החלטה

1.        תמצית הבקשה:

           בפני בקשה להתיר למבקשים, עיתון וכתב מטעמו, לפרסם את חומר הראיות, פרוטוקולים, הכרעת דין וגזר דין וחומר נוסף ככל שקיים בת"פ 420/01 של בית משפט זה, אשר נדון בדלתים סגורות.  הבקשה היא להתיר את פרסום החומר הנ"ל ללא פרטים מזהים של מי מהמעורבים בפרשה, לרבות המתלוננות והנאשם בתיק הנ"ל, שהוא המשיב 2 בבקשה.

2.        רקע כללי:

           עיקרי העובדות והרקע לבקשה הוא כדלקמן:

בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 420/01, יוחס למשיב 2 בבקשה זו, ביצוען של עבירות אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין והטרדה מינית, עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית). בית המשפט המחוזי בחיפה (בהרכב השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא, ר.ש צמח)  זיכה את המערער מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והרשיעו, תחת כך, בביצוע שתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, עבירה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין. זאת, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בגין הרשעתו בעבירה זו, השית בית המשפט המחוזי על המערער ארבעה חודשי מאסר על-תנאי. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 27/8/04.

המשיב ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו. ביום 10/8/05 קיבל  בית המשפט העליון את ערעורו, בדעת רוב השופטים א. א. לוי ו א. ריבלין כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ע. ארבל וזיכה את המשיב 2 שבפני מכל העבירות שיוחסו לו ומהעבירות בהן הורשע ע"י  בית המשפט המחוזי.

בבית המשפט המחוזי נוהל הדיון בדלתיים סגורות ופסק הדין לא פורסם. יצוין כי פסק דינו של בית המשפט העליון הכולל את שמו של המשיב 1 וכן את האות הראשונה בשמן של המתלוננות פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט. במסגרת פסק הדין מפורטים עיקרי כתב האישום וכן עיקרי הנימוקים והממצאים של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו.

3.        עמדות הצדדים:

המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט העליון קבע הלכה חדשה ומכאן החשיבות הציבורית של פרסום כל הפרשה. טיעוניהם פורטו בהרחבה בבקשה בכתב ובטיעון בפני.

המשיבה 1 אינה מתנגדת לפרסום גזר הדין וכן חלקים מהכרעת הדין של בית משפט זה ואולם מתנגדת להתיר פרסום של סעיפים 1-4 להכרעת הדין, שהם החלקים בהן דן בית המשפט המחוזי בעדויות שהובאו בפניו. כן  מתנגדת המדינה לפרסום של ראיות נוספות ככל שאלו מצויות בתיק בית המשפט המחוזי. המדינה מסכימה כי ככל שיפורסם חומר יעשה הדבר ללא חשיפת שמות  המעורבים. טעמי התנגדותה של המדינה פורטו אף הן בהרחבה בתגובת המדינה שהוגשה בכתב וכן בדיון בפני. עיקר חששה של המדינה הוא חשיפתן של המתלוננות ופגיעה בהן, פגיעה שתרתיע מתלוננות פוטנציאליות מפני הגשת תלונה על עבירות מין.

המשיב 2 אינו מתנגד לפרסום כלל שמות המעורבים בפרשה ואולם מבקש כי אם יאסר הפרסום כי אז יחול איסור הפרסום גם על זהותו.

המתלוננות זומנו לבית המשפט כדי להשמיע את עמדתן, זאת על אף שלא צורפו כמשיבות בבקשה. שתיהן התנגדו לפרסום כל חומר מתיק בית המשפט המחוזי. לטענתן כל פרסום יפגע בהן ובמשפחותיהן. שתיהן ציינו כי אם היו יודעות כי הפרשה תפורסם כי אז לא היו מתלוננות כלל.

אבחן את טעוני הצדדים להלן.

