המבקשים בע"מ 6509/04:       ההורים הביולוגיים

 

                                           נ  ג  ד

 

המשיבים בע"מ 6509/04:       1. פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין

                                           2. ב"כ היועמ"ש/משרד העבודה והרווחה

                                           3. עו"ד אהובה יששכר (אפוטרופוס לדין לקטין)

 

 

                                          

 

 

 

 

 

 

הנשיא א' ברק:

 

           בבית המשפט לענייני משפחה התנהלו הליכים משפטיים שעניינם ניתוק הזיקה המשפטית בין קטין לבין הוריו הביולוגיים לפי חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981. ההורים המיועדים לאמץ את הקטין, אשר לא נטלו חלק בהליכים, פנו בערעור לבית המשפט המחוזי. היש מקום להקנות להם מעמד במסגרת הליכי הערעור – זו השאלה הניצבת בפנינו. בפסק דיננו (מיום 26.7.04) דחינו את שתי בקשות רשות הערעור, שהופנו כנגד החלטת בית המשפט המחוזי להכיר במעמד ההורים המיועדים לאמץ. ציינו כי נימוקינו יינתנו בנפרד. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת לסיים את הדיון בהקדם האפשרי. הנה נימוקינו.  

 

רקע עובדתי

 

1.        הקטין סביבו מתנהלים הליכים המשפטיים נולד ביום 12.5.03 למשיבה 2 בבע"מ 6930/04 (להלן – האם). שמונה ימים לאחר לידת הקטין (ביום 20.5.03) חתמה האם על הסכמתה למסירתו לאימוץ. האם סירבה למסור את זהות האב. בסמוך לאחר מכן (ביום 22.5.03) העבירה פקידת הסעד את הקטין למבקשים בבע"מ 6930/04, שקיבלו אותו לביתם בכוונה לאמצו (להלן – ההורים המיועדים לאמץ). העברת הקטין נעשתה לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן – חוק האימוץ).

 

בית המשפט לענייני משפחה

 

2.        בתוך מספר ימים הוגשה מטעם באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה (משיב 3 בבע"מ 6930/04, להלן – באת-כוח היועץ המשפטי) בקשה לבית המשפט לענייני משפחה מחוז ת"א (תיק 49/03) להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו. הבקשה נסמכה על הוראת סעיף 13(1) לחוק האימוץ, לפיה ניתן להכריז על ילד כבר אימוץ אם "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו". בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ח' ריש-רוטשילד) נעתר לבקשה והקטין הוכרז (ביום 1.6.03) כבר-אימוץ כלפי אביו. כן אישר בית המשפט את העברת הקטין לבית ההורים המיועדים לאמצו.

 

3.        בחודש יולי 2003 פנתה האם לשירות למען הילד והביעה חרטה על מסירת הקטין. לדבריה, במהלך חודש אוגוסט 2003 סיפרה לאבי הקטין (משיב 2 בבע"מ 6930/04, להלן – האב) אודות הלידה ומסירת הקטין לאימוץ. בחלוף כחודשיים נוספים הגישה האם (ביום 9.10.03) בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ (תיק מ.א. 87/03). באת-כוח היועץ המשפטי התנגדה לבקשה. ההורים המיועדים לאמץ יודעו בדבר בקשת האם בראשית חודש נובמבר 2003. דיון ראשון בבקשת האם לחזור בה מהסכמתה התקיים ביום 10.2.04. במועד זה הגיש האב בקשה לביטול הכרזת הקטין כבר אימוץ. ההליך אוחד עם בקשת האם. בדיון הוכחות (ביום 2.3.04) נחקרה האם על-ידי באת-כוח היועץ המשפטי לעניין הבקשה שהגישה. לאחר שזהות האב אומתה בבדיקת רקמות התקיים (ביום 16.3.04) דיון בתביעתו לביטול ההכרזה. בו ביום החליט בית המשפט, בהסכמת הצדדים (האם, האב ובאת-כוח היועץ המשפטי), על ביטול פסק הדין המכריז כי הקטין בר אימוץ כלפי האב. בהנחיית בית המשפט, החלו ההורים הביולוגיים להיערך לקבלת הקטין באמצעות הדרכה מקצועית.

 

4.        הורים המיועדים לאמץ, מצידם, הגישו (ביום 15.4.04) בקשה למנות את עורכי דינם כאפוטרופסים לקטין או לשקול את מינויים שלהם כמייצגי הקטין בהיותם אפוטרופסיו בפועל או "ידיד קרוב" לקטין. בעתירה נפרדת (תיק מ.א. 30/04) הם  ביקשו לשקול את צירופם כצד להליך. ההורים הביולוגיים התנגדו לבקשות. גם באת-כוח היועץ המשפטי התנגדה לבקשה למינוי אפוטרופוס לדין לקטין, בציינה כי טובתו של הקטין מיוצגת בהליכים על-ידי בא-כוח היועץ המשפטי ופקידי הסעד. מינוי גורם נוסף ייצור כפילות מיותרת, העלולה לסרבל את ההליך ולעכבו. באשר לבקשת המאמצים ליתן להם מעמד עצמאי, עמדתה הייתה כי אמנם יש מקום להביא את עמדתם בשאלת טובת הקטין במסגרת דיון בחזרת הורה מהסכמה לאימוץ, אך זאת באמצעות פקיד הסעד ובא-כוח היועץ המשפטי. יחד עם זאת, היא התירה לשיקול דעת בית המשפט אם לזמן את ההורים המיועדים לאמץ ולשמוע עמדתם במסגרת דיון נפרד וחסוי.

 

5.        ביני לביני התקיים דיון הוכחות נוספות לגבי בקשת האם. בתום הדיון מינה בית המשפט לענייני משפחה (ביום 19.4.04), בהסכמת ההורים הביולוגיים ובאת-כוח היועץ המשפטי, מומחית מטעם בית המשפט. המומחית התבקשה לבחון את רצונם של ההורים הביולוגיים לגדל את הקטין, את הזוגיות והקשר ביניהם ומסוגלותם לגדלו, ואת סוגיית העברתו של הקטין מהמשפחה המאמצת להוריו, מבחינת טובת הקטין. ואמנם, כבר ביום 25.4.04 הגיש האב בקשה להעברת הקטין למשמרתו.

 

6.        בשלב הבא נדרש בית המשפט לענייני משפחה לבקשת ההורים המיועדים לאמץ לייצג את הקטין, בעצמם או באמצעות באי כוחם. בית המשפט החליט (ביום 3.5.04) לדחות את הבקשה (בתיק מ.א. 30/04). עם זאת, הוחלט למנות לקטין אפוטרופא לדין, על מנת להבטיח ייצוג נפרד ועצמאי של הקטין בהליך הנוגע לחזרתה של האם מהסכמתה לאימוץ ובבקשת האב להעברת הקטין למשמרתו. לתפקיד מונתה עו"ד אהובה יששכר, היא המשיבה 4 בבע"מ 6930/04.

 

7.        בקשת האב להעברת הקטין למשמרתו נדונה לראשונה ביום 4.5.04, בהשתתפות האפוטרופא לקטין. זו ביקשה ארכה כדי להיערך לחקירת האב. באת-כוח היועץ המשפטי והאפוטרופא לדין לקטין התנגדו להעברת המשמורת בשלב זה, בטרם נבחנה טובת הקטין על-ידי המומחית. המומחית מסרה חוות דעתה ביום 17.5.04. היא קבעה כי להורים הביולוגיים מסוגלות הורית והמליצה על העברה לאלתר של הקטין אליהם. המומחית לא בדקה את ההורים המיועדים לאמץ. היא הניחה כי הינם ראויים ומסוגלים. עם זאת, היא הניחה גם כי למרות שעצם המעבר יגרום לקטין נזק בטווח הקצר, הנזק שעלול להיגרם לו בעתיד, כשיגלה את נסיבות אימוצו, יהיה גדול יותר. בהמשך מסרה המומחית, לבקשת בית המשפט, תוכנית להעברת הקטין להורים הביולוגיים.

 

8.        בעקבות דברים אלה הוזמנו ההורים המיועדים לאמץ לדיון נפרד בבית המשפט לענייני משפחה (ביום 31.5.04). במהלך הישיבה הובהר להם כי הפתרון המסתמן הוא החזרת הקטין להורים הביולוגיים וכי עליהם להיערך לכך. בדיון מאוחר יותר (ביום 7.6.04) הודיעה באת-כוח היועץ המשפטי כי אינה מתנגדת להעברת הקטין לאביו הביולוגי, תוך השארת הבקשה של האם לחזור בה מההסכמה לאימוץ כתיק פתוח, לצורך מעקב. גם האפוטרופא לדין הסכימה להעברת המשמורת לאב. על יסוד הסכמות הצדדים החליט בית המשפט לענייני משפחה (ביום 7.6.04) על העברת הקטין לאלתר למשמורת האב, שיהיה רשאי לגדלו יחד עם האם. כן הורה בית המשפט על עיכוב הליכים בתביעת האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ. פקידת סעד מונתה אפוטרופא נוספת לקטין. ההורים המיועדים לאמץ ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין. משנדחתה הבקשה פנו ההורים המיועדים לאמץ בבקשה דומה לבית המשפט המחוזי, וזה הורה על עיכוב ביצוע העברת הקטין, תוך קציבת מועד קצר להגשת ערעור.

