאת סכין כתופעה שהפכה מקובלת בחברה, מביאה בסופו של יום לשימוש בסכין, בגין דבר של מה בכך, וכבר נתקלנו במקרים בהם די היה בהערה שנאמרה בתום לב כדי להביא לשליפת הסכין ולדקירה. דומה כי הגיעה העת להחמיר בענישה על עצם החזקת הסכין, ויתכן שהגיעה השעה לשלטונות המשטרה להנחות שוטרים לעצור כל מי שנמצא וסכין בכליו. אכן, בית המשפט הוא "התחנה האחרונה" להתמודדות עם התופעה, אך שומא על בית המשפט לתרום גם את חלקו שלו במלחמה עם אותו נגע, הן בענישה מחמירה למי שימצא וסכין בכליו והן בענישה מחמירה למי שעשה שימוש קל דעת בסכין, בוודאי כאשר שימוש זה קיפח חיי אדם.

וזאת יש לזכור, שמאחורי הסטטיסטיקה היבשה, וערימת התיקים שעולה ותופחת בבתי המשפט, עומד הקורבן, בבחינת עולם ומלואו, אדם אשר במחי סכין קופחו חייו. מאחורי הסטטיסטיקה היבשה עומדת משפחתו של הקרבן, שחייה לעולם לא יחזרו להיות כבעבר. 

עיינו בתסקיר קצין המבחן ולא נעלמו מעיננו ההשלכות הקשות של האירוע על הנאשם ועל משפחתו. אלא שאת הגלגל אין להשיב לאחור. מי שלא ספר עד שלוש לפני שהניף את ידו בתנועה הקטלנית, ידע כי בבוא יום, ייפרע על מעשהו. חובה על כל רשויות החוק לאסור מלחמה על תופעת הסכינאות, על מנת לבער הנגע הפושה במקומותינו ועל בית המשפט לחזור ולהציב את רף ההתנהגות הנדרש, תוך מתן משקל לערך של קדושת חיי אדם.

הסניגור הציג בפנינו אסמכתאות על עונשי מאסר שהוטלו בעבירות הריגה בנסיבות שלטענתו, היו חמורות מאלו שבפנינו.

אלא שאסמכתאות אלו, אינן משקפות "רף ענישה" או "נורמה עונשית", ויפים לענייננו דברים שנאמרו בע"פ 1655/99 עינאד יוסף נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך נו 857, על ידי השופט מצא:

"... דבר קביעתה של נורמה עונשית, [שהיא אמת המידה העונשית הראויה לאותו סוג של עבירות] יכול, לרוב, להילמד רק מאמירתו המפורשת של בית-המשפט העליון. וככלל, אין להסיק אודות קיומה מפסקי-דין, בהם מחליט בית-המשפט לדחות, או אף לקבל, ערעור על חומרת (או על קולת) העונש במקרה נתון.

בעיקר חשוב להטעים - דבר שרבים מעורכי הדין המופיעים לפנינו נוטים לטעות בו - כי מדחיית ערעורו של נאשם, נגד חומרת העונש שנגזר עליו, לא נובע כי העונש שנגזר בעניינו עומד במבחנה של נורמת הענישה הראויה. הלוא דין הוא, שבהיעדר ערעור מטעם המאשימה נגד קולת העונש, אין בידי בית המשפט שלערעור להגדיל את עונשו של הנאשם (סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). נמצא שמדחיית ערעור על חומרת העונש ניתן רק להסיק, כי בית המשפט לא ראה מקום להקל בעונש שנגזר לנאשם בערכאה הראשונה, אך בהיעדר אמירה מפורשת לעניין זה בפסק הדין, לא ניתן להסיק ממנו כי בית המשפט העליון סבור כי העונש שהוטל משקף גם את העונש שראוי היה להטילו. לא למותר להוסיף, כי אף קבלת ערעור נגד חומרת (או קולת) העונש, מקום שהיא מתבססת על שיקולים ונסיבות הנוגעים למקרה האינדיווידואלי, לא בהכרח תהווה אסמכתה לנורמה העונשית הראויה באותו סוג של עבירות."  

מקרה מקרה ונסיבותיו, וגם אם נטען על ידי הסניגור כי בחלק מהאסמכתאות שהוצגו היה מדובר בנסיבות העולות בחומרתן על המקרה שבפנינו, אנו סבורים כי הגיעה העת להגביה את רף הענישה ולהציב בכך מסר חד ובהיר לציבור.  

רוצה לומר, כי לעת נעילה, כבדו עד מאוד שיקולי  ההרתעה והגמול, וכפי שנאמר על ידי בית המשפט העליון בע"פ 259/97 בשתאוי נ' מדינת ישראל, דינים נד 173:

"תת תרבות הסכין כפי שאמרנו לא אחת דינה כי תיעקר והעושים ייענשו בכל חומרת הדין, יצא הקול מבית המשפט וידעו הכל כי

הנועץ סכין בגופו של הזולת יסגר בבית האסורים לתקופות שנים...".

6.         סופו של דבר שאנו גוזרים על הנאשם מס' 1  20 שנות מאסר, מתוכם 18 שנים לריצוי מאסר בפועל והיתרה (שנתיים) על תנאי למשך 3 שנים, אם יורשע הנאשם מס' 1 בכל עבירת אלימות שהיא פשע.

