הטראומה של השופט סטרשנוב

יוני 2005

נניח שאנחנו עומדים למשפט באשמת עבירת תנועה חמורה שגרמה לתאונת דרכים קטלנית.

היעלה על הדעת שהשופט שיישב בדין ויכריע בגורלנו יהיה איש ששכל את בנו בתאונת דרכים?

התשובה ברורה: הטראומה האישית שעברה על השופט איננה מאפשרת לו לדון במשפט באובייקטיביות מספקת.

אבל אולי בעצם התשובה לא כל כך ברורה – אם שואלים את השופט אמנון סטרשנוב:

בימים אלה מתברר בבית הדין הצבאי משפטו של אלוף משנה עאטף זאהר.

המשפט סובב סביב היחסים שבין אל"מ זאהר לבין אחת מחיילותיו.

מיותר להכביר מילים על הרגישות המיוחדת האופפת משפט שכזה.

לא רק גורלו האישי של הקצין מונח כאן על הכף. המדובר בבעל משפחה, וברור שהמעגל המשפחתי של הנאשם עובר סבל ועינוי נוראי. ראינו בטלוויזיה את אשתו של הנאשם – אשה אמיצה – יוצאת להגנתו בחרוף נפש.

אלא שלא רק המעגל המשפחתי הקרוב עובר את העינוי הזה:

שהרי אין המדובר ב"סתם" אלוף משנה אחד מיני רבים. המדובר בקצין דרוזי, שהוא גאוות העדה כולה.  וגם כאן ראינו כיצד רבים רבים מבני העדה הדרוזית נרתמים להגנת הנאשם בן עדתם.

ועוד לא דיברנו על הרגישות המיוחדת הטבועה במשפט כזה – במיוחד כיוון שהמדובר בנאשם המשתייך לעדה שאיננה פתוחה במיוחד להתייחסות סלחנית בענייני יחסים חוץ משפחתיים שבינו לבינה.

ודי אם נציין, שעל פי תוכן עדותו של הנאשם עצמו בבית הדין – מתברר שהמשפט מתפתח בכיוון לא פשוט מבחינתו.

כללו של דבר – משפט שקשה להגזים ברגישותו.

והנה מתברר כי מי שיושב, כאב בית דין, במשפט המסובך והרגיש הזה הינו – ממש לא ייאמן -  תת אלוף (מיל) אמנון סטרשנוב.

האם צריך להזכיר ולגולל כאן את הטראומה האישית הנוראה שעבר השופט סטרשנוב – אותו סטרשנוב עצמו – בפרשת יחסים שבינו לבינה?

נכון, סטרשנוב לא הועמד לדין – אבל הרי לא זה העניין כאן.

מי איננו זוכר את ים הסיפורים העסיסיים שהציפו אז את התקשורת מאופק עד אופק במשך ימים ארוכים ותארו בפרוטרוט – לא פעם ברשעות - את היחסים שבין השופט סטרשנוב לבין המתמחה שלו?

השופט סטרשנוב עצמו, בראיונות לעיתונות, תאר בהרחבה את הימים הנוראים שעברו אז עליו ועל בני משפחתו בעקבות הפרשה ההיא.

השופט סטרשנוב יצא מהפרשה ההיא חבול בנפשו (הלוואי שלא בגופו), וישנם רבים הטוענים שהקריירה המשפטית ועלייתו של האיש המוכשר הזה לבית המשפט העליון נקטעו בעקבות הפרשה ההיא.

הייתכן שהשופט סטרשנוב יכול עתה לשבת בדין ולהכריע ברמה אובייקטיבית סבירה במשפט שעניינו יחסים שבינו לבינה?

אבל נניח לרגע לשאלת האובייקטיביות: הרי, כאמור, שתי הפרשות - זו של אל"מ זאהר וזו של סטרשנוב – עניינן יחסים שבינו לבינה.

ובכן, מהיכן מוצא לו השופט סטרשנוב את כוחות הנפש לשמוע במשפט שוב ושוב טענות ועדויות השזורות באוצר מילים ומושגים שכמו נלקחו מהטראומה האישית שלו? 

כיצד זה לא מתערפל מוחו של השופט שעה שבחלל אולם המשפט מרחף לו מושג משפטי או עובדתי שכיכב גם בפרשה האישית שלו?

ממה הוא עשוי השופט סטרשנוב? מברזל?

אבל השופט סטרשנוב חייב לא רק לשמוע מחדש את אוצר המילים הטעון הזה. בבוא היום יהיה עליו גם לעשות שימוש באותו לקסיקון עצמו. שהרי בסוף המשפט צריך גם לכתוב פסק דין. 

היכול השופט סטרשנוב להציב בחדרי מוחו חומה בלתי חדירה שתחצוץ בין פרשת אל"מ זאהר לבין הפרשה אישית שלו? 

והציבור, היתכן שהציבור - כשיקרא את פסק הדין שיכתוב השופט סטרשנוב – לא יחפש בין שורותיו עקבות וצלקות זכר לטראומה האישית שעברה על השופט עצמו?

בשביל מה השופט סטרשנוב היה צריך את זה?