4.        הסמכות לדון בבקשה:

כאמור, נדון כתב האישום בבית משפט זה בפני הרכב שלושה שופטים אשר שמע את המשפט בדלתיים סגורות. שניים מחברי ההרכב אינם מכהנים עוד בבית משפט זה. מאחר ובקשה זו הוגשה לאחר שחדלו לכהן בבית משפט זה הרי שאינם מוסמכים, לכאורה, לדון בה במסגרתה של הערכאה הדיונית. מכאן שמתעוררת שאלת המותב המוסמך לדון בבקשה, דהינו, האם מוסמך לדון בה שופט דן יחיד או שיש להביאה בפני הרכב אחר של בית משפט זה.

ב"כ הצדדים התבקשו להתייחס לעניין בדיון בפני ושניהם סבורים כי אין מניעה ששופט דן יחיד ידון בבקשה, הגם שהתיק העיקרי נדון בפני הרכב, זאת מאחר ושופט דן יחיד גם מוסמך היה להורות מלכתחילה על קיום הדיון בדלתיים סגורות.

בנסיבות אלו החלטתי לדון בבקשה כדן יחיד.     

5.        סוגיית הפרסום אל מול הגנה על מתלוננות בעבירות מין:

עיקר טיעונם של שני הצדדים מתבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 5877/99, פלונית ואח' נ. מדינת ישראל ואח' (פורסם בתק-על 2004(3), 3336), שם הורה בית המשפט העליון שלא להתיר פרסום שמן של מתלוננות בעבירות מין במקרים בהם זוכה נאשם, ועל אף שנקבע כי התלונה כנגדו הייתה חלק מקנוניה שמטרתה לפגוע בנאשם. בית המשפט העליון קבע שם כי יש להשאיר את צו איסור הפרסום על שמן של המתלוננות וזאת כדי להמשיך ולהגן עליהן ולהבטיח למתלוננות פוטנציאליות ששמן לא יחשף, דבר שעלול להרתיע קרבנות ניצול מיני מלהתלונן על מי שפגע בהן.  נפסק שם בסעיף 26 לפסק הדין (בעמ' 3348):

"כך היא הגנת המיקרו מזווית ראותה של המתלוננת הספציפית וכך היא הגנת המאקרו מזווית ראותה של החברה. חובה היא המוטלת על החברה ועל רשויות המדינה להגן על מתלוננות בעבירות מין; ומתוך שיודעים אנו כי אשה שהייתה קורבן לעבירת מין לא תמהר להסגיר את שעבר עליה - על כך עמדנו בדברינו לעיל - חובת-יתר היא המוטלת על הרשויות, לא אך לטפל כיאות וברגישות בתלונות שהוגשו, אלא להוסיף ולעשות מעשה - לעשות את כל הניתן - כדי לעודד הגשתן של תלונות שעניינן עבירות מין. אכן, הרשויות נושאות בחובה להגן על הציבור מפני עברייני מין. חובה זו מכתיבה מאליה שאיפה כי מתלוננות רבות ככל הניתן תבאנה את דבריהן לפני הרשויות - שכן אחרת תתקשנה הרשויות במילוי חובתן - ולהגשמת שאיפה זו שומה עליהן על הרשויות לעודד הגשתן של תלונות. אחד האמצעים החשובים ביותר לעידוד הגשתן של תלונות יהיה בנסיכת ביטחון במתלוננת-בכוח כי הגשתה של תלונה לא תפגע בה."

           ובהמשך בסעיף 32 לפסק הדין (עמ' 3350):

"יכול הטוען שיטען, כי איסור על פירסום שמן של מתלוננות בעיקר בשל שיקולי מאקרו - האינטרס לעודד תלונות בעבירות מין, ובהיעדר שיקולי מיקרו - תכלית ההגנה האישית על המתלוננת, פוגם קשות בעקרון פומביות הדיון וממילא אין די בו כדי להצדיק איסור פירסום השם. טענה זו אינה מקובלת עליי. נזכור כי עקרון פומביות הדיון נועד בעיקרו לאפשר ביקורת על דרכי הילוכם של בתי-המשפט - שהעם יראה את שליחיו השופטים עושים ביושר ובאמונה במילוי תפקידם. מה לתכלית נעלה זו ולפירסום שמן של המתלוננות? היקש לענייננו עשוי שיימצא בעקרון חופש הביטוי, שעוצמתו משתנה על-פי סוג הביטוי שבו מדובר. ראו והשוו: בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 855-854; בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1, 28. ראו עוד: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 80-78."    

