|
בתי
המשפט
בעניין : 1 . ל.מ.
2 . ג.נ
3 . ג.א.
4 . ג.ט.
ע"י ב"כ עו"ד קרסו חיים
התובעים
נ ג ד
1 . א.י.
2 . א.י.
3 . פ.ש.
הנתבע
פסק דין
בעלי הדין
1. התובעים הינם נכדתו של המנוח א.א. ז"ל (להלן
– "המנוח"), ושלושה מניניו.
הנתבעים הינם נכדים אחרים של המנוח.
מהות התביעה
2. במסגרת התביעה מתבקש בית המשפט, למעשה, לאכוף
צו, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לקיום צוואתו שלהלן של
המנוח.
לטענת התובעים, הם זכאים, מכוח הצו לקיום
הצוואה כאמור, כי יירשמו על שמם מספר יחידות דיור, אשר, לטענתם, המנוח
ציווה אותן להם, וכן, כי יינתנו לטובתם סעדים שונים למימוש זכויותיהם
מכוח הצוואה כאמור, וזאת כפי שפירטו בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן, שהוגש
מטעמם.
הנתבעים העלו שורה של טענות אשר לאורן יש
לטענתם לדחות את התביעה. בין טענותיהם, העלו הנתבעים טענה מקדמית, לפיה
דין התביעה להידחות על הסף, באשר, לטענתם, התביעה הינה, למעשה, בקשה לבטל
צוואה של בתו המנוחה של המנוח או לבצע שינויים בצו קיום צוואה זו.
רקע עובדתי
3. העובדות הרלבנטיות לצורך הכרעה בתביעה הן
כדלקמן:
3.1 המנוח היה הבעלים הרשום של בניין, המצוי ברחוב
מרחביה 14, תל- אביב, והידוע כחלקה 132 בגוש 6931 (להלן – "הבניין").
3.2 בחייו נולדו למנוח חמישה ילדים, ארבע בנות, ת,
מ, מל ו-ל ובן מ.
3.3 הבן, מ.א ז"ל (להלן – "הבן" או "מ"), נפטר
לפני המנוח.
3.4 לבן היו חמישה ילדים, י.א. - הנתבע מס' 1,
י.א. - הנתבע מס' 2, ש.פ - הנתבעת מס' 3, מ.ל- התובעת מס' 1, וא.א ז"ל
(להלן – "הנכד").
לנכד נולדו שלושה ילדים, ניני המנוח, הם
התובעים מס' 2- 4, נ.ג, יליד 24.5.57 – התובע מס' 2; א.ג, יליד 22.6.60 –
התובע מס' 3; ו - נ. ג, ילידת 1971 – התובעת מס' 3 (להלן – "הנינים").
3.5 ביום 11.3.57 ערך המנוח צוואה בעדים (להלן –
"הצוואה"), בה ציווה, בין השאר, כי בתו המנוחה, ת.א ז"ל (להלן -
"המנוחה"), תירש, בין היתר, את הזכויות בחלק מהיחידות המצויות בבניין,
לרבות חמש יחידות, הרשומות כחלקות משנה של חלקה 132 הנ"ל, חלקות משנה 1,
2, 11, 12 ו – 14 (להלן – "חמשת היחידות").
המנוח הוסיף וציווה לגבי חמשת היחידות
כדלקמן:
"אני מביע את רצוני ומצווה לבנותי שהחנויות והדירות
הנזכרות מטה, אשר כלן יחד מהוות 35% מהבית תעבורנה אחרי שבנותי ת, מ, מל,
ול תהיינה בחיים, בירושה על שם הנכדים יורשי בני המנוח מ.א ז"ל, או על שם
אלה מהם אשר יהיו עוד בחיים וצאצאיהם. דהיינו, תחילה יעבור כל הבית
בירושה על שם בנותי ת, מל, ומ לפי החלקים הנזכרים לעיל, ואלה תרשומנה
בצואה את החנויות והדירות הנזכרות מטה לטובת הנכדים וצאצאיהם.
ואלה החנויות והדירות שבכללותן מהוות 35% מהבית הנזכר
לעיל:
1) מקומה א' – החנויות המסומנות בתסריט במס' 1,2 (מספר
משנה 132/2, 132/1).
2) מקומה ג' - הדירות המסומנות בתסריט במס' 11,12 (מספר
משנה 132/11, 132/12).
3) מקומה ד' – הדירה המסומנת בתסריט במס' 14 (מספר משנה
132/14)."
3.6 המנוח נפטר ביום 19.9.63.
3.7 ביום 14.1.64 ניתן צו לקיום צוואת המנוח
(כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי בתל- אביב, וזאת בתיק עז' 437/63).
3.8 ביום 31.5.74 נפטר הנכד (בנו של המנוח מ).
3.9 ביום 28.3.95 נפטרה המנוחה (הבת ת ז"ל).
המנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים, בה היא ציוותה את חמשת היחידות לנתבעים
בחלקים שווים ביניהם.
3.10 צוואת המנוחה קויימה ביום 25.9.95, וחמשת
היחידות נרשמו בשם הנתבעים בלשכת רישום המקרקעין.
3.11 ביום 11.2.87 מכרה הנתבעת מס' 3 את חלקה ביחידה
הידועה כחלקה 132/2 תמורת סך של 60,000 ₪.
