פסק דין

מאחר שנושאם של שני הערעורים שבכותרת זהה החלטתי לאחד את הדיון בהם.

ערעורים אלה עניינם פירושה של תקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח-1987.

(להלן: "התקנות").

הרקע העובדתי:

המערערים בע"א 3040/03 הגישו נגד שר הבטחון ואחרים תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו ע"י כוחות צה"ל למשתלות שבבעלותם. ובמקביל הגישו בקשה לפטור מאגרה על פי תקנה 13 לתקנות בשל מצבם הכלכלי.

בתאריך 19.1.03 בעקבות ההחלטה שניתנה על ידי כב' הרשמת שיצר בבש"א 2297/01 (שהוא נשוא ע"א 1134/03) הגישו המערערים בקשה להשלמת הטיעון בה נטען, כי אגרת ההליך צריכה להקבע בהסתמך על תקנה 3(א) לתקנות שעניינה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף".

כב' הרשם ד"ר עדי אזר דחה את בקשתם לענין יישום תק' 3(א) הנ"ל ומכאן הערעור שבפני.

באשר לע"א 1134/03 המשיבים שמואל אבן זוהר ו- 159 אחרים, הגישו תביעה לפיצויים כנגד המדינה בשל הנזק שנגרם למקרקעין שבבעלותם עקב הכרזת הרמטכל בצו, לפי תקנה 125 לתקנת ההגנה (שעת חירום) 1945, על חלק מחלקה 12 בגוש 3947 בראשון לציון הנמצא בבעלותם כ"שטח סגור". וכן בשל אי תשלום פיצויים בגין הפקעה של חלק אחר מאותם מקרקעין.

עם הגשת התביעה שילמו אבן זוהר ואחרים (להלן: "אבן זוהר" אגרה בסך 887 ₪ בהסתמך על תקנה 3(א) ואילו המדינה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה מספקת מכח תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בתאריך 26.12.02 דחתה כב' הרשמת שיצר את הבקשה והמדינה אשר לא השלימה עם החלטה זו והגישה את הערעור שבפני.

דיון:

על פי העובדות המפורטות בכתבי התביעה,  זכויות קניינם של המערערים ואבן זוהר נפגעו בשל מעשה שלטוני, בכך שהמשתלות שבבעלות המערערים נהרסו על ידי כוחות הבטחון והמשך השימוש בהן נמנע מהם מיום 14.1.00 ועד היום. ואילו השמוש במקרקעין של אבן זוהר נמנע מהם בשל צו הרמטכ"ל כמפורט לעיל משנת 1973; ועל כן נשאלת השאלה האם תביעות הפיצויים בשל הנזקים הנובעים ממניעת השימוש במקרקעין - וכן הנזקים שנגרמו למשתלות עקב פעולת כוחות הבטחון נכנסים לגדר תקנה 3(א) הנ"ל המפרטת את ההליכים שרואים את שווים כבלתי ניתן לביטוי בכסף הקובעת בין היתר:

"(א) הליך שהסעד המבוקש בו הוא.... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין...".

המדינה סבורה כי תקנה 3(א) הנ"ל מתייחסת רק לתביעות בגין הפקעה או פגיעה דומה אחרת שאינה הפקעה; במקרים שהזכאות העקרונית לפיצוי קבועה בדין מכוחו בוצעה ההפקעה או הפגיעה כאמור. ולשיטתה, מדובר בתביעות שנועדו לדון רק בגובה הפיצוי. ומכיון שתפיסת החזקה במקרקעי המערערים או הכרזת שטח כ"שטח סגור" על פי התקנות לשעת חירום אין בצידן הוראה המזכה את בעל המקרקעין בפיצוי מבקשת המדינה להסיק שהתביעות נשוא הערעורים הינן תביעות נזיקין רגילות ועל כן יש לחשב את האגרה על פי שווי הנזק הנטען.

בהחלטתה המנומקת, דנה כב' הרשמת שיצר בשתי הגישות המוצעות והעדיפה את גישת אבן זוהר. כב' הרשמת בחנה את  הנוסח המילולי של התקנה והסיקה שהמלים "לפי דין" שבתקנה מתייחסות לפעולת ההפקעה או הפגיעה, דהיינו, נוסח התקנה מתייחס למצבים שהפעולות הפוגעות בגינן מוגשות התביעות הן כאלה שנעשו בסמכות וכדין ולא בצורה בלתי חוקית ואין להסיק מלשון התקנה שגם הזכות לפיצוי תהיה "לפי דין".

גם אני סבורה כי הפירוש שאומץ על ידי כב' הרשמת מתישב עם נוסח התקנה ולשונה.

יתרה מכך, להשקפתי, פירוש זה מתיישב גם עם מטרת החקיקה והגיונם של דברים.

כעולה מתקנה 3(א) הנ"ל בחר מתקין התקנות, לחייב, את מי שנפגע בשל פעולה שלטונית של הפקעת נכס מקרקעין, באגרה מינימלית למרות שאין ספק כי שווי הנכס ניתן להערכה כספית.