מהתקופה של המאסר בפועל, תנוכה התקופה בה שהה הנאשם במעצר, כולל התקופה בה שהה במעצר לאחר הכרעת הדין וטרם גזר דיננו.

            בשולי הדברים נסב תשומת לב האחראים בשב"ס לתסקיר קצין המבחן ולאמור בסיפא של התסקיר.

הנאשם מס' 2 :

כב' השופטים: מ. לינדנשטראוס, נשיא ו-י.דר:

7.         בהכרעת הדין, זיכינו את הנאשם מס' 2 מעבירה של סיוע להריגה, כאשר נקבע כי נאשם מס' 2 לא צפה את השתלשלות האירועים שהסתיימו בהריגת המנוח, שעה שאחז בבת זוגו של המנוח, ענת שושן, וזאת על מנת למנוע ממנה להתערב בתגרה בין המנוח לנאשם.

עם זאת, קבענו כי הנאשם 2 תקף בתחילת האירוע את המנוח יחד עם הנאשם מס' 1, ובדעת רוב קבענו כי פגע גם בבת זוגו של המנוח, ענת שושן, חבל בה חבלה חמורה וגרם לשבר באחת משיניה. התנהגותו של הנאשם מס' 2 כלפי הנפגעת היתה כוחנית, ברוטאלית וביטאה בריונות רבתי, כפי שהוכח לנו בעדותה הכנה והמשכנעת של בת זוגו של המנוח, ענת שושן, שאותה אימצנו בתיק זה.

לנאשם מס' 2 יש הרשעה קודמת בשימוש בסם לצריכה עצמית מתקופת שירותו בצה"ל.

איננו מתעלמים ממצבם הנפשי של הנאשם ובני משפחתו כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן ומהעדויות ששמענו בטיעונים לעונש, אך עם זאת, אין גם להתעלם מהצורך בהטלת ענישה מרתיעה על מקרים של אלימות רצינית הגובלת בבריונות.

לדאבון הלב, הולכים ומתרבים המקרים בחברה, שבהם משתמשים אנשים באלימות פיזית. רק בענישה ראויה, שיש בה יסוד של הרתעה, ניתן, לדעתנו, לעקור מן השורש אלימות זו.

לאור האמור לעיל, סבורים אנו כי יש לגזור על הנאשם מס' 2 עונש מאסר של שנתיים, שמתוכם תהיה שנה אחת לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו (אם היה במעצר), ואילו שנה אחת תהיה מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים, אם יורשע בכל עבירת אלימות מסוג "פשע".

כב' השופט י. עמית:

דומני כי איני רואה עין בעין עם חברי את מידת מעורבותו של נאשם מס' 2 באירוע. משהגענו למסקנה כי נאשם מס' 2 לא צפה ולא יכול היה לצפות את השתלשלות האירוע עד לסופו הטרגי, יש לבחון את עניינו בנפרד מזה של הנאשם מס' 1.

בהכרעת הדין קיבלנו כי בתחילת האירוע הייתה מעורבות כלשהי של הנאשם 2 בתקיפת המנוח, אך איננו יודעים כיצד זו באה לידי ביטוי (ונזכיר כי על גופו של המנוח לא נתגלו סימני אלימות) וידוע לנו כי כחלוף מספר שניות, הנאשם 2 "ניתק מגע" ממוקד האירוע תוך שהוא מרחיק את ענת, בת זוגו של המנוח. אכן, כפי שאמרה ב"כ המאשימה בטיעונה לפנינו, מנקודת מבטה של ענת, הנאשם 2 מנע בעדה להציל את המנוח, שאם לא היה אוחז בה, ייתכן שהיה עולה בידיה להחלץ לעזרתו. אלא שאת התנהגותו של נאשם 2 ניתן לפרש גם אחרת, כמי שביקש להרחיק את ענת ממוקד האירוע.

חברי להרכב קיבלו כי הנאשם 2 הוא שגרם לשבירת השן של ענת, ועמדתם זו מחייבת אותי, אך גם על פי דבריה שלה, דומה כי הדבר אירע תוך שהיא מנסה להשתחרר מאחיזתו במותניה.

לאור זאת, ובהתחשב בכל הנימוקים לקולא שחברי מנו לעיל, ובהתחשב בתסקיר קצין המבחן ובהמלצתו, הרי שלו דעתי נשמעה, הייתי מטיל על הנאשם 2 מאסר בפועל של 6 חודשים, שאותם ירצה בעבודות שירות, בכפוף לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.

אשר על כן, הוחלט ברוב דעות השופטים מ. לינדנשטראוס, נשיא ו- י. דר לגזור על הנאשם מס' 2 עונש מאסר של 24 חודשים, מתוכם שנה אחת לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו (אם היה במעצר), ואילו שנה מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, אם יורשע בעבירת אלימות מסוג פשע. 

תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל יהיה ביום 6.3.05 שעה 08.00, מועד בו יהיה על הנאשם מס' 2 להתייצב בפני מפקד משטרת ישראל - תחנת חיפה לריצוי העונש.

יש להודיע למפקד משטרת ישראל - תחנת חיפה תוכן גזר דין זה לצורכי מעקב.

כל הערבויות, שהפקיד הנאשם בעבר, יעמדו בתוקפן עד ביצוע גזר הדין.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.

ניתנה היום' י"ג באדר א, תשס"ה (22 בפברואר 2005) במעמד הצדדים.