3.12 ביום 3.11.98 הוגשה התביעה במסגרתה ניתן פסק
דין זה.
3.13 ביום 26.11.01 הגישה הנתבעת מס' 3 הודעה לבית
המשפט, בה הביעה את הסכמתה, כי יינתן פסק דין כמבוקש.
ד י ו ן
4. בטרם אדרש לבחינת הוראות הצוואה ולטענות בעלי
הדין לגופה, אקדים ואתייחס לטענתם המקדמית של הנתבעים, אשר לפיה, כאמור,
דין התביעה להידחות על הסף, באשר, לטענתם, התביעה הינה, למעשה, בקשה לבטל
את צוואת המנוחה או לבצע שינויים בצו קיום צוואה זו.
5. יש לדחות טענה מקדמית זו על שני חלקיה.
6. אשר לטענה, כי המדובר, למעשה, בתביעה לביטול
צוואת המנוחה
לצורך בחינת טענה זו, יש לעמוד על מהות
התביעה. עיון בתביעה ובטענות התובעים במסגרתה, מצביע, כי השאלות
המרכזיות המתעוררות במסגרת התביעה הינן, האם רשאית היתה המנוחה לגרוע
בצוואתה מזכויות התובעים, אם וככל שקיימות, מכוח צוואת המנוח, והאם יש
בצוואת המנוחה כדי לשנות את צוואת המנוח.
ברי, כי אם התשובות לשאלות אלה הן בשלילה,
כמבואר להלן, דהיינו, כי אין בצוואת המנוחה כדי לשנות את צוואת המנוח,
הרי משקויימה צוואת המנוח זכאים התובעים לתבוע את ביצוע הוראותיה ואין
במתן צו לקיום צוואת המנוחה כדי לגרוע מזכותם (ע"א 37/80 באומן נ. נתן,
פ"ד לח(4) 320).
7. אשר לטענה, כי המדובר, למעשה, בבקשה לתיקון
צו קיום צוואת המנוחה
גם בטענה זו אין ממש. כפי שפסקה כב' השופטת
ט. שטרסברג-כהן, בע"א 2698/92 יהודית יונה נ. רחל אדלמן ואח', פ"ד מח(3)
275 (פסקה 13):
" אין חולק כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו
ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו. אין מחלוקת, כי חוק
הירושה מבחין בין נושא קיום צוואה לבין נושא היקף נכסי העזבון. אלה הם
שני נושאים נפרדים הכלולים בפרקים נפרדים של החוק ונדונים בהליכים
נפרדים.
בית המשפט אינו קובע - בהליך של צו ירושה - את היקף
נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, באופן ששאלת תוקפו של מסמך מתנה או הסכם,
אינה עומדת לדיון בהליך של הוצאת צו ירושה (ע"א 12/83 לוי עמרם נ' דוד
עמרם ואח', פ"ד לח(3) 556). הוא הדין בצו קיום צוואה, אף ששם יש
והצוואה כוללת פירוט רכוש אותו מחלק המצווה, ולאו דוקא חלוקת העזבון
בחלקים ללא זיהוי הרכוש עצמו. גם כאן השאלה אם הנכסים עליהם ציווה
המצוה היו בבעלותו אם לאו, אינה ענין לבית המשפט בדונו בשאלה אם
להעתר לבקשה להוצאת צו קיום צוואה, אם לדחותה (ע"א 240/63, נחמן פוקס
נגד המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס, פ"ד כרך יז (3) עמ' 2097;
תע"ז (ת"א) 1168/86, צוואת המנוח יוסף ווינשטיין ז"ל ואח' נ' חיה
שאקי ואח', פסקים מחוזיים תשמ"ט - 1988/9 חלק ב' עמ' 184)." (ההדגשות
מכאן ולהבא שלי - ח.ר.ר).
באופן דומה נקבע בע"א 46/89 רוזן נ. בהט, פ"ד מד(2) 765,
כי כאשר מדובר בתביעת יורש שני, לאכיפת זכויותיו על פי צוואת המוריש,
לאחר שניתן צו קיום צוואה של היורש הראשון, ספק אם יש צורך בתיקון צו
קיום הצוואה של היורש הראשון, "שכן בכל מקרה יש לקרוא את הצו בכפיפות
להוראות החוק ובעקבות זאת חפשי הנהנה השני לפנות לבית המשפט המוסמך על
מנת לקבל סעד בדבר בעלותו על אותם פרטי רכוש שנשתיירו מכוח הצוואת
המקורית, אם נשתיירו."
(ר' גם ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ. ורדה
שרייבר, פ"ד מז(2) 441).
8. יוצא, כי העובדה, שניתן צו קיום צוואה בעניין
עיזבון המנוחה, אין בה כדי לקבוע, כי חמשת היחידות היו חלק מעזבונה של
המנוחה, וכי היא היתה רשאית להוריש את חמשת היחידות בצוואתה, בניגוד
להוראות צוואת המנוח.
שאלה זו היא העומדת לדיון בתביעה נשוא פסק
דין זה, אשר עניינה הוא ביצוע צוואת המנוח בלבד, ואם וככל שתתקבל, יהיה
בה כדי לקבוע לעניין היקף עיזבונה של המנוחה ותו לא.