משמע, הגדרת הליך של תביעת הפיצויים בשל הפקעה כהליך שאינו ניתן להערכה כספית נועדה להקל על האזרח שזכות קניינו נפגעה עקב פעולה של הרשות.

לא מצאתי כל טעם לאבחן לענין זה, בין מי שקניינו נפגע על פי חיקוק הכולל גם הוראה בדבר פיצוי לבין מי שנפגע עקב פעולה חוקית אחרת של הרשות אשר החיקוק המסמיך את המעשה השלטוני אינו כולל הוראה מפורשת ביחס לפיצוי.

מקובלת עלי השקפתה של כב' הרשמת לפיה הזכות לפיצוי בשל פגיעה שלטונית ברכוש היא זכות קיימת שאינה מותנית בהכרזה בדינים הספציפיים ורק במקרה של פטור המדינה מפיצוי יש צורך בהוראה מיוחדת; ואין לי צורך לחזור על הנימוקים המפורטים בהחלטה המקובלים עלי.

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא שדין ערעור המדינה בע"א 1134/03 להדחות ואני מקבלת את ערעורם של המערערים בע"א 3040/03.

בשולי פסק הדין אציין כי מעורבתה הנמרצת של המדינה בהליך קביעת האגרות בערעורים אלה מעוררת מידה של אי נחת, מאחר שבשני ההליכים המדינה היא הנתבעת ותוצאות ההליך יש בהן כדי להשפיע על יכולתם של התובעים לריב את ריבם עם הרשות בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל פעולותיה של זו. בנסיבות אלה מתעורר החשש שהמאבק העיקש ביחס לגובה האגרות נועד בין היתר לחסום את דרכם של התובעים לערכאות ולא רק מטעמים של שמירה על הקופה הציבורית; ומאחר שאין זו הפעם הראשונה שהמדינה מופיעה ב"שני כובעים" בהליכים של פטור מאגרות בהיותה גם נתבעת וגם משיבה על פי דין, נשאלת השאלה האם אין מקום שבמקרים אלה תבחן עמדתה ביתר קפידה תוך התיחסות לענין הכפול שיש לה בתוצאות ההליך.

ברע"א 1944/96 א' שפירא ואח' נ' כהן ואח' פ"ד נ (1) 253, 256 נדונה שאלת מעמדו של נתבע בהליכי פטור מאגרה ונקבע ע"י כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"האם ראוי להחיל הרחבה זו (של זכות הערעור ש.ד.) גם על ההליך של פטור מאגרה, כאשר הצדדים הטוענים לו הם המפרק והמדינה, והמבקשים שלא ניתן נגדם צו כלשהו - אינם נפגעים ישירים?  התשובה אינה בהכרח, חד משמעית. מצד אחד, אין להתעלם מכך כי לנתבע אינטרס מסויים בהליך של פטור מאגרה. 'יצרו האנוכי של הנתבע' כדברי השופט זוסמן - הוא כי לא יתבע וכי סכום התביעה נגדו לא ינופח (המ' 502/59 בנין וביצוע ואח' נ' קסתיאל ואח' [1]) האגרה מהווה לפי תפיסה זו - מעין מחסום בפני הגשת תביעה מופרזת בסכומה, מצד אחר, אינטרס זה הוא צר ומוגבל, האגרה משתלמת תמורת שירות הניתן על ידי המדינה, אין תכליתה להוות מחסום בפני הגשת תביעות או בפני הגשת תביעות מוגזמות, אם כי יש בה כדי לשרת את האינטרס של הנתבע ובפועל יכולה היא לשמש מחסום כזה.

4. בפסיקה מסתמנת גישה הגורסת כי נושא האגרה הוא עניין שבין המדינה לבין מי שהאגרה חלה עליו, וכי לבעל-הדין שכנגד אין עניין ישיר בנושא זה".

ובהמשך מסכמת כב' השופטת שטרסברג כהן וקובעת כי למרות מורת רוחם של בתי המשפט מהתערבות הנתבע בדיונים לענין האגרה, משהועלתה הטענה על בית המשפט לדון בה.

בענייננו אין אני יכולה להמנע מהתחושה שאלמלא העניין הישיר של המדינה בהליך  עניינם לא היה מובא  בפני ערכאת ערעור.

ולענין ההוצאות:

המערערת בע"א 1134/03 תשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כן תשלם המדינה, המשיבה בע"א 3040/03 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ד באדר, תשס"ד (17 במרץ 2004) במעמד עו"ד גל ב"כ המדינה, עו"ד אייכבורן  בשםהמשיבים ועו"ד דניאלי בשם המערערים.

ביהמ"ש מודיע לצדדים תוכן ההחלטה.

עו"ד גל: אני מבקש רשות ערעור בשני התיקים.

החלטה

הבקשה נדחית מאחר שאני סבורה שיש להשאיר לשיקול דעתו של ביהמ"ש העליון את ההחלטה האם הנושא ראוי לכך שערכאה נוספת תדון בו.

ניתנה היום כ"ד באדר, תשס"ד (17 במרץ 2004) במעמד עו"ד גל ב"כ המדינה, עו"ד אייכבורן בשם המשיבים ועו"ד דניאלי בשם המערערים.