|
|
יחסים מסוכנים
|
קלמן ליבסקינד
|
מימין לשמאל: פרקליטת המדינה, עדנה ארבל; ראש אגף
החקירות, ניצב משה מזרחי; אמיר אורן |
 |
הסיפור הזה הוא על קבוצה לא גדולה אבל מאוד
חזקה, שמחזיקה בידיה כמעט את כל הצמתים החשובים במגרש של שלטון
החוק בישראל. נמנים עימה בסך הכל כמה עיתונאים, כמה מאנשי
הפרקליטות וכמה קצינים כחולי מדים, שחברו בשנים האחרונות לחונטה,
מהמסוכנות שמשטר דמוקרטי יכול להכיל. הם עובדים בשיתוף פעולה,
עוזרים זה לזה, מכסים האחד על השני ומתקדמים יחד ממטרה למטרה.
מערכת יחסים נכונה, תמימה ונקייה בין עיתונות לבין גורמי אכיפת
החוק יכולה לייצר חומר חיטוי משובח לחוליי הממשל. כשהזרועות הללו
מתערבות זו בזו עד שלא ניתן להבחין מי מפעיל את מי ומי משרת את מי,
זה כבר סיפור אחר. סיפור מסוכן. סיפור של מערכת אלימה שפועלת
בשרשרת, שלא תמיד ברור היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת, מי הביצה
ומי התרנגולת.
בשרשרת הזו עיתונאי מפרסם תחקיר, מקורביו במשטרה פותחים בחקירה
ומדליפים לו ממנה על מנת שיוכל ללוות אותם מדי יום במחיאות כפיים
קצובות. הליווי העיתונאי הצמוד הזה דרוש לחוקרים כמו ה"אולה" לשחקן
כדורגל, אלא שמצד שני הקרוסלה הזו גם מפעילה עליהם לחץ. עמוק בלבם
קיים כל העת החשש לשמו הטוב של העיתונאי שלהם, אם יסגרו את התיק
מבלי לספק לו את הסחורה. היחסים האסורים הללו מבטיחים לעיתונאי
זרימה בלתי פוסקת של חומר. לקצין המשטרה הם מספקים תוכנית הגנה
קבועה. הוא זוכה לכתבות פרופיל מפרגנות, הוא יודע כי גם אם ייתפס
בחטא, גם אם יתברר שהעלים ראיות או תמלל שיחות פרטיות של מי שלא
צריך, יהיה מי שיגונן עליו שם בחוץ. כך יכלו מרדכי גילת, אמיר
אורן, משה נגבי וחבריהם להריץ את משה מזרחי לראשות אגף החקירות,
מעודדים אותו כשהוא מקדם חקירות נגד מי שנוח להם, ממהרים להגן עליו
בגופם כשהוא סורח, תוך שהם נושאים על כפיים כל מי שמסייע להם ולו
בפרקליטות המדינה.
איש חף מפשע הנקלע לברית הבריונים הזו, ובשנים האחרונות היו כמה
כאלה, מוצא את עצמו עד מהרה במבוך שבו סוגרים עליו מכל הכיוונים
העיתונות, הפרקליטות והמשטרה, כל מי שבשיעורי אזרחות לימדו אותו
לסמוך עליהם שיבערו עבורו את הרע.
התוצאה של השילוש הלגמרי לא קדוש הזה מאפשרת למערכת אכיפת החוק
לעשות ככל העולה על רוחה, כשעיתונות מבקרת, חושפת ולוחמת אינה
נמצאת כלל בסביבה.
ידיד המחלקה, משה מזרחי
באפריל99' הופיעה במוסף השבת של "ידיעות
אחרונות" עוד כתבה בסדרת הכתבות שפורסמו בעיתון בשנים האחרונות על
אודות דמותו המיתולוגית של ניצב משה מזרחי, האיש והאגדה. כתבות
פרופיל מחמיאות ומלאות הערצה מהסוג שהיה גורם גם למלאך גבריאל
להסמיק במבוכה. ב"ידיעות" עשו הרבה כדי להרחיק את מזרחי מטענה שהוא
או אנשיו הדליפו חומרים לעיתון. "תיק הארכיון עליו דל להפליא",
נכתב עליו. "הוא מעולם לא היה אחד שמתחבר לעיתונאים ומדליף להם.
הוא מסרב ליצור לעצמו לובי תקשורתי". זה היה אחד מקטעי הסאטירה
הטובים שהופיעו אי פעם בעיתונות הישראלית. במשטרה קראו את הדברים
הללו והחזיקו את הבטן מצחוק. קצין בכיר ביאחב"ל התבטא באחרונה כי
"הלוואי שהייתי מקבל שעות מזרחי כמו שמקבלת מיכל גרייבסקי מ'ידיעות'".
גם במשרד המשפטים מתייחסים כבר תקופה ארוכה אל סביבתו של ניצב משה
מזרחי כאל מדלפה אחת גדולה." יש יחסי סימביוזה בין קבוצת עיתונאים
למדליפים", הגדיר את זה היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין,
בהרצאה שנשא לפני שלושה שבועות במעלה-החמישה. "יש קורלציה בין
ידיעות שפורסמו במשך השנים לבין רשימת כותבים שגומלת למי שהיו
מקורותיה. מדובר ביחסי גומלין של תן וקח. תן לי - ואכתוב טובה
עליך".
קשה למצוא יותר מדי צדיקים בין העיתונאים הנשכבים עכשיו על הפרקט
כדי להציל את מזרחי. רובם פרסמו ידיעות שתוכנן הצביע על כך שהן
תודלקו בנדיבות מסביבתו משך שנים. אחדים מהם דואגים לעצמם לא פחות
משהם דואגים לו. אמיר אורן ומרדכי גילת, שכיכבו בהרצאת היועץ
רובינשטיין,מי בשמו ומי לא, הפכו את עצמם במהלך השנים לאפוטרופסיו
וניהלו עבורו קמפיין נלהב כאשר המפכ"ל שלמה אהרונישקי לא רצה לראות
אותו בתפקיד ראש אגף חקירות. אורן, שהיה היחיד שאותו הזכיר
רובינשטיין בשמו, חצה בתקופה האחרונה כמה קווים בניסיון לפגוע
ברובינשטיין או להגן על ניצב משה מזרחי, שני צדדים של אותו מטבע.
לצורך זה הוא היה מוכן להכריז כי רובינשטיין ראוי לפרס בן לאדן
ויגאל עמיר. בשביל זה הוא היה מוכן להרחיק גם 25 שנה לאחור, כדי
לנזוף ברובינשטיין על שלא התפטר מראשות לשכתו של משה דיין כשזה
גילה לעולם שישראל סיפקה נשק לאתיופיה.
אורן, יחד עם עמיתו מרדכי גילת, הסמיק בוודאי כששמע את דבריו של
רובינשטיין שסיפר על עיתונאים שהציעו לו בתחילת כהונתו לשמש כמקור
שלהם ונענו בשלילה. היום, רמז היועץ, הם מגדולי המתקיפים שלי.
אלא שאורן, כעיתונאים אחרים, לא צריך את לשכת היועץ כדי להגיע
לחומרים. יש לו מקורות אחרים. במשרד המשפטים יש גם מי שמשוכנע שהם
לובשים מדים.
לפני כמה שבועות טען אורן ב"הארץ" כי עו"ד יעקב נאמן היה מעורב
במגעים שבין משרד המשפטים לסטניסלב יזמסקי, איש היאחב"ל לשעבר שחשף
את פרשת האזנות הסתר של מזרחי. העובדות הן שלפני למעלה משנה הסתובב
יזמסקי עם החומרים בידו וניסה לעניין בהם מספר גורמים. אחד מהם היה
עו"ד נאמן, ששמע, דיווח למי שצריך וכתב בעניין זיכרון דברים.
זיכרון הדברים הזה הגיע לידי המשטרה. לפני מספר שבועות הוא זלג
לידיו של אורן.
שנה קודם לכן הורה היועץ המשפטי לממשלה לחתום עם יזמסקי על הסדר
חסינות. ההסכם הזה נשמר בסוד והיה ידוע למספר מצומצם של אנשים. זמן
קצר אחרי החתימה העביר אורן רשימת שאלות בנושא למשרד המשפטים.