 

 

 

בית המשפט המחוזי

 

9.        בתוך מספר ימים (ביום 9.6.04) הגישו ההורים המיועדים לאמץ ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התייחס לשני נושאים: החלטת בית המשפט לענייני משפחה להעביר את הקטין למשמורת האב וההחלטה לדחות את בקשת ההורים המיועדים לאמץ למנות את בא-כוחם כאפוטרופוס לדין לקטין ולצרפם כצד להליך. כן עתרו ההורים המיועדים לאמץ לצרפם כצד להליכי הערעור, אם כ"צד מעונין", אם כ"ידיד קרוב" ואם מכוח הסמכות הטבועה של בית המשפט. באת-כוח היועץ המשפטי הודיעה בתגובה כי אין ליתן למאמצים מעמד עצמאי ואין לצרפם להליכים שעניינם ניתוק הקשר המשפטי של הקטין להוריו הביולוגיים. צירופם יוביל ל"התנגחות" ישירה עם ההורים הביולוגיים, יסכל כל אפשרות לחסיון ביניהם, יפגע במהות מוסד האימוץ וישפיע ישירות על טובתו של הקטין. באת-כוח היועץ המשפטי חזרה על עמדתה כי אינה מתנגדת לשמיעת המבקשים על-ידי בית המשפט במסגרת דיון נפרד וחסוי, ולא כצד להליך. באת-כוח היועץ המשפטי הוסיפה כי אם נותר ספק כלשהו בעיני בית המשפט המחוזי באשר למיצוי בדיקת טובתו של הקטין, היא מותירה לשיקול דעתו של בית המשפט את אופן השלמת הבדיקה, ובלבד שלא תעשה על דרך הקניית מעמד עצמאי להורים המיועדים לאמץ. 

 

10.      במהלך דיון בבית המשפט המחוזי (ביום 13.6.04) התברר להורים המיועדים לאמץ כי הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי האב בוטלה שלושה חודשים לפני כן. בתגובה הם הודיעו על כוונתם לערער גם על החלטה זו. ואמנם, בהמשך (ביום 16.6.04) הוגשה על ידי ההורים המיועדים לאמץ הודעת ערעור נוספת, המופנית כנגד ההחלטה לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי אביו, אשר נודעה להם רק עתה. למען הזהירות הם ביקשו גם ליתן אורכה להגשת הערעור, אם יש צורך בכך. במהלך דיון מקדמי בערעור (ביום 20.6.04) הציע בית המשפט המחוזי למנות בהסכמה מומחה חדש מטעם בית המשפט. האפוטרופא לדין ובא-כוח היועץ המשפטי נתנו לכך את הסכמתם. ההורים המיועדים לאמץ נתנו הסכמה מסויגת. ההורים הביולוגיים התנגדו להצעה.

 

11.      משלא הושגה הסכמה בעניין מינוי מומחה, נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בסוגיה המשפטית המקדמית, והיא האם להורים המיועדים לאמץ יש מעמד לעניין הערעורים שהגישו. החלטה זו, ציין בית המשפט, יש בה כדי להשליך על שמיעת הערעורים הן באשר להעברת הקטין למשמורת האב, הן באשר לביטול הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי אביו. בית המשפט המחוזי (השופטים ס' רוטלוי, י' שטופמן וי' שנלר) החליט להעניק להורים המיועדים לאמץ מעמד בהליכים שבפניו. עם זאת, נקבע כי רק באי כוחם ולא ההורים עצמם יהיו רשאים ליטול חלק בדיון. הקביעה בדבר מעמדם של ההורים המיועדים לאמץ נומקה באופן שונה על-ידי כל אחד משופטי ההרכב. השופטת רוטלוי דנה במעמד ההורים המיועדים לאמץ כצד שנפגע מההחלטה לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי אביו ולהעברת המשמורת לאב. היא פסקה כי הגם שחוק האימוץ אינו מסדיר את מעמד הורים המיועדים לאמץ בשלבים הראשונים של תהליך האימוץ, אין בכך כדי לומר שהם חסרי מעמד. עם זאת, אין בכך בהכרח כדי להכיר במעמדם כצד לכל דבר ועניין. השופטת רוטלוי עמדה על כך שמדובר במקרה יוצא דופן מבחינת נסיבותיו ומבחינת ההליך השיפוטי שננקט בו. היא ציינה את הסכמת בא-כוח היועץ המשפטי לביטול ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ ולהעברת המשמורת לאב. בנסיבות המיוחדות של המקרה, נשללה מן ההורים המיועדים לאמץ הזכות להשמיע את עמדתם בהליך שלא היו צד לו. השופטת רוטלוי הוסיפה וציינה:

 

"בענייננו, המערערים אכן לא היו 'צד' פורמלי להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה ובית משפט קמא כלל לא דן בעתירתם להצטרף כצד להליך. בכך נפגעה זכותם להישמע, המהווה חלק מכללי הצדק הטבעי. ההליך של בימ"ש קמא יש בו כדי להשפיע באופן ישיר על מעמדם כלפי הקטין ועל זכויותיהם העתידות כלפיו כמי שעתידים היו לאמצו, ומשום כך, לדעתי, יש להעניק להם הזכות להשיג על החלטת בית המשפט קמא".

 

 

מסקנתה של השופטת רוטלוי הייתה כי מאחר שלא ניתנה להורים המיועדים לאמץ זכות טיעון בפני בית משפט קמא, יש ליתן להם מעמד בערעור. באשר להיקפו ותוכנו של אותו מעמד, יש ליצור זכות טיעון ייחודית להליך, כך שההורים המיועדים לאמץ יוכלו להביע את עמדתם בצורה חופשית מבלי לפגוש בהורים הביולוגיים, מבלי לפגוע בזכותם לפרטיות ומבלי לסבך ולסרבל את ההליך. נקבע כי הם יוכלו להביע את דעתם ולטעון טיעונים, אך לא יהיו זכאים לחקור את ההורים הביולוגיים או לקבל פרטים מתיק האימוץ.

 

12.      השופט י' שנלר הצטרף לדברים אלה, תוך הדגשת כמה עניינים. הוא ניתח את השלבים השונים בתהליך האימוץ, ועמד על כך שהמקרה הנדון מצוי בשלב בו הקטין כבר נמסר להורים המיועדים לאמץ לאחר שניתנה הסכמת האם והכרזה של בר אימוץ כלפי האב, אך בתקופה שבה ההורים עדיין רשאים לבקש לחזור בהם מהסכמתם (בטרם ניתן צו אימוץ). לדברי השופט "בנסיבות אלו עצם מסירת הילד לחזקתם [של הורים המיועדים לאמץ] יצרה צפייה לגיטימית תוך יצירת אינטרס, כביכול מוגן, של הורים אלו" (עמ' 61 להחלטה). אמנם הזכות והזיקה המשפטית עדיין לא מצויה בידיהם, אולם קיימת אצלם כבר למעלה מצפייה גרידא. מנגד, הורים כאלה מודעים ל"סיכון" שאחד ההורים הביולוגיים ישנה עמדתו וכי עד מתן צו האימוץ הילד מצוי אצלם על תנאי בלבד. עוצמת האינטרס שבידי ההורים המיועדים לאמץ תלויה במכלול הנסיבות ויתכן כי בגין אותו אינטרס ישקול בית המשפט לאפשר להם להשמיע דברם. עם זאת, בשלב זה של ההליך אין הם במעמד שווה להורים הביולוגיים. בנסיבות המקרה הנדון, בו קיבלו ההורים המיועדים לאמץ את הקטין לאחר הסכמת האם והכרזה של בר אימוץ כלפי האב, יש להעניק להם אותו מעמד מיוחד ולהקנות להם את האפשרות לבחון את התנהלות ההליך ואף להביע את הסתייגויותיהם.

 

13.      גם השופטת י' שטופמן הצטרפה למסקנה זו, אך טעמיה שונים במקצת. לשיטתה, ברמה העקרונית אין לאפשר להורים המיועדים לאימוץ להיות צד ישיר להליכים שעניינם ניתוק הקשר המשפטי בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים. הדבר נעוץ במעמד המשפטי של ההורים הביולוגיים כלפי הקטין בשלב זה, המכתיב את זהות הצדדים להליך. כן נעוץ הוא בחובת החיסיון, הסודיות וההפרדה שהם מיסודות חוק האימוץ. בא-כוח היועץ המשפטי הוא זה אשר מנהל את ההליכים בעניינם של ההורים הביולוגיים וחזקה עליו כי הוא מונחה, כדין, על פי שיקולי טובת הילד. עם זאת קובעת השופטת שטופמן כי בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה, יש להקנות להורים המיועדים לאמץ "מעמד" בהליכי הערעור. בהיותם הגורמים הקרובים ביותר לקטין המקיימים למעשה "הורות דה-פקטו", אין למנוע מהם את זכות הגישה לבית המשפט. זכות הגישה נגזרת מקרבתם לקטין על כל היבטיה, כמו גם מהעובדה שאינטרס שלהם עלול להיפגע. 