9. יש לבחון, איפוא, את טענות בעלי הדין לגופן.
טענות אלו תיבחנה לאור הוראות פקודת הירושה
(להלן – "הפקודה"), באשר, כאמור, המנוח, אשר צוואתו עומדת לדיון בפנינו,
נפטר ביום 19.9.63, ולאור הוראות סעיף 157 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965
(להלן – "חוק הירושה"), תחולנה על עיזבונו הוראות הפקודה.
10. בהיות המנוח יהודי, הוחלו על ענייני עיזבונו
הוראות סעיף 11 לפקודה (וזאת מכוח הוראות סעיף 4 לפקודה), הקובע:
"11. בעניני ההנהלה והחלוקה של עזבון אדם שהיה חבר
לאחת העדות הדתיות ולא היה נכרי, ינהגו בתי-המשפט האזרחיים על פי הכללים
הבאים בסידור חלוקת נכסי-מולק והמטלטלים של המת: -
(א) יש לנהוג לפי כל הגבלה החלה על הסמכות לצוות,
כשאותה הגבלה מוכרת בחוק העדה שהמת היה חבר לה בשעת מיתתו;
(ב) כל חלק מרכוש המת שעפ"י חוק אותה עדה צריך
לשמרו לאיש מסויים או לסוג מסויים של אנשים יחולק בהתאם לאותו חוק;
(ג) בכפוף להוראות דלעיל יחולק הרכוש בהתאם
להוראות הצוואה שערך המת."
יש לבחון, איפוא, את הוראות הצוואה ותקפותן על פי המשפט
העברי.
11. נקדים ונציין, כי המשפט העברי, כמו המשפט
הישראלי, הכיר במוסד של "יורש אחר יורש" המוכר בלשון "לך ואחריך לפלוני"
(ראה י. שילה פירוש לחוקי הירושה, תשכ"ה-1965, 386 (להלן – "י. שילה");
ע"א 749/82 מוסטון נ. וידמן, פ"ד מג (1) 278 (להלן – "פרשת מוסטון")).
12. הנתבע מס' 2 חילק את טענותיו בכתב הסיכומים
מטעמו לשני חלקים: בראשון הוא חלק על זכותם של הנינים לרשת את המנוח,
ובשני הוא חלק על זכותה של התובעת מס' 1 לרשת את המנוח.
פסק דין זה ילך בתלם האמור וידון בנפרד בכל
אחד מ"סוגי היורשים" השונים, הנינים והתובעת אם כי, לא למותר לציין, כי
טענות הנתבעים כנגד זכותה של התובעת רלבנטיות כמובן גם לזכותם של הנינים.
13. זכות הנינים
13.1 אשר לזכות הנינים על פי הצוואה. בעניין זה טענו
הנתבעים, כי:
א. המשפט העברי מגביל את רשימת הזוכים, וקובע,
כי "רק מי שנמצא בחיים בשעת הנתינה יכול לזכות, כי אין להקנות נכס למי
שלא בא לעולם". לפיכך, לטענתם, משהנינים נולדו לאחר עריכת הצוואה, אין הם
זכאים לנחול על פיה.
ב. המשפט העברי מורה, כי, אם וככל שמת היורש
השני בטרם פטירת היורש הראשון, הרי אז עובר חלקו של היורש השני בעיזבון
המוריש ליורש הראשון. לטענתם, יש לפרש הוראות הצוואה כך שמשנפטר המנוח
עבר חלקו בעיזבון למנוחה, והיא היתה רשאית לצוותו למי שתחפוץ.
ג. יש לפרש את הוראות הצוואה כמקנות זכות
למנוחה לקבוע מי יהיו היורשים השניים, בהתאם לשתי החלופות שנקבעו בה,
דהיינו, "הנכדים" או "הנכדים שיהיו בחיים וצאצאיהם".
ד. יש לפרש את הוראות הצוואה כך, שתנאי לזכיית
הנינים הוא היות הוריהם בין החיים בעת העברת הזכויות.
ה. לחילופין, אם זכאים הנינים לרשת את המנוח על
פי הצוואה, הרי אז קביעתם כיורשים עומדת בניגוד להוראת סעיף 42(ד) לחוק
הירושה, באשר המדובר למעשה ביורש שלישי.
13.2 בטרם אבחן הטענות לגופן, אקדים ואציין, כי
בסיכומיו נקט הנתבע מס' 2 בדרך של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כך שבכל
מקום בו סבר, כי המשפט העברי מיטיב עימו, הוא בחר לאמץ "משפט זה", תוך
שלילת הוראות חוק הירושה; מנגד מקום בו סבר הנתבע מס' 2, כי דווקא הוראות
החוק תומכות בעמדתו, הוא בחר לאמץ את הוראות החוק ולהתעלם מהוראות המשפט
העברי. למותר לציין, כי שיטה זו פסולה היא ואין לילך בה.
13.3 ביחס לטענה, כי אין להורות בצוואה על הורשת
נכסים למי שטרם בא לעולם
לטענת הנתבעים, לא ניתן על פי הדין העברי
להורות בצוואה על הורשת נכסים למי שטרם בא לעולם במועד עריכת הצוואה.
הנתבעים סמכו טענתם זו על דברי המלומד י.