ב"כ הצדדים מבססים על האמור בפסק דין זה את עמדותיהם. אלא שבפרשה הנ"ל דן בית המשפט העליון בבקשה לפרסום שמותיהן של המתלוננות. במקרה שבפני מצהירים העיתון וכתבו מלכתחילה כי אינם מתכוונים לפרסם פרטים מזהים (הגם ששמו של הנאשם וזיהוי חלקי של המתלוננות כבר פורסם בפסק דינו של בית המשפט העליון). מכאן שעל בית המשפט לבחון האם ראוי לפרסם פרטי אירוע שנדונו בבית משפט, ללא פרסום פרטים מזהים, וזאת תוך איזון בין עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת אל מול הגנה על מתלוננות שסיפורן יודע ברבים, ללא חשיפת זהותן.

על חשיבותו של עקרון פומביות הדיון עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה,  פ"ד נח(1), 529 ,שם נאמר בעמ' 536-537:

"פומביות הדיון היא עקרון יסוד של כל משטר דמוקרטי. היא בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (ראו סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, וכן רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו (6) 1792). אין דיוני סתר; הכל גלוי לעין השמש. עקרון זה קשור בזכות הגישה לבית המשפט. חרף הקשיים המעשיים העשויים להתעורר, הכלל הוא פומביות. החריג הוא היעדר פומביות (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 64 (תשנ"ט); ראו עוד בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 450-451). בעזרתו "נשמר אמונו של הציבור ברשות השופטת" (בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3)369,363). עיקרון יסוד זה חל על בתי המשפט בפעולתם (סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט))... יחד עם זאת, כמו מרבית העקרונות עליהם בנוי המשטר הדמוקרטי והמשפט הנוהג בו, אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. זהו עקרון יחסי. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו הינה בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). על רקע זה נקבע, בין השאר, כי בית המשפט רשאי להורות על סגירת הדלתות "לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998" (סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984)... "

ראה גם:

בש"פ 4814/05, מישל ביטאר נ. מדינת ישראל, החלטה מיום 26/7/05, סעיף 6 ופסקי הדין שאוזכרו שם.

השאלה שעל בית המשפט להכריע בה האם במקרה זה יש בפרסום הכרעת הדין המלאה וכן פרטים נוספים מתוך חומר הראיות שבתיק, ללא פרסום פרטים מזהים, משום פגיעה בפרטיות המתלוננות המצדיקה את מניעת הפרסום. סבור אני כי התשובה לשאלה זו שלילית.

ראשית יוזכר שוב כי עיקרי הפרטים, לרבות התייחסות לגרסאות המתלוננות, גרסאות עדים אחרים ועדות המתלונן, פורסמו כבר בתמצית במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון.  מכאן שכל פירסום עתידי במסגרת עיתונאית זו או אחרת יהיה בו, לכל היותר, השלמה לפרטים שפורסמו כבר ברבים.

מעבר לכך, סבור אני כי בהימנעות פרסום שמם ופרטים מזהים של המתלוננות, וכן איסור פרסום פרטים נוספים אליהם אתייחס בהמשך, בא אינטרס ההגנה על פרטיותן של המתלוננות לידי מיצוי ובכל מקרה לכלל איזון ראוי אל מול עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. אין למתלוננות זכות למנוע מהציבור לדעת את עיקרי הפרשה, האירועים שנבחנו ע"י בתי המשפט וההלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון, הלכה שיש חשיבות ציבורית בפרסומה בהיותה נוגעת במקרים אפשריים נוספים בתחום יחסי העבודה במשק. אבהיר לעניין זה כי החלטתי לא הייתה שונה גם לו היה בית המשפט העליון משאיר על כנה את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בחיפה או מקבל ערעור ומחליט להרשיעו בעבירות כפי שיוחסו לו בכתב האישום. דווקא סוג הפרשה שנדונה והבעיות שנבחנו בה בהקשר ליחסים  בין ממונה לעובדים במקום עבודה, מחזקת את החשיבות הציבורית שבחשיפת הפרשה כולה ומתן עדיפות לפומביות הדיון אל מול הגנה על המתלוננות שכאמור, זהותן לא תחשף.  