מהשאלות היה ברור שמישהו סיפר לאורן על ההסכם ושאורן לא מרוצה
ממנו. מן השאלות גם עלתה דאגה של אורן מכך שההסכם עלול לפגוע
כביכול בחקירתה של נעמי בלומנטל, כשהאמת היא שמה שהיה חבוי מאחורי
השאלות היתה דאגה לראשו של ראש אגף החקירות, משה מזרחי. לעתים
מספיק לקרוא שאילתה של עיתונאי כדי להבין מה באמת מעניין אותו
ובעיקר מי המקור שלו.
אמיר אורן נגד שאול מופז
מי שמתחקה אחרי פעילותם רבת השנים של אורן
וגילת מזהה קו פעולה ברור. נראה כי השניים מסמנים מטרות ומסכלים.
העולם מחולק אצלם לשניים. יש טובים ויש רעים. מי שבצד שלהם טוב
תמיד. מי שבחבורת הרעים לא ייצא משם לעולם. משורה משחרר רק המוות.
בניגוד לסיכול הצה"לי, זה של הצמד אורן את גילת, כך נראה, רחוק
מלהיות ממוקד. נהפוך הוא. בשיטת החיסולים שאותה הם נוקטים כבר
שנים, בדיוק כמו בתשדיר למלחמה באיידס, כולם נפגעים. החבר, והחברה
של החבר, והעוזר, והיועץ, ומי שפעם היה אחד מאלה וחשב שישכחו לו את
זה. דומה שהסיפור הבא ממחיש זאת יותר מכל. לפני 32 שנה פרסם אמיר
אורן בעיתון "במחנה" ראיון מפרגן, שלא לומר משתפך, עם מ', מג "ד
צנחנים. למ' הזה קוראים מתן וילנאי. אמיר אורן הוא מכר ותומך נלהב
של וילנאי זה שנים. במחצית שנת98' הגיע וילנאי לקו הסיום של
המועמדות לתפקיד הרמטכ"ל הבא של צה"ל יחד עם שאול מופז. מי שהיה
צריך להכריע בין השניים היה שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי. אורן, לא
בפעם הראשונה וגם לא האחרונה, שכח ככל הנראה היכן בדיוק נמצאים
גבולותיו כעיתונאי וניהל קמפיין של ממש לטובת וילנאי, המועמד שלו.
מופז, יריבו של וילנאי, הגיע אצל אורן בתוקף הנסיבות כמעט למדרגת
שטן.
אורן היה עסוק כולו במלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה, לא תמיד לוקחים
שבויים. כך כשנשאל אורן בתוכנית בוקר בטלוויזיה אם לדעתו, כפרשן
צבאי, יכול מופז לשמש כרמטכ"ל, השיב בלי לעפעף, כפי שצוטט בעיתון
"העיר": " כמובן. אם חלילה יתרסק מטוס עם כל המטה הכללי ומופז יהיה
האלוף היחיד שיישאר, בוודאי שהוא יהיה הרמטכ"ל". אורן , יחד עם
אמנון אברמוביץ', שותף נוסף לקמפיין וילנאי, היו מוכנים לרדת נמוך
מאוד במאמציהם להשפיע על בחירת הרמטכ"ל. עד כדי כך נמוך שזמן לא רב
לפני ההחלטה פרסמו, זה בעיתונו וזה ב"יומן" בערוץ 1, כי יאסר ערפאת,
הוא ולא אחר, תומך במינויו של מופז. להישג העיתונאי הכביר יוצא
הדופן הזה היתה מטרה אחת, לפגוע בסיכוייו של מופז. כמה פאתטית
נשמעת היום הידיעה המופרכת הזו על הרצון של ערפאת דווקא ברמטכ"לותו
של מופז.
אמיר אורן נגד איציק מרדכי
כמה טעויות עשה יצחק מרדכי בחייו. אחת מהן
היתה כשלא קיבל את המלצתו של אורן והחליט למנות בניגוד לעמדתו
דווקא את מופז. על טעויות, כבר למד מרדכי בצבא, משלמים, ומרדכי וכל
מי שסבב אותו ממשיכים לשלם ביוקר עד היום. אורן בנה קונספירציה
שלמה סביב מינוי מופז. "עסקה" הוא קרא לה. ומה טיבה של אותה עסקה?
מרדכי ימנה את מופז. מופז מצדו ישתף פעולה עם מרדכי וישלב בתפקידים
שונים את "מועדפיו האישיים או מועדפי חבריו מהצנחנים". בראש אותם
חברים ששם אורן על הכוונת שלו, נמצא כבר שנים אבי בניהו, היום מפקד
גלי צה"ל. בניהו היה יועץ התקשורת של מרדכי ואורן רואה בו עד היום
את אחד האשמים באי בחירתו של וילנאי לרמטכ"ל. מאז, כבר כמה שנים,
הוא רודף אחריו ותוקף אותו בכל אשר יפנה. אחרי ששירת כיועץ תקשורת
לצדו של שר הביטחון מרדכי, ביקש מרדכי מבניהו לסייע לו בריצה
לבחירות99'. הפרקליט הצבאי הראשי אישר לבניהו להשתחרר מצה"ל לחצי
שנה ולחזור אחרי הבחירות. כשבניהו ביקש לחזור נדלקו לאורן כל
הפיוזים. הוא יצא מעל דפי עיתונו למלחמת חורמה בבניהו כאילו מדובר
בסוגיה צבאית מן המעלה הראשונה.
מי שהיה צריך לקלוט את בניהו בצה"ל היה קצין חינוך ראשי תא"ל אלעזר
שטרן, עוד אחד שנקלע בטעות לקו האש של אורן, ומאז מתקשה לפלס את
דרכו החוצה משם. שטרן קיבל את בניהו ומינה אותו לע' קצין חינוך
ראשי ופרשן צבאי בגלי צה"ל. אורן, עיתונאי בתואר ומושך ביותר מדי
חוטים בפועל, לא היה מוכן להשלים עם המינוי. על תגובת הנגד שלו
סיפר תא"ל שטרן בפני כמה עשרות עורכים וכתבים כשהגיע לביקור בתחנת
הרדיו הצבאית זמן לא רב אחרי שעזב אותה המפקד הקודם, זאב דרורי.
הנוכחים הנדהמים שמעו מקצין חינוך ראשי כי בטרם החליט סופית להכניס
את בניהו לגל"צ, התקשר ללשכתו הפרשן הצבאי של "הארץ", אמיר אורן.
שטרן לא היה באותה עת במשרד, ואורן, כך סיפר שטרן למאזינים, השאיר
אצל פקידת הלשכה שלו הודעה: תמסרי לאלעזר שטרן שאם הוא יסכים לקלוט
את בניהו, הוא יעבור מבחינתי ומבחינת מערכת "הארץ" מהצד של הטובים
לצד של הרעים.
שטרן, שלא רגיל לקבל איומים מהסוג הזה מעיתונאים, לא התחשב יתר על
המידה בדעתו של אורן ומינה את בניהו. אורן, ששוב הפך את המקום
שמקצים לו ב"הארץ" לבמה פרטית לחיסול חשבונות אישיים, הגיב
בצרורות. "התפקיד המיותר של קצין חינוך ראשי אינו הולם עוד
פוליטרוקים מהסוג הישן", כתב . "עכשיו הוא מתאים לפוליטיקאים
במדים, ששפתיהם פולטות מליצות בעוד שידיהם טופחות על שכמם של מי
שיכול לקדמם". בפעם אחרת כינה את שטרן "מפקדו המיותר של חיל
מיותר".
אז מה היה לנו כאן, לסיכום? בלשון ציורית אפשר לראות זאת כסיפור מן
ההגדה של פסח: תא"ל שטרן שנענש בגלל
שקלט את בניהו, שחטף מכיוון שהיה יועץ של מרדכי, ששילם על כך שמינה
לרמטכ"ל את מופז ולא את וילנאי, שאותו רצה אמיר אורן. חד גדיא.