שילה, לפיהם ( י. שילה, עמ' 387):
"המשפט העברי מגביל עוד יותר מאשר המשפט הישראלי את
רשימת הזוכים. רק מי שנמצא בחיים בשעת הנתינה יכול לזכות, כי אין להקנות
נכס למי שלא בא לעולם."
מסקנה זו לומד המלומד י. שילה מתשובת הרא"ש בשו"ת הרא"ש,
פ"ד א-ב, אליה הוא מפנה שם בה"ש 78.
עם כל הכבוד, סבורני, כי המלומד לא דק פרותא בתשובת
הרא"ש ובמסקנותיה, וכי תשובת הרא"ש מתייחסת למקרה בו מבקש המוריש להוריש
רכושו למי שאינו בעולם בשעת פטירתו.
הדבר נלמד מנוסח השאלה, עליה התבקש הרא"ש להשיב, והיא:
"אם יש שום צד שיוכל אדם להנחיל נכסיו לבנו הגדול ובנו
הגדול לבנו הגדול, וכך עד סוף כל הדורות כמשפט המלוכה, ושלא יהא זכות
לשאר היורשין."
ומשיב הרא"ש, בסימן א', כי:
"שלא אמרו: נכסי לך ואחריך לפלוני, אלא למי שהוא בעולם,
אבל למי שאינו בעולם לא."
נראה, כי כוונת דברים אלה הינה לעצור את שושלת היורשים,
בדומה להוראת סעיף 42(ד) לחוק הירושה, הקובעת כי :
"הוראת-צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת
הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".
דהיינו, שלא יהא אדם שולט ברכושו מהיום ועד סוף הימים,
ואין בתשובה כדי להורות, כי אין הורשה למי שלא בא לעולם בעת עריכת
הצוואה, להבדיל מעת פטירת המצווה. לעניין זה למדים אנו גם מתשובת הרא"ש,
בסימן ב'; לדבריו:
"...אם לא נולד בן בניו בשעת המתנה אינו יכול להקנות לו
כיון שלא בא לעולם...."
מהי שעת המתנה לענין זה ? כאן מצינו בשו"ע, אבן העזר,
סימן ק"ח, סעיף א':
"שכיב מרע שאמר (או בריא שקנו ממנו) (רשב"ם פרק יש
נוחלין) תיטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה. ואם
נולדו לו בנים אחר הצואה מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצואה ונוטלת חלק עם
כולם. כיצד, היו לו שלושה בנים בשעת הצואה, ולאחר זמן נולדו לו שניים,
נוטלת כאחד מחמשה שהוא שתות כל הממון, ואינה נוחלת עמהן אלא בנכסים שהיו
לו בשעת צוואה, אבל נכסים שבאו לו לאחר זמן הצואה אין לה בהם חלק, שאין
אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו."
צא ולמד, מועד ההקנייה על פי הצוואה הוא רגע לפני
הפטירה, אלא אם נעשתה פעולה של העברת קניין במועד עריכת הצוואה, אשר יש
בה כדי להעביר הקניין על פי המשפט האזרחי (ראה לענין זה פרופ' מ. זילברג
המעמד האישי בישראל (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית מס'
4) 331).
כך נקבע בע"א 148/52 רוזה לבית כספריוס נ. ברונו כספריוס,
פ"ד ח 1289,1292:
"... ומה נשתנתה פעולה זו - צוואה - מכל הפעולות
המשפטיות? שהצוואה היא מין יצור נייד, אמבולטורי, המלווה את המצווה עד
יומו האחרון, מפיו הוא חי ומהבל פיו ימות, כל חייו ניזונה היא משתיקתו של
יוצרה, והוא, בעצם שתיקתו ואי ביטולה מחדש כי אלו בכל יום תמיד את מעשה
היצירה שלו ועד רגעו האחרון טובע בה את הגושפנקא הסופית, המקנה לה עוצמה
ועצמאות. לכן סבורים הסוברים כי טוב יום המוות מיום העשיה וכי על-פיו
בלבד תישק כשרות הצוואה."
המסקנה המתבקשת בנסיבות הענין היא, כי ניני המנוח אשר
היו בחיים במועד פטירתו, התובעים 2 ו-3, זכאים לרשתו ואילו נינת המנוח
אשר נולדה לאחר פטירתו, התובעת מס' 4, אינה זכאית לרשתו.
13.4 ביחס לטענה, כי אם מת השני בחיי הראשון יחזרו
הנכסים ליורשי הראשון
13.4.1 אין חולק, כי הנכד נפטר לפני המנוחה.
13.4.2 לטענת הנתבעים, על פי המשפט העברי תחול במקרה
כזה ההלכה, לפיה אם וככל שמת השני בחיי הראשון יחזרו הנכסים ליורשי
הראשון.
לטענת הנתבעים, גם פרשנות הצוואה מוליכה
למסקנה, כי זכות התובעים מס' 2 - 4 לרשת צמודה לזכות הנכד, ומשהנכד נפטר
לפני פטירת המנוחה פקעה זכותם.
13.4.3 אכן, המשפט העברי מורה, כי אם מת
היורש בחיי המצווה, יחזרו הנכסים למצווה וליורשיו (ראה, למשל, י. ריבלין
הירושה והצוואה על פי המשפט העברי (הוצאת בר-אילן) 200) (להלן - "י.