 

14.      משהוכרעה סוגיית המעמד, הגישו הצדדים עיקרי טיעון בענין ביטול הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי האב וההחלטה להעבירו למשמורת האב. בית המשפט המחוזי קיים דיון בערעור גופו (ביום 7.7.04). בעקבות שמיעת טיעוני הצדדים החליט בית המשפט (ביום 8.7.04) כי בנסיבות העניין יש למנות מומחים נוספים מטעם בית המשפט. המומחים התבקשו לבחון את טובת הילד ומצבו כיום ובדיקת החלופות השונות המתקיימות לגביו. הותר לכל בעל דין להגיש למומחים מסמך בן שלושה עמודים, המסכם את עמדותיו בעניין.

 

בקשות רשות הערעור

 

15.      ההורים הביולוגיים לא השלימו עם ההכרה במעמדם של ההורים המיועדים לאמץ. הם הגישו לבית משפט זה (ביום 9.7.04) בקשת רשות ערעור כנגד החלטת בית המשפט המחוזי (מיום 30.6.04) בסוגיית המעמד. בבקשה חוזרים ההורים הביולוגיים וטוענים כי כל עוד לא ניתן צו אימוץ, אין להורים המיועדים לאמץ מעמד משפטי לגבי הקטין. כך עולה לשיטתם מן החוק ומן הפסיקה העקבית. הם מוסיפים כי יציבות הדיון, ציפיות הצדדים וודאות הדין מחייבים שלא לסטות מכך. להורים הביולוגיים גם טענות כנגד צורת ההתנהלות של ההורים המיועדים לאמץ. כך למשל, נטען כי למרות שידעו במשך זמן רב על בקשת האם לחזור מן ההסכמה לאימוץ, לא עשו דבר במשך תקופה ארוכה, מתוך מטרה להאריך את ההליכים. 

 

16.      בתגובה מטעם באת-כוח היועץ המשפטי נתבקשנו לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הודגש כי המדובר בתיק אימוץ יוצא דופן מבחינת נסיבותיו. קיימת חשיבות גדולה ביותר לסיום ההליכים בתיק במהירות, ועל כן יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור ולאפשר את סיום הדיון בבית המשפט המחוזי. נמסר כי עמדתה העקרונית של באת-כוח היועץ המשפטי היא כי "אין לאפשר להורים המיועדים לאמץ להיות צד ישיר בהליכים המתקיימים בבית המשפט, בשאלת ניתוק הקשר המשפטי בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים". מתן מעמד עצמאי להורים המיועדים לאמץ בשלב הראשון של הליכי האימוץ אינו מתיישב עם תכלית חוק האימוץ ועשוי להביא לפריצת גבולות החיסיון ולשמש תקדים שיהיו לו השלכות כבדות משקל על הליכי האימוץ. עם זאת באת-כוח היועץ המשפטי סבורה שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי המאפשרת להורים המיועדים לאמץ לטעון טיעוניהם לעניין העברת הקטין למשמורת האב, אף שההחלטה שונה מהעמדה שהציגה באת-כוח היועץ המשפטי בבית המשפט קמא. זאת כיוון שמדובר בתיק שנסיבותיו מיוחדות ויוצאות דופן, ונוכח הדגשתו של בית המשפט המחוזי שאין מדובר במתן מעמד של צד להליך, אלא בהקניית זכות טיעון מצומצמת, תוך שמירת החיסיון.

 

17.      גם האפוטרופא לדין לקטין ביקשה בתגובתה לדחות את בקשת רשות הערעור שהגישו ההורים הביולוגיים. עמדתה היא כי ראוי שקולם של ההורים המיועדים לאמץ ישמע וכי ייקחו באופן כלשהו חלק בהליך, תוך שיובטח כי הצדדים לא ייחשפו אלה מול אלה במידה שתיפגע בקטין. בהחלטת בית המשפט המחוזי נמצא, לטעמה, האיזון הראוי בין זכותם של ההורים המיועדים לאמץ להביא את עמדתם לבין שמירת החסיון, והכל מבלי לסבך את ההליך ולעכבו.

 

18.      ההורים המיועדים לאמץ התנגדו לבקשה לרשות ערעור. הם שבו ופרטו את הנסיבות המיוחדות של המקרה ואופי ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניין הקטין. לדבריהם, בהליכים שנוהלו בבית המשפט לענייני משפחה לא רק שלא ניתן להם מעמד כלשהו, אלא שנראה לכאורה כי אף לא יוחסה להם חשיבות כלשהי. אי צירופם להליכים הביא לפגיעה קשה באופן ניהולם, ובכלל זה: באת-כוח היועץ המשפטי נתנה הסכמתה לביטול הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי האב, בהניחה בטעות כי שאלת טובת הילד אינה רלוונטית בשלב זה; באת-כוח היועץ המשפטי לא דרשה מינוי מומחה לבחינת טובת הקטין בשלב ביטול ההכרזה; המומחית שמונתה בהמשך בדקה רק את המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגים ולא את טובתו של הקטין בהקשר לחלופות השונות; באת-כוח היועץ המשפטי והאפוטרופא לדין לקטין לא חקרו את המומחית, לא בדקו את חומר הגלם שלה ולא עמדו על הפגמים בחוות דעתה; הם לא נתנו משקל ראוי לשאלת ההורות הפסיכולוגית ולשאלת ההמשכיות בחייו של הקטין ולא יזמו קבלת מידע מההורים המיועדים לאמץ לשם בירור טובת הקטין. ההליך היה במהותו "חד צדדי". לפיכך לא הוצגה תמונה עובדתית מלאה לגבי טובת הקטין ולא נשקלו מגוון השיקולים והאינטרסים בהקשר זה. הקונפליקט האמיתי בתיק בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המיועדים לאמץ לא מוצה ולא הוכרע כראוי. את מעמדם הפורמלי מבקשים ההורים המיועדים לאמץ לגזור ישירות מעקרון טובת הילד החולש על הליכי האימוץ. בנוסף הם זכאים, לדבריהם, למעמד בשל זכויות ואינטרסים שלהם עצמם, הראויים להגנה.

 

19.      ההורים המיועדים לאמץ סבורים כי הסייגים וההגבלות הדיוניות שהטיל עליהם בית המשפט המחוזי רוקנו כמעט לחלוטין את זכות השימוע. על רקע זה הגישו גם הם בקשה לרשות ערעור, הנוגעת לסדרי הדיון המיוחדים שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטותיו מיום 30.6.04 ו-8.7.04. בבקשה הם קובלים על כך שלא ניתן לבאי כוחם לקבל לעיונם את תיק בית המשפט לענייני משפחה; על כך שלא ניתנה להם אפשרות לחקור את ההורים הביולוגיים ולהציג ראיות; על כך שלא ניתנה לבאי כוחם רשות לעיון בתיק העבודה של המומחית מטעם בית המשפט לענייני משפחה; על כך שלא ניתנה להם רשות להגיש למומחים מסמכים מטעמם.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

20.      חוק האימוץ הוא המסגרת הנורמטיבית על פיה נערך אימוץ בישראל. חוק האימוץ יצר הסדר של חלוקת תהליך האימוץ לשני שלבים נפרדים. עמדתי על כך באחת הפרשות:

 

"הליכי האימוץ נחלקים לשני שלבים: בשלב הראשון נבחנת השאלה, אם הילד הוא בר-אימוץ. בחינה זו נעשית על רקע היעדר הסכמתם של ההורים למסירת ילדם לאימוץ.... השלב השני מתחיל לאחר שהילד הוכרז כבר-אימוץ (על פי סעיף 13 רישה לחוק האימוץ). שלב זה עניינו מתן צו אימוץ" ((ראו ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 260-258).