שטרן, שראה בפרסומים הללו של אמיר אורן משום התנכלות פסולה של
עיתונאי לאיש צבא משיקולים בלתי ענייניים בעליל, החליט שלא לשתוק.
לפני כשנה וחצי הוא ניסח מכתב תלונה חריף נגד אורן ושלח אותו
למועצת העיתונות.
מועצת העיתונות בהנהגתו של פרופ' מרדכי קרמניצר, למי שעוקב אחריה,
הפכה גם היא לצפויה בתגובותיה בעניינים החמים שעל הפרק. כשהיועץ
המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, תקף את אמיר אורן, משה נגבי,
וחבריהם לעט המגויס, הגיבו ראשי המועצה במהירות שיא. קרמניצר תקף
את רובינשטיין בשצף קצף. ממלאת מקומו, ד"ר ניצה שפירא-ליבאי, כינתה
את דברי היועץ "השתלחות גורפת ונטולת רסן".
בתלונה של תא"ל שטרן נגד אורן, מיקירי העדה, טיפלו במועצת העיתונות
ביותר מתינות. היועצת המשפטית של המועצה, עורכת הדין יעל גרוסמן,
העבירה את התלונה לאורן ולאחר שקיבלה את תגובתו החליטה שאין מקום
לדון בה כלל.
חזרה לפרשת אורן-בניהו. בדצמבר99', זמן קצר אחרי שהצטרף לגלי צה"ל,
פרסם עיתון "העיר" כתבה גדולה על אודות אבי בניהו. מקום של כבוד
בכתבה תפסו היחסים בין בניהו לאמיר אורן. אורן, אגב, שעשה כמעט 30
שנה מילואים בתחנה הצבאית, הפך עם מינויו של בניהו לאחד התומכים
בסגירתה. כתבת "העיר" עדי קסלר הביאה את השתלשלות הדברים בין
השניים עד כה והוסיפה חשיפה מעניינת בעניינו של פרשן "הארץ"
לענייני צבא. אורן, כך כתבה, עושה חלטורות בצבא ומקבל עליהן כסף.
"הוא, שכותב על ענייני צבא", ציטטה כתב צבאי, "מקבל כסף מחיל חינוך
ומהמכללה לביטחון לאומי. אז אם מדברים על אתיקה, שלא יתחסד". קסלר
הביאה גם את תגובת דובר צה"ל שאישר כי אורן קיבל מצה"ל שכר תמורת
הרצאות שנתן בפני קורסים ופורומים של קצינים, וציטטה "גורם מוסמך"
שהעריך כי בשנתיים האחרונות הסתכמו הסכומים שקיבל בעשרות אלפי
שקלים. אורן, איך לומר, לא יצא מהסיפור הזה מועמד מוביל לראשות
הקתדרה לאתיקה, והחליט להשיב מלחמה.
אורן, כאן המקום לציין, הוא דמוקרט גדול. הוא מאמין בחופש
העיתונות, הוא מצדד בזרימת מידע חופשית. את ליאורה גלאט-ברקוביץ',
שהדליפה משיקולים פוליטיים את מסמך סיריל קרן,הוא חיבק בחום והשווה
ל"מדענית המדווחת לעולם על ניסוי המתנהל במעבדה". את אליקים
רובינשטיין,שהחליט לחקור את ההדלפה הוא כינה "אויב מקורות המידע של
העיתונות".
הפעם , כשנתוני החלטורות שלו מצה"ל שאותן מממן משלם המיסים דלפו
החוצה, השתנה משהו בתפישתו את עולם העיתונות. שוב הפכו ההדלפות
לאסורות. חופש המידע שב מבויש למגירה. אורן פנה לפרקליט הצבאי
הראשי, תא"ל אורי שוהם, ודרש לחקור מי המדליף. לאורן גם היה חשוד.
קראו לו אבי בניהו. בצה"ל, עשה כוחו של הפרשן הצבאי אורן את שלו.
ההתייחסות לפרשה היתה כאל הדלפה מסוכנת של סודות האטום של ישראל.
החקירה הוטלה על חוקרי הימל"מ, היחידה המיוחדת של המשטרה הצבאית.
נחקרו בה בזה אחר זה שורה ארוכה של קצינים, בהם בכירים עד דרגת תת
אלוף. בסיום החקירה הועברו ממצאיה לפצ"ר הבא, מנחם פינקלשטיין.
פינקלשטיין, בחוות דעת שהוציא, ניקה את בניהו מכל אשמה והמליץ
להעמיד לדין משמעתי את דובר צה"ל, עודד בן-עמי. בן-עמי נשפט בפני
האלוף גיורא איילנד ויצא זכאי.
אמיר אורן סירב להגיב לאמור בכתבה.
מרדכי גילת נגד אביגדור קהלני
גם מרדכי גילת הוא כבר מזמן לא רק עיתונאי.
הוא מושך בחוטים, לוחץ, פועל למען בחירתם של קצינים חשובים לו וכדי
לטרפד את מינויים של אחרים. דוגמה מדהימה למי ששכח מזמן היכן מתחיל
ובעיקר היכן היה צריך אבל לא מסתיים תפקידו של עיתונאי, ניתן למצוא
בסיפור הבא המופיע בספרו החדש של אביגדור קהלני, "בכוח האמת".
קהלני היה אז תקופה קצרה בתפקידו כשר לבטחון פנים כשיום אחד הגיע
לביתו גילת. קהלני בחר שלא להזכיר בספרו את גילת בשמו. "איש
תקשורת, אשר מספר שבועות קודם לכן תקף אותי על עיכוב המינוי של
סנדו מזור, הגיע יום אחד אל ביתי וניסה ללמד אותי את תורת המשטרה
כולה על רגל אחת, מפגין בקיאות שגרמה לי לחוש כטירון בן יומו",
כותב קהלני. "האיש עבר איתי על מספר שמות של קצינים בכירים. את חלק
הארי הוא חיסל בהבל פה וטען שצריך להעיף אותם מיד, וחלק אחר הוא
שיבח והמליץ, שעלי לקדמם לפני כולם. בביקור הזה למדתי עוד פרק
בהלכות המשטרה. הכרתי את שמות הקצינים שביקש האיש לקדם, הבנתי מהר
מאוד מדוע הוא חפץ ביקרם ורשמתי אותם לפני. בסופו של דבר לא קידמתי
אותם גם משום שאיש - פרט לעיתונאי - לא המליץ עליהם, וגם משום
שבתוך המשטרה הם נחשבו מחוברים לגורמים חיצוניים ועל כן נתונים
להשפעות העלולות לערער את טוהר מעשיהם. מאז אותו שיעור בביתי היו
המינויים שעשיתי ענייניים ללא עוררין, ונקבעו רק על דעתי ועל דעת
המפכ"ל. אולם מאחר שלא קיבלתי את המלצותיו של העיתונאי הפכתי למטרה
שניתן לירות בה מכל הכיוונים מדי סוף שבוע".
מרדכי גילת נגד משה שחל
אלא שלגילת לא היתה זו הפעם הראשונה שהוא דוחף
את ידיו לקלחת המינויים. בתחילת שנת93' ביצעו המפכ"ל רפי פלד והשר
לבטחון פנים משה שחל סבב מינויים בצמרת המשטרה. שניים מהבולטים
בסבב הזה היו סנ"צ מאיר גלבוע ונצ"מ יעקב גרוסמן, חוקריו הראשיים
של אריה דרעי. החקירה הזו החלה בעקבות פרסומיו של גילת ובמהלכה
זלגו לעברו באופן שוטף חומרים מחדרי החקירות. גלבוע וגרוסמן יועדו
בסבב הזה למקום מרוחק מאגף החקירות. גלבוע קיבל אמנם דרגה והועלה
לנצ"מ, אבל נשלח להיות מדריך לחקירות במכללה לפיקוד ומטה של המשטרה
בנעורים. גרוסמן הועלה לתנ"צ ונשלח להיות מפקדה של אותה מכללה.
כמה זמן אחר כך התקשר גילת, איש התחקירים של "ידיעות אחרונות",
ליוסי בר-מוחא, כתבו החוקר של עיתון "הארץ", והזמין אותו לפגישה.
