מגילת עצמאות

נציבות תלונות

 


 

 

הצדק, המשפט והשוחד

 

שמואל והבנים הסוררים * דוד והאישה התקועית *

והאינטרסים הבלתי מודעים המשפיעים על חיינו

 

שלום רוזנברג

 

פורסם במוסף שבת מעריב 29.08.03

 

 

"שמלתך לא בלתה... זה ארבעים שנה" (דברים ח', ד') אומר הכתוב על בגדי עם

ישראל במדבר. האגדה הוסיפה שהבגדים גדלו איתם במשך השנים. כך גם הטקסט

המקראי, גדל וחייב להמשיך לגדול איתנו. כשאנו מתקדמים, דברים עקרוניים

וחשובים הופכים טריוויאליים. או אז, מתגלית לפנינו משמעות עמוקה יותר,

משמעות נסתרת שלא תפסנו קודם. רעיון זה הדריך את החכמים כשקראו את הפרשה

שלנו. בעקבותיהם נלך בשורות הבאות.

 

 

לכאורה חוזרת הפרשה על דרישות ידועות: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך...

ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שחד" (דברים ט"ז, י"ח-י"ט). השוחד גורם לעיוות הצדק, "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי

צדקים". איסור השוחד הזה היה עבור החכמים, ברור מאליו וטריוויאלי. הם לימדו

אותנו שעל מערכת המשפט אורבת סכנת "בצע" מסוג אחר, וכנגדה יש להיאבק. רבי

יונתן תיאר אותה (שבת נו ע"א) תוך פירוש הפסוקים המתארים את בני שמואל

הנביא: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים... בבאר שבע. ולא הלכו בניו

בדרכיו". והפסוק מסיים: "ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט" (שמואל א' ח',

א'-ג'). לפי רבי יוח נן זה לא השוחד הטריוויאלי, והוא מסביר את מהותו תוך

הדגשת הניגוד עם מה שנאמר על שמואל: "וישפט שמואל את ישראל... והלך מדי שנה

בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל... ותשבתו הרמתה כי שם ביתו

ושם שפט את ישראל" (שמואל א' ז' ט"ו-י"ז).

 

 שמואל לא חיכה שמבקשי הצדק יבואו אליו. הוא נדד מעיר לעיר, כדי לתת לכל מי שנפגע הזדמנות לשטוח לפניו את תלונותיו. רבי יונתן קובע "שלא עשו (בני שמואל) כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם... והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן". לכאורה, זאת אפולוגטיקה הבאה לנקות את בני שמואל מהעוון החמור. אליבא דאמת, זהו כתב אשמה קשה נגד מערכת המשפט! המבקש צדק צריך להיעזר ב"חזנים" - הפקידים המומחים בשפת החוק, ובסופרים היודעים למלא את השאלונים ולנסח את הפניות כנדרש. הנרדף והסובל תלוי בעזרתם של אנשים, ומתוך כך, פעמים רבות אין הוא יכול להיוושע.

 

לפי רבי יוחנן, חטאם של בני שמואל נעוץ בכך שהמערכת המשפטית שהם ניהלו לא

היתה מושחתת, היא רק היתה יקרה מדיי. מושג השוחד הועמק כאן. "בצע" איננו רק

הכסף הניתן על מנת לגרום לעיוות הדין ולפגוע בצדק. "בצע" הוא גם הכסף הנדרש

מהאדם כדי שהוא יצליח לזכות לצדק. האומנם כולנו, עשירים ועניים שווים לפני

הצדק, לא רק תיאורטית ועקרונית אלא גם מעשית? האם מסוגל האזרח הקטן להגן על

זכויותיו כנגד ארגונים גדולים הנעזרים בעורכי דין חשובים ובסדקי החוקים?

עקרונית עושה המערכת צדק, מעשית לא תמיד יש בה צדק, קל וחומר משפט. חז"ל

טוענים כאן, שלמרות יושרה של המערכת המשפטית, מעלים עליה החכמים "כאילו",

כאילו "ויקחו שחד ויטו משפט".

 

 

צדק צדק תרדוף

 

בצורה דומה פרשו החכמים את המצווה הנוספת: "צדק צדק תרדף" (דברים ט"ז, כ').

לכאורה שומעים אנו שוב את הדרישה המקראית הקלאסית המצווה לשפוט משפט צדק. גם כאן מבקשים מאיתנו החכמים להתעמק בסוגיה. לפי קריאתם של חז"ל ב"ספרי", המדרש התנאי הקדום, יש בפסוקים אלה חידוש חשוב. במקומות האחרים ראינו את הצדק כמצווה המוטלת על השופטים. ה"צדק" שאנו מדברים עליו כאן, אינו הצדק השופט את הפושעים, אלא זה השופט את השופטים עצמם. זאת מצווה המוטלת על הקהילה כולה, וקודם כול, על ועדות המינויים, החייבות אף הן לשפוט צדק, להתעלות מעבר לכל האינטרסים והנטיות, וזה כמובן לא קל. רק אז נוכל להגיע למערכת משפט שיש בה צדק, ושמבטאת את העובדה שיש תפיסות שונות של צדק הנמצאות במחלוקת. גם השיבוט הגנטי של שופטים אינו טוב למערכת משפטית.