 

השלב הראשון עניינו ניתוק הזיקה המשפטית בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים. תוצאתו של שלב זה בהכרזה על הקטין כבר אימוץ. בעקבות ההכרזה ניטלות הזכויות, החובות והסמכויות מההורים הביולוגיים וניתנות לפקיד הסעד (סעיף 15 לחוק). השלב השני עניינו יצירת הזיקה המשפטית בין הקטין לבין הוריו המאמצים. שיאו וסיומו הוא במתן צו האימוץ, המעמיד תחת ההורים הביולוגיים את ההורים המאמצים, כבעלי זכות למלא חובות כלפי הילד (סעיף 16 לחוק). הפרדה ססטוטורית זו מהווה אחד החידושים של חוק האימוץ תשמ"א (לעומת המצב על פי חוק אימוץ ילדים, תש"ך-1960). בהקשר זה נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק:

 

"כריכת בקשת המאמצים לאימוץ עם הדיון נגד ההורים בענין שחרור של הילד לאימוץ גרמה תמיד לסיבוכים ואף לטרגדיות משפחתיות. ההצעה באה להפריד את הדיון בשתי הסוגיות האמורות. מוצע שבהעדר הסכמת ההורים לאימוץ הילד, ינהל בית המשפט דיון מוקדם בשאלה האם הילד בר-אימוץ למרות זאת. אם ישוכנע בית המשפט כי נתמלאו התנאים הדרושים לכך ... יכריז בית המשפט כי הילד הוא בר-אימוץ והכרזה זו תהווה תחליף להסכמת ההורים, כך שבעת הדיון בבקשת המאמץ למתן צו אימוץ ידון בית המשפט בשאלת כשירות המאמצים בלבד ואילו ענין הסכמת ההורים לא יעלה בו כלל...

אם ניתנה הסכמת ההורים לאימוץ אך לפני מתן צו האימוץ יפנו ההורים (והם בלבד) לבית המשפט בבקשה להרשות להם לחזור בהם מהסכמתם, או לבטל את ההסכמה משום שהושגה באמצעים פסולים, ידון בית המשפט גם בבקשה זו בנפרד מהדיון בבקשת האימוץ, ועל פי ההכרעה בה יחליט אם יש מקום לדון בבקשת האימוץ עצמה. (הצעות חוק תשמ"א 338). 

 

 

השלב הראשון – הסכמה לאימוץ או הכרזת בר אימוץ

 

21.      בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הקטין הוא בר אימוץ. בחינה זו נעשית על רקע היעדר הסכמתם של ההורים למסירת ילדם לאימוץ או על רקע חזרתם מהסכמה לאימוץ. הצדדים לדיון בשלב הראשון הם ההורים הביולוגיים ובא-כוח היועץ המשפטי. כך, בקשה להכרזת ילד כבר אימוץ מוגשת בידי היועץ המשפטי או נציגו (סעיף 13 לחוק האימוץ ותקנה 276(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות). כל הורה שלא הסכים לאימוץ הוא משיב לבקשה (תקנה 277(א) לתקנות). יצוין כי הורה שנפטר או שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו, אין צורך לציינו כמשיב (תקנה 277(ב)). ובאשר לחזרה מהסכמה לאימוץ, בקשה בעניין זה מוגשת על ידי הורה המבקש לפסול הסכמתו או לחזור בו ממנה (סעיף 10 לחוק האימוץ ותקנה 274(א) לתקנות). המשיב לבקשה הוא היועץ המשפטי.  

 

22.      השלב הראשון של הליך האימוץ נחלק לשני שלבי משנה. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

 

חוק האימוץ מבחין, לענין זה, בין שני שלבים: בשלב הראשון, נבחנת השאלה אם מתקיימת עילה להכרזתו של קטין כבר-אימוץ. בחינה זו נעשית במסגרת שמונה העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ. טובת הקטין, כעילה עצמאית, אינה נמנית עם העילות, אם כי לעתים היא מהווה נדבך בקיומה של אחת העילות (כגון הפקרה, המנעות מקיום חובות כלפי הקטין). בשלב השני, נבחנת השאלה אם יש מקום לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, להכריז על הקטין כבר-אימוץ. שלב שני זה מתקיים רק אם במסגרת השלב הראשון נמצא כי קיימת עילה כדין להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ. עם זאת, קיומה של עילה כשלעצמה אינה מספקת למתן ההכרזה. קיומה של עילה אך יוצר את הסמכות. השלב השני ענינו הפעלת שיקול הדעת במסגרת הסמכות. הפעלה זו של שיקול הדעת השיפוטי נעשית, בראש ובראשונה, על פי השיקול של טובת הקטין (סעיף 1(ב)). (ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 10-11. ראו גם ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 258).

 

שלב המשנה הראשון עניינו היווצרותה של עילת אימוץ. "חוק האימוץ מאפשר לשלטון לחדור אל נבכי התא המשפחתי ... אם מתקיימות הנסיבות, המאפשרות הכרזתו של קטין כבר-אימוץ" (ע"א 232/85, שם, בעמ' 10). עילת האימוץ היא המקנה סמכות לפגוע באוטונומיה ובזכויות הטבעיות של ההורים. הסכמת הורה מהווה עילת אימוץ. באין הסכמת הורה "בשלב המשנה הראשון על בית המשפט לקבוע אם נתקיימו בהורים העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ. עילות אלה מאפשרות ניתוק הילד מהוריו הביולוגים חרף אי-הסכמתם" (ע"א 2169/98, שם, בעמ' 258). בשלב המשנה הראשון יש לייחס את מלוא המשקל לזכותם של הורים ליהנות מהקשר עם ילדיהם ולא להינתק מהם (ע"א 522/87 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(4) 436, 440). טובת הילד, כשלעצמה, אינה עילה בגדריו של סעיף 13 לחוק. "אין מנתקים קשר הדם בין ההורים (הביולוגיים) שאינם מסכימים לניתוק הקשר בינם לבין ילדם, רק משום שטובת הילד דורשת זאת" (ע"א 2169/98 שם, עמ' 259). "המדינה רשאית להתערב בתא-המשפחתי רק אם מתרחש אירוע מיוחד ויוצא דופן, שיש בו כדי להצדיק ניתוק "קשר הדם" (ע"א 763/85 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

 

23.      כאשר מתקיימת עילת אימוץ לפי סעיף 13, נבחנת - בשלב המשנה השני - השאלה אם יש מקום לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי להכריז על הקטין כבר אימוץ. בשלב זה על בית המשפט לשקול ולהכריע טובת הקטין מהי, והאם טובה זו מחייבת להכריז עליו כבר אימוץ (ע"א 316/86, ב"ש 415/86 אלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3) 544. כן ראו, ע"א 594/84 פלונית נ' לשכת העבודה והרווחה, פ"ד לט(2) 570, 573; ע"א 763/85 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); ע"א 5575/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(2) 221; ע"א 438/93 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בשלב המשנה השני, אף שרשאי בית המשפט להכריז על ילד כבר אימוץ, אין הוא חייב לעשות כן, ויש להתחשב במכלול השיקולים והחלופות הקיימות על פי טובתו של הילד. דיון דומה במהותו נערך במסגרת בקשה של הורה לחזור בו מהסכמה לאימוץ, לפי סעיף 10 לחוק. הגם שמבחינה דיונית נבדל שלב המשנה השני בבקשה להכרזת קטין כבר אימוץ מבקשה של הורה לחזור בו מהסכמה לאימוץ, הרי שהשאלה המשפטית היא דומה. הסכמת ההורה לאימוץ מהווה עילה לאימוץ. משקמה עילה זו, השיקול המרכזי והדומיננטי בהכרעה האם ליתן להורה לחזור בו הוא השיקול של טובת המאומץ (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 477; ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מה(1) 185, 202). על הדמיון בין שני המצבים עמד השופט ג' בך באחת הפרשות:

 

"ההבדל בין שני המצבים הוא בנקודה אחרת: בבקשה להכריז על ילד כעל בר-אימוץ לפי סעיף 13 לחוק, לא יתחשב בית המשפט, בשלב הראשון של דיוניו, בתור שיקול מרכזי, בטובת הילד, כל זמן שלא הוכח בצורה משכנעת, כי אין ההורים מסוגלים לספק לילד את צרכיו החיוניים. רק אם נחה דעתו של בית המשפט, כי ההורים אינם מסוגלים לתפקד כהורים, יתחשב השופט, בשלב השני של דיוניו, בטובת הילד, ויחליט על גורל הבקשה בהתאם לכך. לעומת זאת, במקרה של בקשת ההורים לחזור בהם מהסכמתם לאימוץ, על פי סעיף 10 לחוק, תשמש טובת הילד מיד שיקול מכריע אצל השופט בהגיעו להחלטה אם להעתר לבקשה" (ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מה(1) 185, 207).

 

 

 

שלב שני – צו אימוץ

 

24.      השלב השני של האימוץ הוא הליך נפרד. ענינו מתן צו אימוץ לקטין שהוכרז כבר אימוץ. בית המשפט לא יתן צו אימוץ, אלא אם נוכח שהורי המאומץ הסכימו שהילד יאומץ או שהוא הוכרז כבר אימוץ (סעיף 8(א) לחוק). הבקשה לצו אימוץ מוגשת על-ידי המבקשים לאמץ את הקטין (תקנה 284(א) לתקנות). היועץ המשפטי הוא המשיב לבקשה (תקנה 285 לתקנות סדר הדין). על פקיד הסעד מוטל בשלב זה למסור תסקיר לבית המשפט ובו פרטים על הקטין ועל ההורים המיועדים לאמץ (תקנה 287).