ריבלין"), אולם, הלכה זו מוגבלת למקרה בו אין בהוראות הצוואה לקבוע אחרת.
דא עקא, בענייננו, כמבואר בהרחבה להלן, אין ספק, כי המנוח צפה אפשרות, כי
מי מיורשיו על פי הצוואה לא יהיה בחיים בעת פטירתו, וקבע מה יקרה במקרה
כאמור. לפיכך, יש לדחות הטענה ולקיים את הוראות הצוואה.
13.4.4 טענותיהם האחרות של הנתבעים עניינן בפרשנותה של
הצוואה. כאמור, לטענתם, הצוואה קובעת שתי חלופות בעניין זהות היורש השני,
אשר הבחירה ביניהן תעשה על ידי היורש הראשון, וכן, כי יש לפרש את הביטוי
"על שם מי מהם אשר יהיו עוד בחיים וצאצאיהם", כקובע, כי זכותו של הנין
נילווית לזכותו של הנכד שיהיה בחיים בעת ההעברה – יש לדחות גם טענות
אלה.
13.4.5 כמו במשפט הישראלי ד'היום, גם במשפט העברי קיים
העיקרון הבסיסי, לפיו "מצווה לקיים את דברי המת" (בבלי, גיטין יב, ע"ב;
א. ברק פרשנות במשפט (כרך חמישי, פרשנות הצוואה; נבו הוצאה לאור, תשס"א)
58-59 (להלן – "א. ברק")).
לצורך הגשמת רצונו של המצווה, יש לפרש את
הצוואה (א.ברק, עמ' 122-121) ונראה כי גם בפרשנותה של צוואה, אשר הדין
החל עליה הוא המשפט העברי, יש ליישם את העיקרון שנקבע בסעיף 54(א) לחוק
הירושה, לפיו:
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת
מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך
הנסיבות".
לפיכך, בבוא בית משפט לפרש צוואה, עליו לעשות כל מאמץ,
ולנקוט בכל האמצעים, כדי להביא להגשמת רצונו האמיתי של המצווה (ראה א.
ברק, עמ' 36, 58-62 ופסקי הדין המובאים שם).
העיקרון הבסיסי הוא, כי כל צוואה זקוקה לפרשנות (שם,
41), "גם צוואה 'ברורה' מחייבת פרשנות, שכן בהירותה של הצוואה היא תוצאת
פרשנותה" (ע"א 1900/96 א. טלמצ'יו נ. האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2) 817
(להלן - "פרשת טלמצ'יו")). פרשנות הצוואה נעשית מתוך הכרה במתח הרב הקיים
בין הרצון לתת ביטוי ללשון הצוואה לבין הרצון לקיים את רצונו של המוריש.
בפירוש הצוואה יש להתחשב גם בתכלית הצוואה (שם, 132):
"תכלית הצוואה היא אמת המידה להבנת לשון הצוואה.
באמצעותה נשלפת ממגוון המשמעויות הלשוניות של הצוואה המשמעות המשפטית."
דהיינו, על הפרשן לבחור, איזו משמעות, מבין
מגוון האפשרויות הלשוניות של הצוואה, יש לבחור כמגשימה את תכליתה של
הצוואה. תכלית הצוואה היא הקונסטרוקציה המשפטית, המורכבת מהיעדים, המטרות
והאינטרסים, שהצוואה נועדה להגשים. היא משקפת את האופן בו המצווה ביקש
לחלק את רכושו (שם, 181).
13.4.6 לדעתי, לשון הצוואה במקרה קא עסקינן מעידה, כי,
למעשה, המנוח התייחס לשני מצבים אפשריים: הראשון - מצב בו כל נכדיו מבנו
המנוח מ יהיו בחיים; השני - מצב בו מי מנכדיו אלה לא יהיה בחיים.
בחינת הצוואה מצביעה, בבירור, כי המנוח שאף
לזכות את ילדי בנו המנוח מ ז"ל ללא אבחנה ביניהם.
אין ספק, כי אילו רצה המנוח לקפח את
זכויותיו של מי מנכדיו אלה ומי מצאצאיהם לא היה צריך המנוח להוסיף לצוואה
את החלופה השנייה שפורטה בה על ידו.
יתרה מזו, אם, אכן, תתקבל הפרשנות המוצעת על
ידי הנתבעים, לפיה, במקרה בו הלך מי מילדי המנוח מ ז"ל לעולמו, בטרם
מומשה זכותו לרשת, זכות הירושה היא לילדים הנותרים בחיים ולצאצאיהם, לא
יהיה ניתן, במקרה מעין זה, לרדת לשורש כוונת המנוח בחלופה השנייה.