על שולחן בית הקפה בגבעתיים שבו נערכה הפגישה היה מונח ראשו של משה
שחל, השר שתחתיו התפזרו קציניו של גילת לתפקידי הדרכה. "ב'ידיעות
אחרונות'", סיפר גילת לבר-מוחא, "יש בעיה להיכנס בשחל, תעשה את זה
אתה ב'הארץ'".
" גילת אמר ליוסי:'אתה חייב לעשות משהו על שחל'", מספר ידיד אישי
של בר-מוחא. "הוא אמר לו:'אתה צריך לעשות כתבה על המשטרה בתקופת
שחל. אתה יודע מה הוא עשה? הוא העביר את גרוסמן, הוא פגע בגלבוע,
קצין אחר הוא זרק למחוז ש"י. הוא מרסק את אגף החקירות, הכל כדי
שהחקירות לא יהיו רציניות'. לגילת לא היה שום חומר ספציפי. הוא
פשוט סימן את שחל והחליט להיכנס בו. יוסי הבין שהאיש הזה רוצה לחסל
בן אדם שפגע במקורות שלו. גלבוע היה הרי החוקר הגדול של דרעי. גילת
ידע הכל מתוך חדרי החקירות. יוסי לא היה צריך להיות חכם גדול כדי
להבין".
ומה יוסי ענה לו?
"יוסי סירב".
וגילת החליט לרדת מהעניין?
צחוק גדול. "מה פתאום. יש אחרים".
זמן קצר אחרי זה אכן החלו אחרים ב"הארץ" לחגוג על שחל.
מרדכי גילת בעד דליה איציק
העולם על פי גילת, כבר הבנו, מחולק לטובים
ולרעים. הטובים טובים תמיד, בעיקר כשהם עוזרים לעיתונאי החרוץ.
במשכן הכנסת יש לגילת כמה חברים נאמנים, כאלה הנהנים אצלו מהגנה
כמעט מוחלטת. אחד כזה היה נחום לנגנטל. לפני שנים קיבל גילת תיק
עמוס חומר בעניין מעורבות משפחת לנגנטל בעסקי הקרקעות בגבעת-שמואל,
אבל העדיף לא לגעת בו. כך גם המקרה המדהים הבא שאירע עם ח"כ דליה
איציק במחצית שנת94'. יוסי בר-מוחא, אז כאמור תחקירן "הארץ" והיום
מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב, היה עסוק באיסוף חומר לתחקיר על
ח"כ איציק. איציק, כך העלה התחקיר כשפורסם, קיבלה תרומה של 20 אלף
שקל למטה הבחירות לפריימריס שלה ממנהל בית ספר חרדי, בעוד היא
משמשת כמחזיקת תיק החינוך בעיריית ירושלים. היא העבירה כספים של
הסתדרות המורים לעמותה שהקימה, וקיבלה שכר ממשרד החינוך על שעות
הוראה שבועיות אבל לא הצליחה לזכור מה וכמה לימדה ואפילו לא שם של
אחד מתלמידיה. יום אחד התקשר בר-מוחא למזכירת בית הספר שבו היתה
רשומה איציק כדי לבקש את תגובתה. המזכירה שוחחה עם העיתונאי ומיד
אחר כך דיווחה על השיחה לאיציק. זמן קצר אחר כך קיבל בר-מוחא שיחת
טלפון מפתיעה מחברת הכנסת. "יוסי", פנתה איציק לבר-מוחא, "הבנתי
שאתה עושה עלי איזו
כתבה, אפשר לדעת במה מדובר? ". בר-מוחא אישר את העובדה הבסיסית
והבטיח לאיציק שברגע שיסיים לאסוף את החומר יפנה אליה על מנת לקבל
את תגובתה. "אם ככה", השיבה איציק לבר-מוחא, "תתקשר למוטי גילת.
הוא רוצה לדבר איתך". " יוסי היה די המום מכך שדליה איציק מפעילה
מולו את מוטי גילת, אבל הוא התקשר", מספר חבר של בר-מוחא, "ואז
גילת התחיל לנסות להוריד אותו מהכתבה. הוא אמר לו:' בחייך, תעזוב
את דליה איציק, מה יש לך ממנה, למה אתה מתעסק דווקא איתה, יש כל כך
הרבה נושאים לעבוד עליהם'. יוסי הסביר לו שמדובר בפרשה חמורה יותר
מהסיפור שלו על הג'קוזי של רפי פלד, אבל גילת היה נעול. הוא אמר
לו:'יש לך נושאים הרבה יותר חמורים'". ברמוחא לא נכנע והתחקיר ראה
אור. חברת הכנסת דליה איציק בתגובה: "אני לא דיברתי עם ברמוחא.
למיטב ידיעתי גילת דיבר איתו, אבל לא בשליחותי".
בר-מוחא מסר בתגובה לפניית "סופשבוע" כי הוא אינו מאשר ואינו מכחיש
את הדברים.
תגובתו של גילת לא נתקבלה עד מועד סגירת הגיליון.
מרדכי גילת נגד שמואל הולנדר
עיתונות חוקרת היא ללא ספק נשמת אפו של משטר
דמוקרטי. חשיפת שחיתויות והתרעה על התנהלות לא תקינה הן ללא ספק
כלים חשובים במלחמה לנקיון הממשל. אלא שלעיתונות החוקרת כוח גדול,
וכשהוא משמש לחיסול חשבונות אישיים, הוא הופך לכוח להשחית. ב-12
באפריל 2002 פורסם במוסף "7 ימים " של "ידיעות אחרונות" ראיון
מפרגן עם ראש אגף החקירות של נציבות שירות המדינה, עופר רייכמן. מה
זה מפרגן? אם כל הפרגונים. "גונבים לו את המדינה", צעקה הכותרת.
רייכמן הוצג בכתבה כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. את הראיון עם
רייכמן ערכה מיכל גרייבסקי, שותפתו של מרדכי גילת. מי שהתוודע
לתחקירים קודמים של גילת וצוותו צפה שבקרוב יבוא התחקיר על
הנציבות. ככה זה עובד. קודם מקבלים את הראיון המחמיא, אחר כך
מביאים את התמורה.
שלושה חודשים אחר כך זה הגיע. בשתי כתבות ארוכות ומתלהמות הפך גילת
את שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה,לאחרון המושחתים.גילת הביא
שורה של מקרים שבהם לטענתו הקל הולנדר עם עובדי מדינה שנחשדו
בעבירות שונות. תחקיר מקביל של "מעריב" גילה אז שהבסיס העובדתי של
גילת היה רעוע במיוחד. גילת גם לא הצליח, והאמת גם לא ממש ניסה,
להסביר מה המניע של הולנדר לטייח פרשיות נוראיות כל כך. האם הוא
מקבל משהו מתחת לשולחן? האם מדובר בחברי ילדות שלו או בקרובי משפחה
שלהם הוא סוגר תיקים?
אלא שבטכניקת הכתיבה של גילת לא תמיד העובדות הן מה שקובע. עם
כותרות ענק, ביטויים מתלהמים וציטוטים בוטים של גורמים עלומי שם,
קל מאוד להגיע לשורה התחתונה הרצויה. רצויה לגילת ורצויה לא פחות
ליריביו של הולנדר באגף החקירות, שהביאו את החומר. אצל גילת, כבר
אמרנו, מי שרע, רע עד הסוף. גם אם הולנדר היה מנסה לסייע לזקנה
לחצות את הכביש היה גילת מאשים אותו בניסיון לחסל אותה בתאונה. אלא
שלעתים השיטה הזו, לא פחות ממה שהיא פוגעת בקורבנותיו, מגחיכה עד
מאוד את גילת עצמו.
כך היה בסוגיית טיפולו של הולנדר בשחר לוי. לוי היה בכיר במשרד
הביטחון שהואשם בעבירות של הטרדה מינית ומגע מיני עם חיילות
הכפופות לו. הוא הועמד לדין בבית הדין למשמעת של נציבות שירות
המדינה ויצא עם עונש קל יחסית. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון
החמירה השופטת דורית בייניש את עונשו וקבעה באופן תקדימי כי "ניהול
קשר רומנטי בין ממונה לבין עובדת בשירות המדינה, כאשר מתקיימים
יחסי כפיפות ביניהם, פוגעת בתפקוד התקין ובתדמית הראויה של השירות,
אף אם זה נעשה בהסכמה".