 

25.      בשלב מתן צו האימוץ, לא יישמעו הורי הקטין ולא יוזמנו לדין. זכויותיהם כהורים הופקעו בסיומו של השלב הראשון, עם הכרזת הקטין כבר אימוץ. במסגרתו של השלב השני השיקול המרכזי הוא זה של טובת הקטין, כמתחייב מסעיף 1(ב) לחוק  (ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 11). בית המשפט יבדוק בשלב זה את קשרי הילד עם ההורים המבקשים לאמץ, את מידת השתלבותו בביתם ואת השאלה האם טובתו דורשת כי יאומץ על ידם (נ' מימון, דיני אימוץ ילדים (תשנ"ד-1994, להלן - מימון) בעמ' 201 ו-223). השלב השני מסתיים במתן צו האימוץ, היוצר בין המאמצים לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו הביולוגיים (סעיף 16 לחוק).

 

מסירת הקטין למטרת אימוץ

 

26.      נמצא, כי חוק האימוץ מבדיל בין שלב ההכרזה על קטין כבר אימוץ לבין מתן צו האימוץ. במסגרתו של שלב ההכרזה על קטין כבר אימוץ מבחין החוק בין קיום העילות לבין הפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרתן. מטרת ההפרדה בין שני השלבים המרכזיים היא להביא לכך שהקטין "ישוחרר" מן הזיקה המשפטית להוריו הטבעיים עוד לפני מסירתו למשפחה למטרת אימוץ. הדבר עולה, בין היתר, מסעיף 12(ב) לחוק, המורה כי פקיד סעד לא ימסור ילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו, אלא אם הסכימו הוריו לאימוצו או שבית משפט הכריז שהילד בר-אימוץ. כלומר, רק אם נתקיים השלב הראשון של "שחרור ילד לאימוץ" ניתן למסור את הילד למשפחה המתכוונת לאמצו (מימון, שם, בעמ' 223). רק במקרים שאינם סובלים דיחוי וכאשר הנסיבות מחייבות זאת, מוסמך פקיד הסעד למסור ילד למשפחה המתכוונת לאמצו באופן מיידי, עוד לפני שהוכרז כבר אימוץ ומבלי שהוריו הסכימו למוסרו לאימוץ (סעיף 12(ג) לחוק; ע"א 3236/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(3) 460).

 

27.      הקטין נמסר למשפחה המתכוונת לאמצו לתקופת מבחן של ששה חודשים לפחות. רק בסיומה של תקופת המבחן, במהלכה הקטין "סמוך על שולחן המאמץ", יכול בית המשפט לתת צו אימוץ (סעיף 6 לחוק). נוצרת, איפוא, תקופת ביניים בה  כבר נותק הקשר המשפטי להורים הביולוגיים (עם הסכמתם לאימוץ או הכרזתו כבר אימוץ) אך טרם ניתן צו אימוץ היוצר את הזיקה המשפטית להורים המאמצים. בתקופת הביניים, ובהנחה שהקטין נמסר להורים המיועדים לאמצו, אמנם האחרונים מגדלים את הקטין, אולם מבחינה משפטית נתונות הזכויות, החובות והסמכויות של הורה כלפי הילד לפקיד הסעד, כאילו נתמנה פקיד הסעד לאפוטרופוס לילד במקום הוריו (סעיף 15 לחוק). 

 

28.      מהוראות חוק האימוץ עולה, איפוא, כי באופן עקרוני קטין יימסר למשפחה למטרת האימוץ רק בתום הדיון המשפטי הנוגע לזיקה עם הוריו הביולוגיים. הדבר מבטיח הגנה מירבית לזכויות הטבעיות של ההורים כלפי ילדם. כן מופחת בדרך זו החשש מפני מאבקים טעונים בין ההורים הביולוגיים להורים המאמצים, המסתיימים בטרגדיות אנושיות. אולם לא תמיד ניתן להגשים רעיון זה. לא תמיד קיימת התאמה בין  ההפרדה לשלבים המשפטיים לבין מסירת הקטין בפועל למטרת אימוץ. קיימים מצבים בהם נוצרת חפיפה בין הדיון המשפטי בשלב הראשון לבין שהייתו של הקטין בפועל אצל ההורים המיועדים לאמצו. קורה שההליכים המשפטיים של השלב הראשון משתרעים גם על תקופת המבחן, בה נמצא הילד פיזית עם ההורים המיועדים לאמצו. מצב זה קורה מסיבות שונות. לדוגמא, ילד שנמסר למשפחה המתכוונת לאמצו לפני שהוכרז כבר אימוץ וללא הסכמת הוריו, כאשר הדבר אינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת (סעיף 12(ג) לחוק). דוגמא נוספת היא כאשר הורה מבקש לחזור מהסכמה לאימוץ ילדו. ההורה רשאי לבקש פסילת הסכמתו או רשות לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צו האימוץ, דהיינו במהלך תקופת המבחן כולה. סיטואציה דומה נוצרת כאשר הורה מבקש לחזור בו מהסכמה שנעשתה מתוך טעות (למשל ע"א 3722/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים ואח' (לא פורסם)).

 

29.      הדיונים המשפטיים במצבים אלה מצויים, ככלל, בשלב הראשון ובמסגרתו  בשלב המשנה השני. אך מה הדין כאשר מתבקש בית המשפט לבטל הסכמה של הורה לאימוץ או פסק דין המכריז על קטין כבר אימוץ? בקשה כזו עשויה לבוא מצד אב שבעת מתן ההכרזה זהותו לא הייתה ידועה וההכרזה על הקטין נעשתה בהיעדרו, או מצד אם שהסכימה לאימוץ ומבקשת לחזור בה מהסכמתה, כפי שהתרחש במקרה הנדון. גם הליכים מסוג זה עשויים להתנהל לאחר שהקטין כבר נמסר להורים המיועדים לאמצו והוא שוהה בביתם. כיצד משתבץ דיון זה בשלבים של הליך האימוץ ועל פי איזו מערכת שיקולים יוכרע הדין?

 

30.      אין חולק כי דיון בביטול ההכרזה או בביטול ההסכמה לאימוץ מצוי בשלב הראשון של הליך האימוץ. מבחינה מהותית, יש להתייחס לדיון זה כדיון במסגרת שלב המשנה השני. המדובר במצב בו בזמן שהוכרז הקטין כבר אימוץ התקיימה עילת אימוץ כלפי האב (סעיף 13(1) לחוק). ההכרזה ניתנה כדין. כלפי האם שהסכימה לאימוץ מתקיימת עילת אימוץ גם בהעדר הכרזה. בכך נוצרו התנאים למסירת הקטין להורים המיועדים לאמצו. גילוי זהות האב הביולוגי ודרישתו לזכות מחדש באבהות, כמו גם בקשת האם לבטול הסכמתה, אין בהם כדי להפקיע את קיומה של עילת האימוץ. אין בהם כדי לבטל מעיקרן את תוצאות ההכרזה או ההסכמה. עם זאת, הן מחייבות בחינה מחודשת של השאלה האם יש מקום לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי להכריז על הקטין כבר אימוץ (שלב משנה שני). משהוכח בזמנו קיומה של עילה וננקט צעד לקראת אימוץ, אי אפשר להתעלם ממה שקרה בינתיים עם הקטין. "הוא אינו סחורה המטולטלת ממחסן למחסן" (הנשיא שמגר בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 81. השוו, דברי השופט חשין, שם, בעמ' 115). שינוי הנסיבות שנוצר עם היוודע זהותו של האב, או בעת הדיון בבקשת האם לחזור בה מהסכמתה, נלקח בחשבון במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט בשלב המשנה השני, אך אין בשינוי הנסיבות, כשלעצמו, כדי למחוק תמיד למפרע את עילת האימוץ ואת שנעשה בעקבות ההכרזה וההסכמה (השוו ע"א 680/77 פלונית נ' עירית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד לב(3) 393, 399).

