ההלכה היא כי כל אימת שאין בחוק מתן זכות ערעור הרי שהיא איננה קיימת. כידוע, על-פי המצב הנוהג היום אין לנאשם, ככלל, זכות ערעור על "החלטות ביניים", והוא יכול להעלות את השגותיו עליהן רק במסגרת הערעור על פסק הדין כולו, באם הורשע (שני החריגים לכלל הינם בעניין טענת פסלות, כקבוע בסעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי ובעניין עיון בחומר חקירה כקבוע בסעיף 74 לאותו החוק).

"החלטות ביניים" אלו כוללות בפועל שדה רחב של עניינים, חלקם שייכים לתחום הענייני (מגוון הטענות המקדמיות או טענה כי אין להשיב לאשמה); חלקן טענות מתחום סדרי הדין (כגון הפרדה או איחוד של אישומים או נאשמים, עדות מוקדמת, דלתיים סגורות); וחלקן טענות מתחום דיני הראיות (קבילות ראיות, משפט זוטא, ראיות חסויות).

מצב זה הינו מיוחד לתחום הפלילי משום שבמשפט האזרחי ניתן כידוע לערער על החלטות ביניים, בדרך כלל, לאחר קבלת רשות לכך. דחיית הטענות הללו, החוסות בגדר "החלטות ביניים", יכול שתהא להן השפעה קריטית על אופן התנהלות המשפט ואף יותר מכך - להגיע כדי "מכה אנושה" לנאשם בשל ההשלכה על התוצאה הסופית של המשפט כולו.

במקרים רבים, הערעור על החלטת הביניים רק במסגרת הערעור על פסק הדין המרשיע - הופך להיות חסר משמעות, בבחינת - מעט מדי ומאוחר מדי - כך שגם אם תתקבל הטענה כשלעצמה, בשלב הזה תהא לכך השפעה מינורית, אם בכלל, על תוצאת פסק הדין.

הבעיה העיקרית ב"החלטות ביניים" היא בשיבוש הניכר שנכפה על קו ההגנה של הנאשם עקב דחיית טענותיו, שיבוש שלא ניתן יהיה עוד לתקנו בדיעבד במסגרת הערעור הסופי על כל פסק הדין.

לדוגמא, תיק הבנוי על עדות מתלונן במשטרה, שבמשפט אינו מוכן להעיד כלל, וחרף טענות הסנגור כי לא מתקיימים התנאים לכך מחליט בית המשפט לקבל את הודעתו הכתובה כראיה, ונניח, שהמדובר בהחלטה גבולית מבחינת נכונותה. האם לחקור עתה את העד חקירה נגדית? האם לטעון ל-NO CASE? האם להעיד את הנאשם או עדי הגנה שאולי היה עדיף לנאשם שלא להעידם? לא אחת, במהלך המשפט, מצטברות להן מספר החלטות ביניים מעין אלו שבמידה והיה מתאפשר לערער עליהן, היה נעשה צדק עם הנאשמים.

נושא זה אף מעורר תהיות רבות אחרות: מדוע נאשם בפלילים (דיני נפשות) יופלה לרעה לעומת בעל דין במשפט האזרחי?; אם הצידוק למצב הקיים הוא הרצון לייעל ולהאיץ את ההליך על מנת למנוע עינוי דין - הרי שהתשובה היא שהמצב הנוהג גורם לא אחת לתוצאה הפוכה ואף לעיוות דין, מה גם שאם הטענה תתקבל רק בערעור על כל פסק הדין והוא יזוכה בשל כך - הרי ברור שמשפט שלם נוהל לשווא; כשמדובר בנאשם הנתון במעצר הבעיה חמורה שבעתיים משום שלא אחת, מתברר בדיעבד, כי ניתן היה לקצר את סבלו לו היה ערעור על החלטת ביניים.

איזון האינטרסים השונים בעד ונגד כאמור לעיל מביאני אל המסקנה כי יש לתקן את החוק בדחיפות כך שתינתן זכות ערעור ברשות על החלטות ביניים, לכל הפחות, בנוגע להחלטות בטענות מקדמיות וטענות בעניין קבילות ראיות.