טוענות המתלוננות כי בבית החולים בו אירע האירוע עובדים כ-600 אנשי סגל ופרסום הפרשה בעיתונות יחשוף אותן ואת משפחותיהן לחדירה לפרטיותן שתבזה ותשפיל לא רק אותן אלא גם את בני משפחותיהן. ספק בעיני אם אותה אוכלוסיה קרובה אכן נדרשת לפרסום בעיתונות כדי ללמוד על המקרה. נראה מניסיון החיים כי דווקא אוכלוסיה זו כבר יודעת מזה זמן את עיקרי הפרטים בגינם הושעה עובד בכיר מעבודתו בבית החולים ועובדים רבים נקראו להעיד בבית המשפט. עם זאת סבור אני כי יש להגן על המתלוננות מפני חשיפה ברבים ככלל ובציבור עמו הן עובדות בפרט של פרטים אינטימיים  אשר עלו במהלך העדויות. חשיפתם של פרטים אלו אינה נדרשת גם לצורך העברת פרטי האירוע העיקריים וההלכה שנקבעה לידיעת הציבור ואין בפרסומם בציבור כל ערך, למעט סיפוק יצר המציצנות.

אשר על כן סבור אני כי האיזון הראוי בנסיבות הענין צריך לאפשר למבקשים לעיין בכל חומר הראיות ולפרסם את שימצאו לנכון, בכפוף לאיסור פרסום כל פרט שיש בו כדי לזהות את המתלוננות וכן יש לאסור פרסום של פרטים בעלי אופי אינטימי שחשיפתם ברבים עלול להוות פגיעה בפרטיות המגיעה לכדי "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס ... למיניותו" כמשמעו בסעיף 3 (5) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. 

6.        סיכום:

           אשר על כן ובסיכומו של דבר אני מורה כדלקמן:

א. אני מתיר למבקשים לעיין בכל פסק הדין ובכל חומר הראיות שבתיק בית המשפט בת"פ 420/01 של בית המשפט המחוזי בחיפה.

ב.  אני מתיר למבקשים לפרסם את פרטי האירוע בכפוף לכך שלא יפורסם כל פרט שיש בו כדי לזהות את המתלוננות. בין היתר נאסר לפרסם את שמן, תפקידן המדויק במקום העבודה, פרטים בנוגע למשפחותיהן וכל פרט אחר שעלול לחשוף את זהותן.

ג.  כמו כן נאסר לפרסם את התיאור המדויק של המגעים המיניים שהתקיימו בין המתלוננות למשיב, לרבות המיקום של ביצוע המעשים הנ"ל, המועדים המדויקים בהם אירעו אותם האירועים וכן פרטים בדבר אופן קיום המגעים המיניים. אציין בהקשר זה כי מעבר להגנה על הפרטיות יש בפרסום פרטים אלו, לפחות בחלקם, כדי לחשוף את זהותן של המתלוננות לפחות בקרב האוכלוסיה הקרובה אליהן בבית החולים.

ד.  בכפוף לסייגים הנ"ל אני מתיר למבקשים לפרסם את הפרשה על פרטיה. אני מסב את תשומת לב המבקשים כי המשיב 2 ביקש ששמו לא יפורסם. לא מצאתי מקום ליתן צו כאמור לאחר ששמו כבר פורסם במלואו בפסק דינו של בית המשפט העליון ואולם ראוי כי המבקשים יביאו את בקשתו זו בחשבון במסגרת מכלול שיקוליהם.

ה. אני מורה לעכב ביצוע החלטה זו עד ליום 11/10/05 שעה 12:00. בפרק זמן זה יוכל כל צד לשקול את המשך צעדיו בכל ענין הנוגע להחלטה זו. על הפרקליטות להודיע תוכן החלטה זו למתלוננות כדי שגם הן תוכלנה לשקול את המשך צעדיהן ככל שהדבר נוגע להחלטה. לעניין משך עיכוב הביצוע הבאתי בחשבון את ימי החגים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום כ"ח באלול, תשס"ה (2 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים.

הקלדנית: ליאת פנקר