גילת קרא את פסק הדין, ראה משהו שקשור לנציבות המדינה, נזכר שיש לו
שם מישהו שמפעם לפעם צריך להכות בו, וירה. במאמר שפרסם כמה ימים
אחרי פסק הדין קבע גילת כי פסק הדין הזה הוא "סטירת לחי נוספת
להולנדר". פסק הדין הזה, קבע גילת, שניתן "בניגוד לגישתו" של
הולנדר, "אמור להוליך את הנציב למסקנות אישיות". אלא שגילת, לפני
שהתיישב מול המקלדת, העדיף להעלים מקוראיו שתי עובדות קריטיות.
האחת, שנציבות שירות המדינה בראשותו של הולנדר היא זו שערערה על
קולת עונשו של שחר לוי, היא שדרשה מבית המשפט העליון להחמיר בעונש,
היא זו שדעתה נתקבלה על ידי השופטת בייניש, היא שניצחה בדיון
המשפטי. כיצד, אם כן, אפשר לראות בהחלטה הזו סטירת לחי דווקא
להולנדר? לא ברור.
אלא שזה עוד כלום. תשעה חודשים קודם לכן, מיד לאחר שהגישה הנציבות
את הערעור, פורסם ב"ידיעות" מאמר מחודד וכתוב היטב בנושא. נציבות
שירות המדינה קיבלה בו צרור מחמאות על תפקודה בפרשת שחר לוי.
"נציבות שירות המדינה נהגה הפעם ביד רמה", הילל וקילס הכותב, "היא
הגישה נגד החשוד תובענה מנומקת, השעתה אותו מעבודתו והצליחה לגרום
להרשעתו בחלק מהאישומים". מחיאות כפיים סוערות לנציבות ולהולנדר
העומד בראשה. ומי חתום על המאמר ההוא? נכון, מרדכי גילת. למי
שמסתבך ומתקשה להבין לאיזה גילת להאמין, זה שמעניק להולנדר סטירת
לחי או זה שעוטף אותו במחמאות, ההסבר פשוט. המאמר הראשון נכתב לפני
שצוות גילת חבר לאגף החקירות בנציבות, בראשות עופר רייכמן. עד אז
אפשר היה עוד להחמיא לנציב מפעם לפעם על התנהלות נאותה. מהרגע
שבאגף החקירות של רייכמן התחילו לעבוד עם גילת ואנשיו הפך בהכרח
יריב האגף, שמואל הולנדר, לאיש רע. ואת הרוע, כמו שאמרנו, גם אלף
כביסות באריאל אולטרה לא יכולות להסיר. כך מרשה לעצמו גילת להפוך
את העובדות על ראשן, לזלזל בקוראים וגם קצת בעצמו, ולהוציא רשימות
חיסול מהסוג הזה, כשהוא בונה בציניות גדולה על כך שקוראי העיתון
שלו לא בקיאים יותר מדי בפרטים.
מרדכי גילת נגד אברהם בורג
הולנדר אינו היחיד שמצא את עצמו במבוך של גילת
מבלי יכולת להבין איך הגיע לשם ואיך יוצאים החוצה. כך אירע גם לח"כ
אברהם בורג. בורג לא נתקל מעולם בגילת, לטוב ולרע, עד אותו יום
ההצבעה בכנסת על מה שזכה לכינוי "חוק דרעי". ב-13 בפברואר 2001
הצביעה מליאת הכנסת על החוק לשחרור מוקדם של אסירים העומדים
בקריטריונים שנקבעו, אחרי מחצית מתקופת מאסרם. האסיר המפורסם שהיה
צפוי אז ליהנות מהחוק היה אריה דרעי, שלא בטובתו העניק לחוק הזה את
שמו. ההצבעה הסתיימה והחוק עבר על חודו של קול: 48 בעד, 47 נגד.
אלא שאז החלה המהומה סביב שאלת הצבעתו של ח"כ יולי אדלשטיין.
אדלשטיין נכנס מאוחר למליאה והעימות סביב השאלה אם לספור את קולו
אם לאו הגיעה כמעט לתגרת ידיים. היו"ר בורג נכנס ללשכתו, בין היתר
יחד עם היועץ המשפטי של הכנסת עו"ד צבי ענבר, ואחרי ארבע שעות של
האזנה להקלטה וצפייה בווידאו החליט לאשר את ההצבעה. החוק עבר. עבור
גילת היה הצעד הזה של בורג, שיכול היה להביא ליציאתו של דרעי מהכלא
בטרם זמן, בלתי נסלח.
מי שמכיר את התנהלותו של גילת היה יכול להעריך כבר אז שבורג חי על
זמן שאול. שבוע אחרי ההצבעה הגיעה המנה
הראשונה. גילת חשף "עסקה" בכתבה שפרסם: היו"ר בורג ניסה לארגן
ליועץ המשפטי של הכנסת צבי ענבר "מתנת פרישה ששוויה מאות אלפי
שקלים" (חודש לפני כן התקבל חוק היועץ המשפטי לכנסת המשווה את
מעמדו של היועץ לזה של שופט עליון - ק.ל). ענבר , מצדו, הכשיר את
ההצבעה השגויה, אליבא דגילת, על חוק דרעי. זאת היתה רק המנה
הראשונה. חצי שנה אחר כך היו אמורות להתקיים הבחירות הפנימיות
לראשות מפלגת העבודה בין בורג לבנימין בן-אליעזר. חודשיים לפני
הבחירות הצביעו הסקרים על פער ניכר לטובתו של בורג שכבר ראה את
עצמו יושב על כס היו"ר. שבועות ספורים לפני הבחירות הגיעה המנה
השנייה של גילת שנדמה שלא שכח ולא סלח לבורג על התנהלותו בעניין
חוק דרעי. בעניין הזה לא עזרה לבורג אפילו העובדה שהוא עצמו הצביע
נגד החוק. גילת לפי מאמריו ראה בו את האחראי למעבר החוק ועל
טעויות, כבר למדנו, משלמים אצל גילת וביוקר. בתחילת יולי 2001 פרסם
גילת במוסף השבת של "ידיעות" שתי כתבות תחקיר על "דפוסי השחיתות
הציבורית של יו"ר הכנסת". הכתבות הכילו אוסף ענקי של פרטים.חלקם לא
קשורים כלל לבורג,חלקם נופחו כיד הדמיון הטובה של גילת לממדי
ענק.האשמות מהותיות ביותר בתחקירים התגלו במהרה כלא נכונות. גילת
האשים את בורג כי רכש על חשבון משלם המסים מכונית גדולה ויקרה
וש"את זכותו למיגון ביתו הפרטי ניצל להשבחת מעונו בעשרות אלפי
דולרים". " אם כבר מחליפים את התריסים למה שלא יהיו חשמליים? אם
מתקינים סורגים מדוע שלא יהיו דקורטיביים? אם מתקינים שער חשמלי
ומחליפים דלתות, למה שבאותה הזדמנות לא תשקיע המדינה גם בפיתוח
הגינה וברחבת הכניסה? העבודה לא פסחה אפילו על הזמנת כמה חלונות
סקאי לייט שקופים לגג הרעפים", כתב .
בסגנונו, הציג גילת גם את החלפת מערכת המחשבים במשכן כמזימה אפלה
וחשאית באישון לילה. "היינו המומים", אמרה לגילת עובדת שקיבלה מחשב
חדש וכנראה נכנסה מכך לשוק. "הכל התנהל במין מסתורין כזה, תעלומה,
משהו לא ברור", הסבירה לו העובדת, שבחרה לשמור על אלמוניותה, כנראה
מחשש שמא תקפוץ עליה מכשפה מפחידה עם מחשב נוסף.