 

בין השורות למדנו, כמה מסוכן הוא השוחד הלובש גם מסכות מהוגנות. קל להיזהר

מהשוחד הכספי הגס. אולם יש שוחד אחר המאיים על השופטים, על הממנים את

השופטים ועל כולנו. יש שוחד עדין יותר הבא לידי ביטוי בפרסים, קרנות,

הזמנות, נסיעות, פרסום ספרים וכדו'. אולם, אף אחד מסוגי השוחד הזה לא יכול

להתחרות עם השוחד הקשה מכולם, השוחד של "להיות שייך" לקבוצת התייחסות

מסוימת. לפעמים מוכן האדם להפוך לאויב עמו, כדי לזכות באותה שייכות לקבוצה

שמעבר לגבול, הנתפסת כיוקרתית. מעבר לכסף בא שוחד זה לידי ביטוי במילים

מלטפות, בפנים שוחקות, בהוקרה המבטאת לחץ חברתי דורסני.

 

 

המשפט ותיאטרון החיים

 

ואנחנו? כולנו שופטים את הזולת במצבים רבים בחיינו. נראה לי שהמקרא מלמד

אותנו טענה פסיכולוגית מרחיקת לכת: האדם הנייטרלי יודע לשפוט אינסטינקטיבית

בשאלות מוסריות. כשהוא "נוגע" בדבר שיפוטו מתקלקל. כמה מופלאה מילה זאת:

"נגיעה"! ה"נגיעה" מציינת את האינטרסים האנושיים המקלקלים את תפיסתו המוסרית של האדם. ה"נגיעה" היא מקור ה"נגע" במידות, ומטמאת את השיפוט המוסרי. יש לנגיעה ביטוי סמלי במצוות נטילת, דהיינו רחיצת הידיים. המשנה מלמדת אותנו שהאדם "ידיו טמאות, שהידיים עסקניות" (טהרות ז', ח'), וכפירוש פרשן המשנה הקלאסי רבינו עובדיה מברטינורו: "שהידיים עסקניות הן, ונגע ולאו אדעתיה": אין אנו מודעים לפעולתן של הידיים, למקומות בהם הן נוגעות, דהיינו לאינטרסים הבלתי מודעים המשפיעים עלינו. נטילת ידיים מציינת אכן באופן סמלי את הדרישה להתגבר על אותם האינטרסים, בין שהם גלויים, בין שאינם גלויים לנו.

 

את היסודות הללו יכולים אנו ללמוד מספר שמואל, המשקף לדעתי הרבה מעקרונות

החכמה הישראלית הקדומה. נתן הנביא בונה את הסיטואציה של "כבשת הרש". דוד

המלך שופט את העשיר החמס את כבשת הרש, מבלי להרגיש שבעצם הוא שופט את עצמו (שמואל ב' י"ב, ז'): "ויאמר נתן אל דוד: אתה האיש!" דוד לא היה מסוגל לשפוט

את עצמו. המרחק מחזיר את השיפוט המוסרי הנכון. דבר דומה מתרחש בסיפור האישה התקועית (שם, פרק י"ד), בו יואב ממחיז סיטואציה תיאטרלית אותה צריך דוד לשפוט: "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל... והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת. ובאת אל המלך ודברת אליו כדבר הזה" (שמואל ב' י"ד ב'-ג'). דוד שופט במקרה התיאטרלי הזה, ואינו מרגיש שהוא שופט את עצמו ביחסו לאבשלום.

 

פעמים רבות חי אני בדאגה קיומית, שמא סיטואציות שונות בחיים, שבהן אני כועס

ושופט לחומרה אנשים או מעשים, אינן אלא חלק בתיאטרון דרכו הבמאי השמיימי

שופט אותי. כך עלינו להבין, אולי, את דברי ה"נתנה תוקף": "ותזכר כל הנשכחות.

ותפתח את ספר הזכרונות. ומאליו יקרא. וחותם יד כל אדם בו". אנחנו חותמים לא

רק על נכונות העובדות, אלא גם על עצם ההרשעה. וזאת בתיאטרון החיים, בו אנו

שופטים מעשים ופעולות של שחקנים אחרים, ומתוך כך את עצמנו. גם עלינו, אנשים

פשוטים, מוטלות אכן מצוות השופטים: "לא תטה משפט לא תכ יר פנים ולא תקח

שחד... צדק צדק תרדף".

 

 

 

Hit Counter