 

השיקולים בשלב המשנה השני לאחר שנמסר הקטין למטרת אימוץ

 

31.      כאשר נדרש בית המשפט לסוגיית ההכרזה על קטין כבר אימוץ לאחר שהלה כבר נמסר למטרת אימוץ, לעובדת מסירתו עשויה להיות השפעה ניכרת על מערך השיקולים שבפני בית המשפט. הוא הדין אם הקטין נמסר למטרת אימוץ לאחר שאמו הסכימה למסרו לאימוץ ועתה היא מבקשת לחזור בה מהסכמתה. מצב זה, שבו נערך דיון בשאלת הזיקה המשפטית בין ההורים הטבעיים לבין הקטין, כאשר הקטין כבר שוהה בבית ההורים המיועדים לאמץ ל"תקופת מבחן", יוצר מורכבות. מתעורר בו חשש רציני לפגיעה בכל הצדדים המעורבים בהליך האימוץ ובמיוחד בקטין עצמו. מצב דברים זה מחייב התייחסות שונה לדילמה הקשה הניצבת בפני בית המשפט. בחייו של הקטין חלו שינויים עם היווצרותה של עילת אימוץ כדין. הוא נמסר להורים המיועדים לאמצו ושהה אצלם. ייתכן כי הכה אצלם שורשים. במצב זה מתבקש בית המשפט לתת ידו לביצוע מהפך בחייו של הקטין. המשכו של המצב הקיים הוא שיקול רב חשיבות. עם זאת, אין הוא שיקול יחיד. בית המשפט נדרש לבחון את החלופות ולאזן בין האפשרויות השונות, תוך העברתן בכור ההיתוך של טובת הקטין. שיקול נוסף, שאמנם אין להפריז בחשיבותו, הוא האינטרס הציבורי שבעידוד מוסד האימוץ. יש ליצור מערכת נורמטיבית שיהיה בה כדי לטפח את רצונם ונכונותם של הורים מאמצים ליטול על עצמם את מלאכת האימוץ (ראו ע"א 680/77 פלונית נ' עירית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד לב(3) 393, 398; ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מה(1) 185, 193). יודגש, כי עדיין מצויים אנו בשלב הראשון של הליך האימוץ, בו על בית המשפט להכריע בסוגיית ניתוק הזיקה המשפטית בין הילד להוריו הטבעיים. אך היווצרותה של עילת אימוץ כדין, יחד עם השינויים בחייו של הקטין, משליכים על מערך השיקולים של בית המשפט.

 

32.      לענין חזרת הורה מהסכמה, ברור הוא כי בעקבות ההסכמה השתנו סדרי העדיפות. "טובת המאומץ" היא העומדת במרכז, ואילו זכות ההורים הטבעיים, אף שהיא עומדת בעינה, הופכת משנית (ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מה(1) 185). הוא הדין אם נקבע כי קיימת עילת אימוץ לפי סעיף 13 לחוק. הזכות של ההורים כלפי הילד מאבדת את מקום הבכורה שלה, בהתנגשות עם טובת הקטין עצמו. יש להכריע בין החלופות. יש להתחשב במכלול השיקולים העשויים להשפיע על חייו של הקטין. בית המשפט יניח, כי טובתו של הקטין היא אצל הוריו הטבעיים, אך כנגד הנחה זו עשויות לבוא הוכחות כי יגרם לקטין נזק אצל הוריו הטבעיים או כי יגרם נזק בנטילתו מהמבקשים לאמצו או כי תצמח לו טובה מהישארות אצלם.

 

33.      שקולים אלה יפים גם לעניין תביעה לביטול הכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו, עם הופעת האב. מנקודת המבט של הקטין, דומה הדבר להורה שחוזר בו מהסכמה לאימוץ. בינתיים, נפל דבר בחייו של הקטין. הוא נמצא בטיפולה של משפחה המיועדת לאמצו, אליה הגיע לאחר שנוצרה עילת אימוץ כדין והזיקה המשפטית להוריו נותקה. לא ניתן להתעלם מהתפתחויות אלה בחייו של הקטין ובחייהם של ההורים המיועדים לאמצו. יש לתת משקל למערכת הנסיבות הנפשית והרגשית שנוצרה בינתיים אצל הקטין וסביבו. כמובן ששינוי הנסיבות שנוצר עם היוודע זהותו של האב, יש לו גם כן משקל לא מבוטל, הן כחלק מהשיקולים של "טובת המאומץ" והן כשיקול עצמאי לגבי הזכות הטבעית של האב.

 

34.      נמצא, כי בכל אחד מההליכים הנוגעים לענייננו, מצוי הדיון בשלב הראשון ובמסגרתו בשלב המשנה השני. השיקול המרכזי שיש לקחת בחשבון בשלב זה הוא "טובת המאומץ". לצד שיקול זה על בית המשפט להביא בחשבון את זכויותיהם של ההורים הטבעיים. כן יש מקום להתחשב באינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ, המגדלים את הקטין בביתם הלכה למעשה. עמדתי על כך באחת הפרשות, בה נדון שלב המשנה השני בנוגע לבקשת אם לחזור בה מהסכמה לאימוץ, בצייני:

 

בראש ובראשונה יש לשקול את טובתו של המאומץ. זהו השיקול הראשי, המרכזי והדומינאנטי. אך אין זה השיקול היחיד. על בית המשפט לקחת בחשבון, כשיקול משני, את זכותם של ההורים. זכות זו בעינה עומדת, והיא ממשיכה להתקיים, לבסוף, יש מקום להתחשב גם באינטרסים של המבקשים לאמץ את הקטין. אין לאלה זכות להחזיק בקטין, אך אינטרס שיש להתחשב בו יש להם. אף שאינטרס זה אין כוחו כזכותם של ההורים הטבעיים, הרי אף הוא גורם שיש לקחתו בחשבון.

על דירוג זה עמדו בתי המשפט. אומרת השופטת מ' בן-פורת (ת"ב (י-ם) 338 /72 הנ"ל, בעמ' 128-127):

 

'על פי הלך מחשבה זה אשקול את נסיבות המקרה שבפני, בהביאי בחשבון שלושה גורמים: טובת הילד כשיקול ראשוני, זכותם של הורים טבעיים לגדל את ילדם ומידת הפגיעה במאמצים אם הילד ילקח מהם. לא אנסה לקבוע משקל נפרד לכל גורם, אך כללית ניתן לקבוע שמשקלם היחסי של הגורמים הוא כפי הסדר בו הובאו'.

 

ועל אותה גישה חזר השופט שמגר (ע"א 623/80, בעמ' 77) באמרו:

 

'כאשר ניתנה הסכמה, והורים מבקשים לחזור בהם ממנה, מציבים טובתו של הילד כשיקול עיקרי וקובעים, בראש ובראשונה, לאורו, מה המסקנה המתחייבת בנסיבות העניין על-פי מטרה זו. אין פירושו של דבר, שבית המשפט יימנע ממתן דעתו לנתונים, המתייחסים להורים הטבעיים או להורים המאמצים, שהרי לא ניתן לנתק ולמדר מערכת עובדתית, בה משולבים כדרך הטבע פרטים רב-גווניים. ומה גם שיש לכל אלה השלכה על עניין טובתו של הקטין. אך הראייה הכוללת מטרתה לדלות מן המכלול המתואר את המסקנה מה מחייבת טובתו של הקטין, ודבר זה נעשה תוך הקניית מעמד דומיננטי לשיקול האמור'"

 

(ע"א 577/83, שם, בעמ' 471).

 

 

המעמד הדיוני של ההורים המיועדים לאמץ

 

35.      במסגרת מכלול השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בשלב המשנה השני יש מקום גם לאינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ. על רקע זה מתעוררת השאלה כיצד משליך הדבר על מעמדם הדיוני של ההורים המיועדים לאמץ. האם הדבר מקנה להם מעמד כצד פורמלי בדיון המשפטי? האם האינטרס הנתון להם מעניק להם גם זכות דיונית להיות צד לדיונים בשלב המשנה השני? מצויים אנו עדיין בשלב הראשון של הליך האימוץ. הצדדים להליך הם ההורים הביולוגיים ובא-כוח היועץ המשפטי. להורים המיועדים לאמץ אין, לכאורה, מעמד בדין. את עניינם, כמו את עניינו של הקטין עצמו ואת העניין הציבורי בכללותו, מייצג היועץ המשפטי. האם ראוי שבית המשפט יקנה להם אפשרות ליטול חלק בהליך המשפטי, כדי להגן על האינטרסים שלהם? הסוגיה טרם נדונה בפסיקה. אפשרות זו הוזכרה באחת הפרשיות (רע"א 4250/90 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (לא פורסם)) תוך הבעת הסתייגות לגביה. דעתי היא כי, בעקרון, יש להשיב על השאלה בשלילה. לכך כמה טעמים.

 

36.      ראשית, מתן מעמד להורים המיועדים לאמץ חותר תחת עצם רעיון ההפרדה בין שני שלבי האימוץ והתכלית המונחת ביסודו. ההפרדה בין השלבים נועדה להבטיח כי בשלב הראשון יינתן משקל הולם לזכות הטבעית של ההורים הביולוגיים ("קשר הדם"). צירוף ההורים המיועדים לאמץ מחליש את הזכות הטבעית של ההורים הביולוגיים יתר על המידה. הוא עלול להסיט את הדיון מהעניין המרכזי הטעון הכרעה בשלב הראשון.

 

37.      שנית, תכלית נוספת של ההפרדה בין השלבים היא למנוע יריבות ישירה בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המיועדים לאמץ. צירופם של ההורים המיועדים לאמץ טומן בחובו פוטנציאל להתנגשות קשה בין הצדדים ולהתדינות משפטית נוסח "משפט שלמה". קשר ישיר בין ההורים למאמצים או מגע אישי ביניהם יוצר, מטבע הדברים, קושי אנושי רב. הצדדים עשויים להיגרר שלא בטובתם להתכתשות משפטית עקובה מדם. החשיפה של ההורים המאמצים וההורים הטבעיים אלה כלפי אלה אינה רצויה ועלולה לפגוע בילד ולגרום לנזק בלתי הפיך לו ולכל המערכת העדינה של האימוץ (ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 4616/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(4) 298, 307).