בדיקה שנערכה על ידי אבנר מולכו ב"העין השביעית" גילתה מעט מהאמת
על העבודה של גילת. "הסורגים המדוברים אינם מזהב אלא מעוטרים בכמה
עיגולי ברזל, ללא תוספת מחיר כפי שמעלה בדיקה פשוטה", כתב . תריסי
המתכת הותקנו לפי דרישה של השב"כ, חלונות הסקאי לייט שהוצגו כסמל
השחיתות לא היו ולא נבראו כלל בבית, בדיוק כמו הרחבת שביל הכניסה
ופיתוח הגינה.
הוצאות הרכב שרכש בורג, התברר עוד, היו פחותות והביאו דווקא חיסכון
לקופת המדינה.
חלק ניכר מהנתונים הללו היו יכולים להתברר לגילת ולצוותו לפני
פרסום התחקיר אילו נענה להצעתם של אנשי בורג. אלו הזמינו את גילת
ואנשיו לבקר בבית כשהוא ריק מיושביו על מנת לעמוד על טעותם. אנשיו
של גילת הודו בנימוס והעדיפו לא להתבלבל עם העובדות.
התחקיר הזה היה נקודת המפנה. בורג איבד במכה אחת את ההובלה בסקרים
והפסיד את הבחירות לבן-אליעזר.
התופעה שעל פיה "תחקיר" לקוי, רעוע, חסר בשר, שקרי בחלקיו, מנופח
בחלקיו האחרים והנשען על פיגומים של התנסחויות חריפות שאין
מאחוריהן בשר, מחסל סיכויים של מתמודד למשרה פוליטית חשובה, צריכה
לעורר הרהורים כבדים אצל כל שוחר צדק, דמוקרטיה ונקיונם של תהליכים
בחברה.
* kalman@maariv.co.il
צילומים: רובי קסטרו, פלאש 90, יהונתן שאול, רענן כהן
על הכוונת: יעקב נאמן
כשהיועץ רובינשטיין מזהיר מפני סימביוזה בין
קבוצת עיתונאים למדליפים, סימביוזה שתוצאותיה הן הרס של הדמוקרטיה,
נראה שאין כמו פרשת העמדתו לדין של יעקב נאמן כדי להוכיח את
הדברים. מן הפרשה הזו ניתן ללמוד מה קורה לשלטון החוק כשפרקליטות
אינטרסנטית, בעלת דעה ברורה מאוד על איך היא היתה רוצה לראות את
מערכת אכיפת החוק מתנהלת ובעיקר מה היא לא היתה רוצה שם, חוברת
בקשר שאין שלילי ממנו לעיתונות מכסה, מחפה ותומכת, ומביאה לגירוש
שר ממשרתו.
כניסתו של פרופ' יעקב נאמן למשרד המשפטים ביוני96' לוותה ברעש
גדול. נאמן, עורך דין מנוסה ובעל עמדה ברורה ומוגדרת בשיח המשפטי,
לא היה החלום הרטוב לבוס הרצוי אצל בכירי הפרקליטות. אם לא די
בהערכות המוקדמות שלהם בהקשר הזה, ברגע שבו דרך בבניין הבהיר נאמן
כי מה שהיה הוא לגמרי לא מה שיהיה. הוא לא הסתיר את כוונתו להחליף
את היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר, והאשים את הפרקליטות בכך
שהחלטותיה מונעות לעתים משיקולים פוליטיים. בפרקליטות לא אהבו מטבע
הדברים את האמירות הללו של נאמן. הפרקליטה ארבל והיועץ בן-יאיר
דאגו להגיב עליהן בחריפות בכלי התקשורת.
זמן לא רב אחרי בחירות96' ערכה לאה רבין על גג ביתה ארוחת ערב
למוזמנים. לארוחה הוזמנו מכרים, חברים וכמה ממקורבי המשפחה. בין
המוזמנים היו גם היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, ורעייתו. אחד
הנוכחים בארוחה סיפר השבוע ל"סופשבוע" כי בשלב מסוים, אחרי כמה
לגימות מהיין שהוגש לשולחנות, שחרר היועץ בן-יאיר את לשונו. "שמעתם
מה אני עושה לפאשיסט הזה, יעקב נאמן? ", אמר , "אני הולך לזיין
אותו". " מה הוא עשה לך? ", ניסה אחד השומעים לברר. "אתה לא מכיר
את האנשים האלה", השיב בן-יאיר לדברי אותו גורם. "אתה לא מכיר את
המוטיבציות שלהם". רעיית היועץ הספיקה עוד לזרוק לעברו הערה ממתנת,
לדברי הגורם, אלא שאת מה שנאמר אי אפשר היה כבר להחזיר לאחור.
מיכאל בןיאיר בתגובה: "לא היו דברים מעולם. לא אמרתי דברים כאלה,
לא בניסוח הזה ולא בשום ניסוח אחר בעל משמעות תוכנית דומה".
ביום שבו מונה פרופ' נאמן לשר המשפטים בממשלת בנימין נתניהו הוגשה
לבג"ץ עתירה נגד המינוי. בבסיס העתירה עמדו פרשיות שונות שנפלו
מאוחר יותר. המרכזית שבהן עסקה במסמך שהיה מצוי בידי המשטרה
ופרקליטות המדינה ועל פיו ניסה נאמן להדיח עד תביעה במשפט דרעי שלא
לשתף פעולה עם המשטרה. המסמך המדובר היה זיכרון דברים שרשם סנ"צ
מאיר גלבוע,מחוקריו של דרעי,בספטמבר92' בעקבותשיחהשקייםעם העד,
מרטין בראון, יהודי תושב אנגליה.
מן הדברים עלה שבראון סיפר לחוקר כי לאחר שהעיד במשטרה בפרשת דרעי,
הזמין אותו נאמן למשרדו ושאל אותו: "מה פתאום אתם עוזרים למשטרה?
". בראון טען, כך לפי אותו זיכרון דברים של גלבוע, כי לנאמן היה
עניין לסייע לדרעי מכיוון שזה מינה אותו לעמוד בראש ועדה הקשורה
בענייני משרד הפנים.
המזכר הזה היה כאמור בן ארבע שנים. במשך כל אותן שנים לא נעשה איתו
דבר. עכשיו, ערב הטקס החגיגי של הקמת הממשלה, היה במערכת מי שחשב
שהגיע הזמן להקים אותו לתחייה.
היום שבו הוגשה העתירה, יום המינוי, היה מטבע הדברים יום עמוס
במיוחד עבור נאמן. על דבר הגשת העתירה הוא שמע לראשונה מעו"ד אהוד
סול, שותף במשרדו. נאמן, שהיה עסוק, ביקש מסול לאסוף את החומר
ולהכין עבורו תצהיר תשובה. עו"ד סול ופרקליטה נוספת במשרד עבדו
לתוך הלילה כשהם מסתייעים טלפונית בנאמן. למחרת בבוקר כבר הוגש
תצהיר התשובה במסגרתו פורטו נסיבות היכרותו של נאמן עם בראון.
מדובר, כתב נאמן, "בדברי כזב מתחילתם ועד סופם. מעולם לא אמרתי
כדברים הללו או דומים להם למר בראון. ההפך הוא הנכון". בהמשך הצהיר
עוד נאמן כי הוא מונה על ידי דרעי לעמוד בראש הוועדה שעסקה בתמיכות
לרשויות המקומיות ב-22 ביולי 92', " לאחר שנגבתה, למיטב ידיעתי,
עדות ממר בראון במשטרה".
במשטרה החלו בבדיקת התיק וגבו הודעה מנאמן. מהר מאוד התברר כי אין
בטענות ממש. בראון, התברר, הפליל את דרעי בעדויותיו לפני פגישתו עם
נאמן כמו גם אחריה. לפגישותיו עם נאמן לא היתה שום השפעה על
התנהגותו. יתרה מכך, בראון חזר בו בהמשך מהדברים. חוקרי המשטרה
מסרו את מסקנות הבדיקה לפרקליטות ונראה היה שהתיק קרוב לסיומו.
בשלב הזה נכנס היועץ המשפטי לממשלה בעצמו לעובי התיק. הוא החל
ליטול חלק בישיבות אינטנסיביות בנושא, באופן שגם במשטרה הגדירו
כחריג, ודאי על רקע העובדה שתוצאות התיק עשויות להשפיע על עתידו.
