השופט מ' חשין:
 

 בשעות הערב של יום ה ‎6- בנובמבר ‎1998, במסעדת "מפגש יולנדה" שבפארק הלאומי באשקלון, הסבו שתי קבוצות אנשים לשני שולחנות נפרדים. במהלך אותו ערב נורא, ועל טעם של לא-כלום - שמא נאמר: בלא כל טעם - תקפו בני הקבוצה האחת את בני הקבוצה האחרת: בסכינים, באגרופים ובניפוץ בקבוק על-ראש. בני הקבוצה המותקפת נדהמו מן התקיפה - בעיקר מעוצמתה של התקיפה - ולא עלתה בידם, ואולי אף לא ביקשו, להשיב מלחמה שערה. במהלכה של ההתקפה הפתאומית נפגעו בני הקבוצה המותקפת כולם. ההתקפה לא ארכה אלא דקות מספר, ולסופה נמצא יאן שבשוביץ מוטל מת לאחר שסכין חדרה לליבו ואחיו התאום אדוארד שבשוביץ ממרר בבכי על גופתו. סכין שניה חדרה לגבו של אדוארד קירזנר ונותרה תקועה במקומה.
 

כולנו היסכמנו כי יאן שבשוביץ נרצח וכי אדוארד קירזנר נפגע תוך גרימתה של חבלה בכוונה מחמירה. עוד היסכמנו, כי מחלוף פדידה ומישל אדרי הם שפגעו ביאן ובקירזנר. ואולם, מן הטעמים שפירט חברנו השופט לוי בחוות-דעתו - ושלא כבית-המשפט המחוזי - היגענו לכלל מסקנה כי לא נוכל לשלוח אצבע מאשימה ברצח דווקא אל פדידה. יאן שבשוביץ נרצח - זאת ידענו בבירור - ואולם לא ידענו אם הרוצח הוא פדידה או אדרי. ומשלא ידענו מי מן השניים הוא הרוצח, יצאו השניים נקיים בדין רצח.
 

הרגשה כבדה מלווה אותי, ואני מתקשה להשתחרר מתחושה כי שיטת המשפט והעושים מטעמה לא מילאו את חובתם כלפי החברה. אחוזים אנו בכללי המשפט המקובלים ולא נוכל לנוע הימין והשמאל. האם פגמה המשטרה בחקירתה? האם כשלה התביעה בניסוח כתב האשמה? האם יצאה שגגה מתחת ידנו? האם תרמו כל גופים אלה כולם לתוצאה הקשה? חידה היא ותהי לחידה. בין אם נאמר כך בין אם נאמר אחרת, רבים יסכימו - ואני בתוך הרבים - כי שיטת המשפט הכזיבה

 

אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט לוי
 

    ש ו פ ט