 

38.      שלישית, במסגרת הליכי האימוץ יש להגן על הזכות לפרטיות של כל הצדדים המעורבים. ההפרדה בין שני השלבים היא אחד האמצעים להבטיח פרטיות. ביטוי נוסף לשמירה על זכותם של הצדדים לפרטיות מצוי בהסדרים בדבר סודיות ומידור. כך קובעות התקנות כי שני שלבי האימוץ יתנהלו בתיקים נפרדים (תקנה 269). צד לא יעיין באחד התיקים ללא רשות מבית המשפט. גם פנקס האימוצים אינו פתוח לעיון, אלא בפני היועץ המשפטי, רושם נישואין ופקיד סעד ראשי (סעיף 30(א) לחוק. ראו גם סעיף 34 לחוק). לבסוף, תקנה 290 מורה כי "לא יורה בית המשפט על גילוי זהותו של המאמץ להורו, לאפוטרופסו או לקרובו של המאומץ ולא יורה על הפגשתם, אלא בהסכמת המאמץ או מטעמים מיוחדים שיירשמו". צירופם של ההורים המיועדים לאמץ בשלב הראשון עלול לפגוע בשמירת הפרטיות והסודיות.

 

39.      רביעית, חוק האימוץ מתשמ"א מבטא תפיסה לפיה תהליך האימוץ נשלט על-ידי הגורמים הציבוריים. אם בעבר הרחוק רוב האימוצים נעשו באופן פרטי (המאמצים קיבלו את המאומץ לביתם ישירות מההורים הטבעיים או באמצעים מתווכים שונים) הרי שכיום ליועץ המשפטי ולפקיד הסעד מעמד מרכזי בהליכי האימוץ של ילדים זרים (מימון, שם, בעמ' 38. השוו י' אנגלרד "אימוץ ילדים בישראל – הגשמת החוק למעשה" משפטים א (1968) 308, 312-315). למאמצים עצמם מעמד משני. היועץ המשפטי הינו צד לכל הליכי האימוץ. הוא בעל הסמכות היחיד להגיש בקשה להכריז על ילד כבר אימוץ. לפקיד הסעד הסמכות הבלעדית למסור את הילד לבית המאמצים (סעיף 12(א) לחוק). פקיד הסעד משמש כאפוטרופוס של הקטין בתקופת הביניים. הגשת תסקיר מאת פקיד סעד היא תנאי מקדמי לכל צו שיפוטי (סעיף 22 לחוק). למעשה, היועץ המשפטי ופקיד הסעד הם הגורמים המתווכים בתהליך האימוץ אך גם החוצצים בין הצדדים לו. המידע הרלוונטי מרוכז כולו בידיהם. היכולת לערוך בדיקות וחקירות נתונה בידיהם. כל אלה מאפשרים לבא-כוח ביועץ המשפטי להביא בפני בית המשפט, במסגרת שלבי האימוץ השונים, תמונה עובדתית מלאה של הנסיבות כולן. תפקידו של בא-כוח היועץ המשפטי להציג בפני בית המשפט את האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר, כך שההכרעה השיפוטית תתקבל על פי מערך השיקולים הכולל. במסגרת זו, על בא-כוח היועץ המשפטי להביא בפני בית המשפט גם את העובדות והנסיבות הקשורות בהורים המיועדים לאמץ (ראו רע"א 4250/90 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (לא פורסם)). את האינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ ניתן ללבן, איפוא, ללא השתתפותם, באמצעות בא-כוח היועץ המשפטי, פקיד הסעד, תסקירים וחוות דעת מומחים. יצוין עוד, כי בסמכותו של בא-כוח היועץ המשפטי לבקש מבית המשפט מינוי אפוטרופוס לדין לקטין (סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). אכן ראוי ליזום מינוי כאמור בכל אותם מקרים בהם שמירת טובתו של הקטין מצדיקה ייצוג נפרד ועצמאי שלו.

 

40.      חמישית, שיקולים מעשיים, הקשורים לניהול המשפט, תומכים באי הקניית  במעמד דיוני להורים המיועדים לאמץ. ריבוי בעלי דין מכביד על ניהול ההליך ואינו רצוי. הזמן הוא גורם מרכזי בהליכי אימוץ. חלוף הזמן עשוי להטות את הכף, שכן גורם הזמן פועל לטובת הקיים ולא לטובת שינויו (ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי למשלה ואח', פ"ד מה(1) 185, 198). יש להבטיח כי ההליכים יתנהלו במהירות וביעילות. זאת ניתן להשיג אם "העימות" בשלב הראשון יוגבל להורים הביולוגיים מול היועץ המשפטי. 

 

41.      בסיכום הדברים, אין חולק כי להורים המיועדים לאמץ עניין אישי בתוצאות ההליך ותהיה לו השפעה של ממש על חייהם. עם זאת, אין מקום להחיל בהליכי אימוץ את ההלכות בענין הרחבת זכות העמידה וזכות הערעור (ראו, בש"פ 658/88 חסן נ' מ"י, פ"ד מה(1) 670). דיני האימוץ והתכליות המונחות בבסיסם מחייבים התייחסות ייחודית לסוגיה. באופן עקרוני, אין מקום לתת להורים המיועדים לאמץ מעמד בהליכים המתנהלים במסגרת השלב הראשון, וזאת הן לענין שלב המשנה הראשון והן לענין שלב המשנה השני. אין המדובר בפורמליזם עקר אלא בעיקרה של מהות. גישה זו מגשימה את תכלית החקיקה שבחוק האימוץ ומאזנת באופן ראוי בין השיקולים הנוגדים. נשמר עקרון ההפרדה, הפרטיות והסודיות. נשמרת הדאגה לטובת המאומץ. נשמר גם האינטרס של ההורים המיועדים לאימוץ, שעל ייצוג עניינם מופקד היועץ המשפטי.

 

מן הכלל אל הפרט

 

42.      במקרה שלפנינו נתנה האם הסכמה לאימוץ. היא סרבה למסור את זהות האב. לבקשת בא-כוח היועץ המשפטי, הוכרז הקטין כבר אימוץ כלפי האב. פקידת הסעד מסרה את הקטין - בהליך חריג על פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ - להורים המיועדים לאמצו, ומאז הוא "סמוך על שולחנם". בטרם ניתן צו אימוץ, הגישה האם בקשה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ הקטין. האב, מצידו, הגיש בקשה לביטול ההכרזה כי הקטין בר אימוץ. שתי הבקשות התבררו יחדיו בבית המשפט לענייני משפחה. בשלב כלשהו ביקשו ההורים המיועדים לאמץ להצטרף להליכים, אך פניהם הושבו ריקם.

 

43.      שני ההליכים בהם דן בית המשפט לענייני משפחה מצויים בשלב הראשון של הליך האימוץ, שלב המתמקד בזיקה בין ההורים הביולוגיים לקטין. מבחינת החלוקה הפנימית של שלב זה, שני ההליכים מצויים בשלב המשנה השני, הוא שלב שיקול הדעת, שעיקרו השאלה האם טובתו של הקטין היא כי יוכרז בר אימוץ. אין מקום לקיים לגביהם את שלב המשנה הראשון המוגבל להיווצרות עילת אימוץ. עילת האימוץ כלפי האם נוצרה עם הסכמתה למסירת הקטין לאימוץ. עילת האימוץ כלפי האב נוצרה כאשר התקיימו התנאים שבסעיף 13(1) לחוק. העובדה כי זהותו של האב ידועה כעת אינה מבטלת למפרע את עילת האימוץ. מצויים אנו, איפוא, בשלב המשנה השני. מערך השיקולים שהיה צריך לעמוד בפני בית המשפט, לשם קבלת הכרעה בכל אחד מן ההליכים, הוא מערך מורכב שבראשו טובת המאומץ. לצידו יש לתת משקל לזכויות של ההורים הביולוגיים. כן יש מקום להתחשב באינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ. 

 

44.      במצב דברים מעין זה, מחובתו של בא-כוח היועץ המשפטי ובסיוע פקיד הסעד, לפרוש בפני בית המשפט תשתית מקיפה של העובדות והשיקולים הרלוונטיים. הדבר מתחייב כדי לאפשר לבית המשפט לערוך בחינה ממצה של טובת המאומץ. על בא-כוח היועץ המשפטי להציג את כל ההיבטים הקשורים בהורים הביולוגיים, בקטין ובהורים המיועדים לאמץ. עליו לתת דעתו להשלכות של החלופות השונות על רווחתו של הקטין. דבר מכל אלה לא נעשה במקרה הנדון. באת-כוח היועץ המשפטי הסכימה לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי האב ללא כל תשתית עובדתית וללא דיון ענייני בסוגיות הטעונות בירור. לגבי האם ניתנה הסכמה שתיטול חלק בגידול הקטין, כאשר מבחינה פורמלית ההליך בו תידון בקשתה לחזור בה מהסכמה לאימוץ נשאר פתוח, לצורך מעקב. ההכרעה המהותית בהליכים התקבלה, איפוא, מבלי שבאת-כוח היועץ המשפטי הביאה בפני בית המשפט את התשתית הנדרשת לצורך הכרעה שיפוטית בשלב המשנה השני. עניינם של ההורים המיועדים לאימוץ כלל לא הובא בפני בית המשפט. חמור מכך, טובתו של הקטין – הצריכה לעמוד במוקד הדיון המשפטי - לא זכתה לייצוג של היועץ המשפטי או פקיד הסעד. זאת אף בשלב שקדם למינוי האפוטרופא לדין לקטין, כאשר פקיד הסעד היה בבחינת אפוטרופוס לקטין. 