אלא שהזוטות הללו לא הפריעו לבןיאיר. התיק הוחזר לחוקרים ובתוך זמן
קצר הורה להם בןיאיר לעבור מ"בדיקה" ל"חקירה" מלאה. בשלב הזה הודיע
נאמן כי הוא מתפטר מתפקידו עד לסיום הפרשה.
במהלך החקירה, כפי שהעלה החומר בתיק, ביקש נאמן יותר מפעם אחת
מחוקריו להניח בפניו את כל הטענות נגדו. יש לי תשובה והסבר לכל
דבר, תשאלו אותי הכל, ביקש. נאמן היה משוכנע שהסבריו ישכנעו את
הפרקליטות כי אין כל מקום להגיש נגדו כתב אישום, אלא שבפרקליטות לא
רצו לשמוע. נצ"מ דורון בית-נר, אחד מחוקריו, העיד במשפט שהתנהל אחר
כך כי החוקרים הכינו רשימה של 80 שאלות ששיקפו את כל הטענות נגד
נאמן והיו אמורות להיות מוצגות לו בדרישה לקבלת הסברים. בפרקליטות
עברו על השאלות, מחקו כמעט את כולן ואפשרו לחוקרים לשאול את נאמן
שלוש שאלות בלבד. נאמן פגש חלק מהטענות נגדו לראשונה בכתב האישום.
ימים ספורים לאחר העדות שמסר עוד בשלב ה"בדיקה", במהלך עיון
במסמכים במשרדו, גילה נאמן את דוח הוועדה שאליה מונה על ידי דרעי.
נאמן עיין בדוח וגילה לפתע כי התאריך שמסר בתצהיר לגבי מועד מינויו
לוועדה היה שגוי. הוועדה, התברר, הוקמה ביולי91' ולא ביולי92'.
נאמן מיהר להתקשר לתנ"צ יעקב גרוסמן, שניהל את החקירה, ומסר לו על
הטעות. החוקרים, מיותר לציין, לא עלו על הטעות הזו בעצמם ולולא
פניית נאמן ספק גם אם היו עולים עליה.
זו לא היתה הנקודה היחידה שנאמן תרם מיוזמתו לחוקרים.
בשלב מסוים סיפר נאמן בחקירתו כי בשנת95' התייעץ איתו בראון פעם
נוספת, הפעם שאל האם הוא חייב להעיד בחיקור דין המתקיים באנגליה.
נאמן העיד כי המליץ לבראון להיוועץ בעורך דין אנגלי המכיר את החוק
המקומי. מאוחר יותר, גם הפעם בחיפוש נוסף שערך בין ניירותיו, מצא
נאמן מסמך שחיבר אז לבקשתו עו"ד אליוט סאקס, פרקליט אנגלי המועסק
במשרדו, בעקבות פניית בראון. במסמך מנתח סאקס את האפשרויות
המשפטיות העומדות בפני בראון ומכולן עולה מסקנה ברורה אחת: לבראון
אין ברירה אלא לשתף פעולה עם המשטרה.
נאמן היה בעננים. המסמך הזה, כך היה משוכנע, מוכיח סופית ובאופן
הכי ברור שיכול להיות, כי לא רק שלא ניסה להדיח את בראון שלא לשתף
פעולה עם המשטרה, אלא שחוות דעת משפטית שחוברה במשרדו עבור בראון
קבעה את ההפך הגמור. נאמן רץ עם המסמך לחוקרים והגיש אותו.
בפרקליטות המדינה חשבו אחרת. המסמך, הם אמרו, מוכיח שנאמן שיקר
כשטען בתחילה כי הפנה את בראון לעורך דין אנגלי.
עם הגשת כתב האישום התבררה לראשונה התמונה המלאה. הטענה בדבר הדחת
בראון שלא לשתף פעולה עם המשטרה, שהיתה העילה לפתיחת החקירה כולה,
נעלמה כלא היתה. במקומה הלך ונרקם כתב האישום מחדש סביב התצהיר
שמסר נאמן לבג"ץ וסביב עדויותיו במשטרה. נאמן הואשם בכך ששיקר
בעניין תאריך מינוי הוועדה, עניין שהוא עצמו תיקן בפני החוקרים
בטרם גילו זאת בעצמם, וכן ששיבש מהלכי משפט בעניין חוות הדעת של
עו"ד סאקס. נאמן, האשימה הפרקליטות, ניסה להעלים את חוות הדעת
מהחוקרים.
האישומים הללו היו מופרכים על פניהם. ראשית מכיוון שאת התאריך
השגוי על התצהיר מיהר נאמן לתקן ביוזמתו עוד בטרם מי מהחוקרים עלה
על כך. שנית, גם את חוות הדעת של סאקס הביא נאמן ביוזמתו לחוקרים,
כך שמוזר היה להאשים אותו שהעלים את המסמך. שלישית, המסמך הזה
מוכיח את צדקתו בצורה הניצחת ביותר, ומשכך, איזו סיבה יש לו להעלים
מסמך שכזה.
אלא שהפרקליטה ארבל והיועץ בן-יאיר החליטו להעמיד את נאמן לדין.
מסלול החתחתים שעשה התיק הזה בדרך לכתב האישום העלה יותר מדי שאלות
שלא קיבלו תשובה.
כך למשל, מה פתאום החליטו בפרקליטות לשלוף את זיכרון הדברים של
סנ"צ גלבוע אחרי ארבע שנים שבהן הוא שכב כאבן שאין לה הופכין,
ולהתחיל לטפל בו במרץ שכזה דווקא ביום מינויו של נאמן לשר הממונה
על היועץ והפרקליטה?
מדוע דרשו היועץ והפרקליטה מהחוקרים שלא לסכם את ממצאי חקירתם ושלא
להגיש דוח מלווה בהמלצות, כמקובל? האם זה קשור לכך שהחוקרים גילו
מהרגע הראשון עמדה עצמאית וחלקו על זו של הפרקליטים? האם זה קשור
לכך שכבר אחרי כמה ימי חקירה כתב תנ"צ גרוסמן בתיק כי "העליתי את
השקפתי. ספק אם נגיע לכתב אישום" ?
וכיצד מתיישבים דבריה של הפרקליטה ארבל בראיון טלוויזיוני ולפיהם
העובדה שהחוקרים אינם מסכמים את חקירותיהם היא דבר שבשגרה עם
עדויות החוקרים בבית המשפט שלפיהן מדובר באירוע חריג ביותר?
וממתי היועץ המשפטי לממשלה מנהל באופן אישי את החקירה, בצורה כזו
שגם החוקרים הוותיקים שניהלו אותה ציינו כחריגה? ממתי הוא וצוותו
מנסחים עבור החוקרים את השאלות ומדוע הם אוסרים עליהם לשאול את
החשוד עשרות שאלות שביקשו לשאול? שלא לדבר על חקירה שיש ליועץ
עניין אישי בה, שכן היא מתנהלת נגד מי שרק עתה איים להדיח אותו.
שאלת השאלות נגעה לעד אחד מרכזי שבפרקליטות התעקשו שלא להורות
למשטרה לחקור. מדובר בעו"ד אהוד סול, איש משרדו של נאמן ומי שחיבר
וניסח את התצהיר שסביבו התנהלה הסערה כולה. סול העיד מאוחר יותר
במשפט כי הוא שניסח את התצהיר, הוא שבדק את הנתונים ובלחץ הזמן הוא
שעשה את הטעות ורשם תאריך שאיננו נכון. סביר מאוד להניח שגרסתו זו,
לו נשמעה מול חוקרי המשטרה, היתה מייתרת את המשפט כולו. אלא שהיו
מי שלא רצו לייתר את המשפט ובאופן מוזר ביותר החליטו כי דווקא עו"ד
סול לא ייחקר, עובדה שהתמיהה מאוחר יותר גם את השופטים שלא קיבלו
עליה תשובה.