לדעתי, הן מבחינת ההגיון והן מבחינת התכלית,
הוספת החלופה השנייה כאמור נועדה לממש את רצונו של המנוח, להבטיח, כי
במקרה בו מי מילדי מ ז"ל לא יהיה בחיים יובטח חלקם של צאצאיהם, והם ירשו
את חלקו של ההורה (הנכד) שנפטר במקומו, וכי, עקב טעות בלבד, לא הוספו
בצוואה, לאחר המילה "וצאצאיהם" המילים "(צאצאיהם) של אלה אשר לא יהיו
בחיים באותה עת" (לגישה פרשנית דומה ראה פסק דינו של כב' הנשיא א. ברק,
בפרשת טלמצ'יו, 828, ולאפשרות השלמת חסר בצוואה ראה שם, 831-832). יפים
לעניננו דברי כב' המלומד א. שילה (א. שילה, עמ' 462):
"במקרים המתאימים בית המשפט בארץ יהיה מוכן לזנוח את
הכלל ולהוסיף נוסח משלו כדי שצוואה תמלא אחר כוונתו המשוערת של המצווה.
אם הדבר לא ייעשה לעתים, ייגרם עוול משווע לאנשים מסויימים. אבל הדברים
צריכים להיעשות בזהירות רבה, ויש לוודא שהפירוש המוצע הוא הפירוש הסביר
היחיד העולה מן הצוואה".
סבורני, כי דרך הפרשנות שצויינה לעיל היא,
אכן, דרך הפרשנות המתיישבת ומתבקשת מהוראות הצוואה. פרשנות זו מתיישבת גם
עם השכל הישר, אשר משתקף גם בהוראת סעיף 49 לחוק הירושה, לפיה:
"זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קובע המצווה אדם
אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה יזכו
הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין."
כפועל יוצא מהאמור לעיל, איני סבורה, כי יש לפרש את
הצוואה, כטענת הנתבעים, כמקנה למנוחה זכות בחירה בין החלופות השונות
שהותוו בה, אלא כחלופות שתחולנה בהתאם לנסיבות שתהיינה בעת פטירת המנוחה.
ויודגש, אין המדובר בהורשה לנכדים תחילה, ולאחר מכן
לנינים, כטענת הנתבעים, אלא המדובר בהורשה בין לנכדים ובין לנכדים ולילדי
מי מהם שלא יהיו בחיים בעת פטירת היורש הראשון. לפיכך, יש לדחות את
הטענה, כי המדובר בהורשה שלישית אסורה.
13.5 משנדחו טענותיהם של הנתבעים באשר לזכותם של
הנינים, התובעים 2 ו-3 ובטרם נקבע את זכויותיהם של האחרונים יש לבחון
את טענותיהם של הנתבעים באשר לזכות התובעת מס'1.
14. האם התובעת מס' 1 זכאית לנחול מכוח הצוואה
14.1 לטענת הנתבעים, זכותה של המנוחה לעשות ביחידות
כרצונה לא הוגבלה, והיא היתה רשאית לצוותן ולהורישן לנתבעים.
טענתם החלופית הינה, כי משהועברו היחידות
לשם הנתבעים אין לתובעת זכות עקיבה אחריהן.
14.2 יש לדחות גם טענה זו.
השאלה, מה זכותו, על פי המשפט העברי, של
היורש הראשון לעשות דיספוזיציה בנכסים שנפלו לידיו מכוח צוואה, נידונה
בהרחבה בפרשת מוסטון. בסוקרו את ההלכה במשפט העברי, מדגיש כב' המשנה
לנשיא מ. אלון, כי, אם וככל שהיורש הראשון נתן את הנכסים במתנת שכיב
מרע, "לא עשה כלום, שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה, וכשימות יקנה
השני", וכפי שמציין י. ריבלין בספרו (י. רבלין, עמ' 212):
"לפי התלמוד הבבלי, אין הראשון יכול להעביר את הנכס הזה
בצוואת שכיב מרע. בירושלמי בבא בתרא מרחיקים לכת ואומרים, שלא יהיה תוקף
גם אם נתן את הנכס במתנת בריא."
יתר על כן, מבחינת לשון הצוואה, משתמע,
בבירור, כי כוונת המנוח היתה, כי המנוחה תהא מנועה מלעשות דיספוזיציה
בזכויותיה ביחידות, ושאיפתו היתה להבטיח, כי לאחר פטירתה תועברנה היחידות
ליורשים השניים כפי שנמנו בצוואתו. כטענת התובעים, ניתן ללמוד אנלוגיה
לענייננו מפסק הדין בע"א 4714/90 וינספלד נ. וינספלד, פ"ד כח(3) 111,
114, שם קבע כב' הנשיא מ. שמגר, כי:
"מסעיף 5 לצוואה, המביע רצונו של המנוח כי חלקו בדירה
נושא המחלוקת יעבור בסופו של דבר לילדיו, משתמעת הגבלה על כוחה של
המערערת לעשות דיספוזיציות הנכס. אמנם, אין הוא כולל בצוואתו הוראה
מפורשת האוסרת על המערערת, היורשת ראשונה, לעשות דיספוזיציות בנכס, אך
משתמע מדבריו, ולטעמי אף באופן ברור, כי הוא חפץ להגביל את כוחה זה,
שאחרת הופך רצונו המובע בסעיף 5 לפלסתר ("רצוני הוא כי מחצית הדירה...
תעבור בכל מקרה ל-3 ילדי...") אכן, כדברי בית המשפט קמא פירוש אחר מרוקן
את סעיף 5 מתוכן והופכו לחזרה – מיותרת- על האמור בסעיף 3 לצוואה. על פי
הגישה בפסק דין שחם (ע"א 1182/09 שחם נ. רוטמן ואח', פ"ד מו(4) 330), די
בהוראה משתמעת שכזו על מנת להגביל את כוחו של היורש הראשון ולצמצם את
תחולתו של סעיף 42 הנ"ל."