 

45.      יצוין, אף ההורים הביולוגיים אינם חולקים על כך שבשלב ביטול הכרזה לא נבדקה טובת הקטין והאב כלל לא נחקר, וזאת מתוך הנחה כי בהעדר עילת אימוץ אין מקום לבדיקה מעין זו (עמ' 27 לפרוט' בבית המשפט המחוזי מיום 20.6.04). גם באת כוח היועץ המשפטי לממשלה ציינה באותו דיון (ביום 20.6.04) כי "אכן כאשר בוטל פסק הדין המכריז על הקטין בר אימוץ כלפי אביו על פי סעיף 31(1) באותו שלב לא נבדקה טובתו של הקטין". עמדתה הייתה כי יש לבטל את פסק הדין המכריז שהקטין בר אימוץ כי עובדתית פסק הדין לא נכון. טובת הקטין נבחנה רק בשלב מאוחר יותר כאשר נבחנה שאלת המשמורת, וזאת על רקע שהייתו הממושכת של הקטין בבית ההורים המיועדים לאמץ.

 

46.      מחדלה של באת-כוח היועץ המשפטי הביא לשיבוש בהתנהלות ההליכים המשפטיים בבית המשפט לענייני משפחה. אין למנוע מבית המשפט מכלול שלם של שיקולים אינטגרליים הדרושים להכרעה בהליך. האופן בו התקיים ההליך אינו תואם את עקרון "טובת המאומץ" ואת דרישות הצדק הבסיסיות. בנסיבות חריגות אלה, אין מנוס מלהכיר במעמדם של ההורים המיועדים לאמץ לצורך הגשת ערעור. הדבר תואם את העמדה שהציגו בפנינו האפוטרופא לדין לקטין ובאת-כוח היועץ המשפטי. בנסיבות הענין, הכרה במעמד ההורים המיועדים לאמץ עולה בקנה אחד עם "טובת המאומץ" (סעיף 1(ב) לחוק). ללא ערעור מטעמם לא ניתן לרפא בבית המשפט המחוזי את הפגם שבאי בדיקת "טובת המאומץ" בבית המשפט לענייני משפחה. עם זאת, אין בכך כדי להפכם לבעלי דין לכל דבר ועניין. הנסיבות המיוחדות שנוצרו בענייננו מחייבות פתרון ייחודי. יש צורך בהסדר דיוני שיאזן בין הצורך לאפשר את הליך הערעור לבין כל אותם טעמים – עקרוניים ומעשיים - לאי הכרה במעמד ההורים המיועדים לאמץ. נראה כי ההסדרים שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטותיו מיום 30.6.04 ו-8.7.04 עונים על דרישה זו. הם מבטיחים דיון מהיר וענייני, תוך שמירת המידור בין הצדדים וצמצום החיכוך ביניהם ככל שניתן. לא מצאנו מקום לשנות הסדרים אלה.

 

הערת סיום

 

47.      עמדתה של באת-כוח היועץ המשפטי בתיק זה לא הייתה עקבית. בבית המשפט לענייני משפחה ניתנה הסכמתה לביטול את פסק הדין המכריז על הקטין כבר אימוץ. כאשר ביקשו ההורים המיועדים לאמץ להצטרף להליך, באת-כוח היועץ המשפטי סברה כי אמנם יש מקום להביא את עמדתם במסגרת דיון בחזרת הורה מהסכמה לאימוץ, אך זאת רק באמצעות היועץ המשפטי ופקיד הסעד. בבית המשפט המחוזי, בתגובה לערעור מטעם ההורים המיועדים לאמץ, לא התנגדה באת-כוח היועץ המשפטי לכך שבית המשפט יברר באופן ממצה את טובתו של הקטין. היא גם הסכימה למינוי מומחים מטעם בית המשפט. עם זאת, היא התנגדה להקניית מעמד להורים המיועדים לאמץ. בהליך לפנינו – בעקבות החילופים בייצוגו של היועץ המשפטי לממשלה - ביקשה בא-כוח היועץ המשפטי לדחות את הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה המקנה מעמד להורים המיועדים לאמץ. יחד עם זאת, היא הביעה הסתייגות מכך שמוקנה להם מעמד עצמאי.

 

48.      מעמדתה העדכנית של באת-כוח היועץ המשפטי משתמע כי היא רואה בחיוב את קיום הליכי הערעור בבית המשפט המחוזי, ערעור שהוגש על-ידי ההורים המיועדים לאמץ. עם זאת, היא סבורה כי באופן עקרוני אין לאפשר להורים שמיועדים לאמץ להיות צד ישיר בהליכים. עניינם צריך להיות מובא בפני בית המשפט באמצעות היועץ המשפטי. יישום השקפה זו מביא לכך שהערעור יתנהל למעשה ללא מערער. נראה כי במצב הדברים המיוחד שנוצר במקרה הנדון, ראוי שבא-כוח היועץ המשפטי ישקול את האפשרות להצטרף לערעור כמערער, עם כל הקשיים הדיוניים הכרוכים בכך. כך תושג התאמה בין עמדתו המהותית כי יש מקום לקיום הליכי הערעור, לבין מעמדו הדיוני-הפורמלי. כך הוא יוכל לשוב ולמלא את התפקיד המרכזי המוטל עליו בהליכי האימוץ.

 

49.      אכן, כפי שציינה השופטת שטופמן, המקרה שלפנינו הוא חריג בנסיבותיו ויוצא דופן. הוא חריג מבחינת התנהלות ההליך בתביעת האב לביטול הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפיו בבית המשפט לענייני משפחה. הסכמתה של באת-כוח היועץ המשפטי לביטול ההכרזה ללא בחינה של "טובת המאומץ" והאישור לכך מצד בית המשפט לענייני משפחה, הם שהביאו לשיבוש בהתנהלות ההליך. בעקבות התנהלות זו סטה ההליך השיפוטי כולו בעניינו של הקטין מהפסים התקינים של דיני האימוץ. בנסיבות חריגות אלה, החלטת בית המשפט המחוזי להכיר במעמד ההורים המיועדים לאמץ לצורך הגשת ערעור הייתה מוצדקת. כעת יש לעשות הכל כדי להשיב את ההליכים לפסים תקינים. יש לחזור, עד כמה שניתן, להתנהלות משפטית רגילה התואמת את השלבים של הליך האימוץ. על היועץ המשפטי ופקיד הסעד למלא חלקם במלואו, ולהביא בפני הערכאות את מכלול העובדות והאינטרסים הנוגעים לעניין. הדברים אמורים הן לגבי העניינים התלויים ועומדים בערעור בבית המשפט המחוזי, הן בעניינים שמקומם בבית המשפט לענייני משפחה. ההתנהלות המשובשת בעניינו של הקטין הביאה להתמשכות מיותרת של ההליכים וגרמה צער וכאב לכל הנוגעים בדבר. יש להבטיח כי הדברים לא יישנו בעתיד.  

 

50.      יש לשוב ולהדגיש כי במצב הדברים הרגיל, אין להורים המיועדים לאמץ כל מעמד בשלב הראשון של הליכי האימוץ (על שני שלבי המשנה שלו). גם אם ההחלטה המתקבלת פוגעת בהם, אין הם זכאים לעיין בחומר או לערער על תוצאות ההליך. המקרה הנדון הוא חריג בנסיבותיו בשל התקלה שנפלה בבית המשפט לענייני משפחה (הן בעמדת היועץ המשפטי והן בהחלטת בית המשפט) ואין בו כדי להוות תקדים. נוסיף כי שקלנו להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה בהתחשב גם בכך שהתיק בעניין חזרת האם מההסכמה עדיין תלוי ועומד שם. אך מאחר שבית המשפט המחוזי כבר נכנס לעובי הקורה ומינה מומחים, ובשל הרצון שלא לסבך את הדיון ולהאריכו מעבר לסיבוך שכבר נוצר, הותרנו את הדברים על כנם. 

 

           מטעמים אלה פסקנו (ביום 26.7.04) על דחיית הבקשות לרשות ערעור.

 

 

                                                                                                ה נ ש י א

 

השופט א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' ברק.

 

           ניתן היום, ‏ה' אלול, תשס"ד (22.08.04).

 

 

           ה נ ש י א                         ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04065090_A04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il