המציאות שבה נאמן מנדב מיוזמתו את כל החומרים לחוקרים וממהר לתקן
אותם על טעויות שנפלו בעדותו הקודמת, בטרם הם עצמם עלו עליהן, לא
ממש מתיישבת עם דמותו של מי שמואשם במתן עדות שקר במתכוון.
כשהפרקליטה עו"ד רות דוד נאלצה להסביר מדוע הביא נאמן את חוות הדעת
של עו"ד סאקס מיוזמתו וכיצד זה מסתדר עם כוונותיו הפליליות להטעות
ולשקר, היא מצאה את ההסבר. נאמן, היא הסבירה במשנה סדורה, נאלץ
להביא את המסמך לחוקרים רק בעקבות חיפוש שנערך במשרדו יומיים קודם.
רק משחש בקרבת החוקרים העושים במשרדו, "נתרענן זיכרונו" והוא גילה
את המסמך, קבעה. הרעיון שבנתה התביעה היה יפה אלמלא היה שקר צרוף
שנתברר במהלך המשפט. החוקרים מעולם לא ביצעו שום חיפוש במשרדו של
נאמן והוא, כאמור, הביא את המסמך הזה למשרדי אגף החקירות מיוזמתו
המלאה.
אלא שספק אם הפרקליטות בניצוחו של היועץ היתה מצליחה להרים כתב
אישום רופס ורעוע מהסוג הזה לולא הסיוע המאסיבי שקיבלה מאוסף
חסידיה בתקשורת. מרדכי גילת, אמנון אברמוביץ', חני קים והפרשן
המשפטי האולטימטיבי משה נגבי חיבקו את ארבל ובן-יאיר בחום מהרגע
הראשון והעניקו להם בפרשה הזו רוח גבית אדירה. גם לאחר שהחלו
הפרטים להיחשף ושלושת השופטים זיכו את נאמן פה אחד לא נתנה החבורה
הזו לעובדות לבלבל אותה.
אמנון אברמוביץ', אז בערוץ הראשון, היה אחד העיתונאים שתמכו
בנאמנות בעמדת היועץ והפרקליטה. אברמוביץ', עם או בלי קשר, היה גם
מי שזכה לדעת כמעט בזמן אמת מה קורה בחקירה. ב-15 בנובמבר96' הציג
אברמוביץ' ב"יומן" שני גילויים מרעישים שיכולים ללמד הרבה על
התנהלותם של מקורבי המשטרה והפרקליטות בעיתונות באותם ימים.
אברמוביץ' סיפר לצופיו כי המשטרה חשפה מסמך המעיד על קשר מקצועי
בין נאמן לבין בראון. "המסמך הוא חוות דעת מנומקת, מלומדת, כתובה
באנגלית, שבה מייעץ משרדו של נאמן למרטין בראון איך להימנע מלהעיד
נגד אריה דרעי. להימנע מלהעיד בלי להסתבך". הדיווח הזה של
אברמוביץ', שהתייחס לחוות הדעת של עו"ד אליוט סאקס, היה בלוף כפול.
ראשית מכיוון שהמשטרה לא חשפה את המסמך אלא הוא הוגש לה על מגש
באדיבותו של החשוד עצמו. שנית - מכיוון שהמסמך מלמד את ההפך הגמור.
משרדו של נאמן יעץ לבראון דווקא לשתף פעולה.
דיווחים ופרשנויות ברמה הזו סייעו באותם ימים לפרקליטות להכשיר את
הלבבות להגשת כתב האישום. "חוקרי המשטרה אומרים", דיווח אברמוביץ'
בלשונו הציורית בשידור אחר, "כי גם כשהם מנסים להסיט את מבטם
מהפרשיות השונות של נאמן, הפרשיות מסתכלות עליהם".
לא צריך לאמץ יותר מדי את הזיכרון כדי לבחון בדיעבד להיכן הגיעו
הפרשיות, להיכן הגיע נאמן, ובעיקר עד להיכן הגיע אברמוביץ עם
דיווחיו. אלא שהוא לא היה היחיד.
חני קים ב"הארץ" דרשה מנאמן לעזוב את תפקידו כבר כשהחלה בדיקת
המשטרה בעניינו. כשהוא זוכה בבית המשפט התקשתה קים להשלים עם
הזיכוי הגורף וניסתה לשכנע את הפרקליטות להגיש ערעור על הזיכוי. על
כך אפשר להגיד "נו, מילא". אבל הנימוק שלה להצדקת הערעור, ראוי לו
שיילמד היטב בפקולטה למשפטים. "פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שימשה
במשך שנים פרקליטת מחוז המרכז ושופטת מחוזית", כתבה . "מעולם לא
הוטל דופי בשום תפקיד שמילאה. ארבל הגיעה למסקנה כי נאמן שיקר
בשרשרת העובדות שהעלים מתצהירו לבג"ץ ומעדותו במשטרה. יכולתה של
ארבל להעריך תום לב לא פחותה מיכולתם של שלושה שופטים מבית משפט
השלום בתל-אביב שזיכו את נאמן". זה מובן? מי בכלל צריך את
המטומטמים האלה מבית המשפט כשהפרקליטה ארבל חושבת הפוך. ובכלל,
מאיפה לקחה השלישייה הזו את העוז להחליט הפוך ממנה?
גם למרדכי גילת, שלמקרא דבריו ניתן לחשוב שהוא היחיד שקרא את
החומר, היה מה להגיד. "רק מי שקרא באמת את חומר הראיות כולו במשפט
נאמן יכול להבין את הביקורת הציבורית על פסק הדין", כתב . ואם ישאל
השואל לאיזו ביקורת ציבורית מתכוון גילת? זה ברור, לא? שלו עצמו,
של משה נגבי ושל חני קים.
גם גילת דחף את הפרקליטות לערער על הזיכוי הבלתי נסבל. "השופטים
העניקו בעצם לציבור המתדיינים בבתי המשפט רישיון להגיש לבג"ץ
תצהירים שאינם תמיד אמת", כתב . "הם ייצרו מצב שאם לא יוגש ערעור
על פסק הדין, כפי ששוקלת הפרקליטות לעשות, יישאר התקדים הזה לנצח".
גילת , שבתקופת החקירה פרסם מאמר תחת הכותרת "אל תגעו ביועץ", לא
נורא רצה שנאמן יהיה שר המשפטים. בכתבה שפרסם ב"ידיעות" כמה ימים
לפני שמונה נאמן לתפקיד על ידי בנימין נתניהו, איתר התחקירן גילת
בכישרון גדול את הקשר הנסתר בין נתניהו לנאמן. "בתו של נאמן", חשף
גילת, "נשואה לפרסומאי רמי סדן, אחד מיועצי התקשורת של ראש הממשלה
המיועד".
עו "ד נאמן קרא את הדברים בעיתון והרים גבה. יש לו חמש בנות, הוא
נמצא איתן בקשר מצוין ומעולם לא שמע על החתן הזה שחיבר לו גילת.
"מיד אחרי שהתפרסמה הכתבה", סיפר אז נאמן, "אספתי את בנותי לישיבת
חירום. ביקשתי מהן לחשוף הכל, לא להסתיר דבר ולגלות לי מי מהן
נישאה לרמי סדן בלי לספר לי על כך".
משה נגבי, שכבר בתחילת הפרשה קבע שגם אם ייצא נאמן צח כשלג הוא לא
יוכל לחזור לתפקיד, ניצל את פרשת נאמן לקמפיין הלל לעדנה ארבל.
"ההערכה ליושרם ולחוסנם של ארבל ואנשיה צריכה להיות עמוקה
שבעתיים", כתב ביום הגשת כתב האישום. "נכון נהג היועץ המשפטי כאשר
הפקיד את עיקר הטיפול בפרשה בידיה של ארבל. בכך הוא סוכר פיותיהם
של מלעיזים ומבטיח שהצדק עם יעקב נאמן לא רק ייעשה אלא גם ייראה".
כשזוכה נאמן, נזעק נגבי לשמור על כבוד הפרקליטה. זה ששופטי השלום
האמינו לנאמן, כתב, "זה אינו אומר שארבל נכשלה בתפקידה".
שום מילת ביקורת, שום מחשבה שנייה, שום הרהור.
|
|
| |
|