מדברי כב' הנשיא מ. שמגר עולה בבירור, כי, לדעתו, די בכך
שהגבלה כאמור משתמעת מן הצוואה, כדי שיינתן לה משקל ומשמעות. ותיאסר
העברת זכויות אשר משמעה סיכול רצון המצווה. גם בעניננו חזר המנוח פעמיים
על כוונתו כי לאחר היורש הראשון תעבורנה הזכויות ביחידות לנכדים ונינים
לפי הענין תוך שהוא מדגיש למעשה פעמיים באותו סעיף, כי היחידות (ולא למשל
יתרת היחידות או כיו"ב) תעבורנה ליורשים השניים.
14.3 לטענת הנתבעים, על פי נוסחה של צוואת המנוח,
היה על המנוחה ואחיותיה לערוך צוואות, בהן הן תצווינה את הזכויות ביחידות
לנתבעים, וזאת כתנאי לזכייתם של האחרונים. סוגייה דומה נידונה בע"א
436/69 זאב וולף ואח' נ. עקיבא רוס, פ"ד כד (1) 152 שם נידון תנאי דומה.
בית המשפט העליון קבע, כי המדובר ביורש אחר יורש, וכי זכיות היורש השני
תקפות גם בהעדר צוואה של היורש הראשון.
14.4 מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי, לאור נוסחה של
הצוואה, תנאי לזכיית התובעים הוא, כי כל בנותיו של המנוח תלכנה לעולמן,
מה שלא אירע, היות והבת מ.ר, תבדל"א, טרם הלכה לעולמה.
מנגד טוענים התובעים, כי יישום דווקני של
ההוראה הינו בלתי הגיוני ובלתי יעיל. לאור עקרונות הפרשנות שנקבעו
בפסיקה, ואשר פורטו לעיל, סבורני, כי הדין הוא עם התובעים. אקדים
ואציין, כי בספרו של כב' הנשיא א.ברק ובפסק הדין בפרשת טלמציו מונה כב'
הנשיא ארבעה מצבים בהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעת המצווה גם אם לאומד
הדעת הזה אין עיגון בלשון המצווה. אחד מהמצבים האמורים ענינו תיקון לשון
הצוואה בשל טעות שנפלה בה והחלת דיני הטעות (א. ברק, עמ' 96, 352 - 353)
חוק הירושה כיום, בסעיף 30(ב), מכיר בסמכותו של בית המשפט לתקן הוראת
צוואה שנעשתה מחמת הטעות. סמכות זו הוכרה גם במשפט העברי. כך לדוגמא,
מצינו במהר"ם גלאנטי ס' ט"ז, שאם טענו האפוטרופסים שנפלה טעות סופר
בצוואה, שבמקום בת אביו כתב בת אחותו פסק הרב כמותם (ראה אוצר דינים
ומנהגים (ערוכים ע"י י. ד. אייזנענשטיין, תשל"ה) 348). אחד המצבים בהם
יקבע בית המשפט כי נפלה טעות בהוראות הצוואה הוא מקום בו קיים פער בין
המצאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסוביקטיבית אצל המצווה. כך שאם אפשר
לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלו המציאות האוביקטיבית היתה ידועה לו,
רשאי השופט לתקן הצוואה כך שתשקף את אומד דעתו של המצווה.
סוג אחר של מקרים הוא מקרה בו קיים פער בין המציאות
הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. אם אפשר לקבוע בבירור
את כוונת המצווה רשאי השופט לתקן הצואה. (ראה פרשת טלמציו, עמ' 830 -
829). כפי שמציין כב' הנשיא א. ברק בספרו (עמ' 358) ובפרשת טלמצ'יו יש
וניתן ללמוד על הטעות מלשון הצוואה עצמה. מכל מקום תיקון הטעות יעשה רק
מקום שברור כי בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכי ניתן ללמוד בבירור
על רצונו הריאלי של המצווה (א. ברק, עמ' 361-362).
בעניננו, עיון בהוראות הצוואה מצביע, כי המנוח חילק את
היחידות בבנין בין בנותיו והקצה יחידות מסויימות לכל אחת מבנותיו כמפורט
בסעיף 3(א) לצוואה. בנוסף הורה המנוח, כי היחידות, כהגדרתן לעיל, יוצאו
מכלל היחידות ולגביהן הוסיף והורה כי לאחר פטירת בנותיו יועברו היחידות
בירושה לילדי בנו וצאצאיהם לפי הענין. בפועל, לאור הוראת סעיף 3(א)
לצוואה למעשה כל היחידות, כהגדרתן לעיל, היו יחידות שהיורשת היחידה שלהן
היתה המנוחה. יודגש, כי אף שהיחידות הועברו על פי סעיף 3(א) לצוואה
לבעלותה של המנוחה בלבד ולמרות אזכורן של כל הבנות בסעיף 5 הרי המנוח לא
הורה כי היחידות אמורות לעבור בזמן כלשהו לבעלות מי מבנותיו האחרות. אין
ספק, כי בנסיבות אלה ההוראה לפיה הזכויות ביחידות תעבורנה ליורשים השניים
"אחרי שבנותי ת, מ, מל ול לא תהיינה בחיים" אינה מתיישבת עם ההגיון
הפנימי שבצוואה ועומדת בסתירה לאומד דעתו של המצווה כפי שמשתקף מניסוחה.
כדברי השופט א. מצא בע"א 541/85 עזבון המנוח יונה רובין ז"ל נ. שמואל
לוין, עו"ד מנהל עזבון המנוחה, דינים עליון לב 983:
"אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך
הצוואה", נתפרש, אמנם, על דרך ההרחבה: "מתוך הצוואה", לא רק
במשמעות המצומצמת של הסקת הכוונה מלשונה של הצוואה - או, מוטב
לומר, ממלותיו של המצווה - אלא גם במובן בדיקת השתלבותם של ביטויים
מילוליים שונים, שהם לעתים סתומים ולעתים סותרים זה את זה, במירקם הכללי
של הוראות הצוואה (ע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה (3) 163, דברי
השופט מ' בייסקי, בעמ' 167; וע"א 102/80 פרוכטנבוים ואח' נ' מגן דוד
אדום ואח', פ"ד לו (4) 739, דברי השופט י' שילה, בעמ' 745). "
לדעתי, לשון הצוואה מצביעה, על כך שרישום כל הבנות בסעיף
5 מקורו בעובדה שהיחידות חולקו בין כל הבנות וככל הנראה בשלב מסויים של
ניסוח הצוואה נקבע כי רק יחידות אשר בבעלותה של המנוחה ואשר נימנו בסעיף
5 לצוואה יועברו ליורשי הבן וצאצאיהם. בנסיבות אלה, נראה, כי הפרשנות
המתחייבת היא, כי עם פטירתה של המנוחה קמה זכותם של התובעים לרשת את
היחידות. פירוש אחר לפיו, למשל, היחידות תועברנה ליורשים השניים רק לאחר
פטירת כל הבנות אינו הגיוני ונוגד את תכליתה של הצוואה ומטרתה לזכות את
ילדי הבן וצאצאיהם.
15. לאור האמור לעיל סבורני, כי התובעים מס' 1-3
זכאים, כי יינתן פסק דין, המצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלים של חלק
מהיחידות כדלקמן:
התובעת מס' 1 - 20%;
התובעים מס' 2 ו- 3 - 20%, בחלקים שווים
ביניהם, דהיינו 10% לכל אחד מהם;
כפועל יוצא, זכאים התובעים לקבל חלק יחסי
תואם מהתמורה שקיבלה הנתבעת מס' 3 בגין מכירת זכויותיה ב - 132/2,
ובתמורה שגבו הנתבעים בגין השכרת היחידות מיום פטירת המנוחה ועד ליום מתן
פסק הדין.
בשים לב ליחסי השותפות במקרקעין, אשר נוצרו
בין בעלי הדין, כפועל יוצא מתוצאת פסק הדין, זכאים התובעים גם לכך, כי
הנתבעים יתנו להם דין וחשבון מפורט אודות כל הכספים שנגבו על ידם כאמור.
(לזכות לקבל צו של מתן חשבונות ראה, למשל,ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור
ושיווק נ. מהדרין בע"מ, פ"ד נא (4) 337, (פסקאות 6 ו-7 לפסק דינה של כב'
השופטת ד. בייניש).
16. אשר על כן הנני מורה כדלקמן:
16.1 תביעת התובעת מס' 4 - נדחית.
16.2 ניתן בזה פסק דין המצהיר, כי התובעים מס' 3-1
זכאים להירשם כבעלים של חלק מהיחידות כדלקמן:
התובעת מס' 1 - 20%.
התובעים מס' 2 ו- 3 - 20% בחלקים שווים
ביניהם, דהיינו 10% כל אחד מהם.
16.3 הנתבעת מס' 3 תשלם לתובעים תוך 30 יום מיום
קבלת פסק הדין חלק יחסי תואם מהתמורה, שקיבלה בגין מכירת זכויותיה בחלקה
הידועה כחלקה 132/2, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת
התמורה ועד ליום התשלום בפועל.
16.4 תך 60 יום מיום קבלת פסק הדין ימסרו הנתבעים 1
- 3 לתובעים תצהיר ובו דין וחשבון מפורט אודות כל הכספים שנגבו על ידם
כאמור השכרת היחידות מיום פטירת המנוחה ועד ליום מתן התצהיר ויעבירו
לתובעים את חלקם בהתאם לפסק הדין כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית
כחוק מיום קבלתם ועד ליום התשלום בפועל לתובעים.
16.4 הנתבעים 1 ו- 2 ישלמו לתובעים 3 - 1 הוצאות
משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. הסך האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית
כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
16.5 לאור נסיבות המקרה איני מחייבת את התובעת מס' 4
בהוצאות משפט.
כמו כן, ולאור הסכמת הנתבעת 3 למתן פסק הדין
על פי התביעה, איני מחייבת אף אותה בהוצאות משפט.
תיק תמ"ש 84680/98 ייסגר.
ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום י"ב באייר, תשס"ג (14 במאי 2003) בהעדר
הצדדים.
ריש-רוטשילד חנה, שופטת
|
