"בית המשפט העליון שרוי כבר זמן רב במצוקה אמיתית: הציבור אינו קונה רבים מפסקי-הדין שלו. הוא לא סומך עליו יותר בעיניים עצומות, כפי שעשה בעבר. הסיפור הזה נגמר. הזמנים השתנו, השחיתות השלטונית מציפה כל חלקה טובה, ואזרחים מתחילים לשאול שאלות קשות" אומר גילת ובצדק.  "הזרע הראשון נזרע הרבה הרבה קודם לכן. זה קרה בראשית שנות ה-90, כשבית המשפט העליון זיכה ללא הנמקה משכנעת את ראש עיריית אילת לשעבר, רפי הוכמן; את שמחה דיניץ; ואחרים מסוגם, שניצלו את מעמדם לרעה לקבלת כספים לכיסם. משפט בוזגלו המפורסם ספג אז מהלומות קשות גם ממי שהמציא אותו".

"זה היה השבר הראשון ומאז הוא רק מתרחב, מעמיק ומעורר דאגה. פסקי-דין מביכים, החלטות מוזרות בתיקי מפורסמים, סחבת קשה, שטחיות מרגיזה (חלק מהשופטים אינם שולטים בחומר), ... הלבנת מעשים של נאשמים מהחיבור המשחית שבין הון לשלטון - גרמו נזק כבד למוסד היוקרתי. גם אנשים טובים, המבינים שבלי בית משפט אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין בעצם מדינה, מתקשים להתאפק" חותך גילת במילים חדות ומדוייקות במוגלה המשפטית של מדינת ישראל.

"נכון, מרידור הוא עו"ד סימפטי, שפוי, נעים הליכות. נכון, הוא אוכל בפה סגור, לא יורק על איש, לא הופך כיסאות במרכז הליכוד. אז מה? זו סיבה לבחור בו כשופט בית המשפט העליון?" מציב גילת את גולת-האבסורד, "הבעיה איננה דן מרידור האיש. הבעיה היא התקדים. הבעיה היא בשיקול הדעת של מי שביקשו להמליכו במלוא הרצינות. מי שלא מבין שהבעיה אינה מרידור כי אם מי שיבוא אחריו; מי שאינו מבין שעל התקדים הפוליטי הזה יעוטו מחר אבירי שלטון החוק ממרכזי המפלגות; מי שאינו מבין שהם יבקשו ייצוג בערכאה העליונה לחבריהם מהלובי לקידום הפשע - אינו יודע היכן הוא חי. הוא לא איתנו."

וממשיך ומסכם מר גילת את דעתו הקולעת לדעת רבים וטובים במערכת המשפטית והאקדמית כולה על אהרון ברק: 

"המישהו הזה, עצוב לומר, פשוט מנותק. הוא חלק מהבעיה של בית המשפט. הבית קורס והוא מתלבט באיזה צבע לצבוע את חלונותיו"


אינני מאוהביו של מרדכי גילת. אני דווקא נמנה על אלה המחשיבים אותו כאחד מזרעי הפורענות אשר דירדרו את שלטון החוק שלנו בנורמת תפירת התיקים הידועה לזרא, אשר הוא -אותו מרדכי גילת- היה הסובב או המסובב או הסיבה (תלוי במקרה) של כמה וכמה פרשיות פיקטיביות הידועות כאלה שהדביקו את כל מערכת אכיפת החוק בישראל בגידולים הממאירים הידועים שלה: נורמת האכיפה הסלקטיבית, תופעת תפירת התיקים הכרונית, שיגרת השקר והחיפוי על עדויות שקר בבתי המשפט, והתסמונת הכרונית של הפסיקה לפי המעוניין ולא לפי העניין.

אולם המאמר הזה פשוט ענק, וחייבים כולם, כל אלה אשר שלטון החוק באמת חשוב להם לרבות כל אלה שנורמת העבריינות במערכת הפוליטית והמשפטית והציבורית בכלל באמת כבר נמאסה עליהם, להפוך אותו לדגל ולמופת.

אכן, יש במאמר שתי שטויות שראוי היה שלא היו נכתבות (תקיפה של אלה שדווקא ביקשו להתנער מעבריינותו של ניצב מזרחי, ואמירה כי הפרופ' גביזון -דווקא היא- לא ראויה להיות שופטת כי הביעה פעם דיעה שונה מזו של מרדכי גילת בפרשת יצחק מרדכי). אבל בהתחשב באינטרס האישי של גילת בפרשיות הללו, מן הראוי להבין את מניעיו וחולשותיו ולהתיחס אל דברים מיותרים ואבסורדיים אלה בסלחנות, הואיל וכל יתר הדברים שלו ראויים בהחלט להתנוסס בגאון על המצבה של מה שפעם היה מכונה שלטון החוק שלמדינת ישראל וכיום אינו אלא גל-עד עצוב של בניין מפואר שהיה ואיננו.

זהו מאמר מנוסח היטב, מיטיב להגדיר את הבעיה, ופעם הראשונה בעצם יוצא גילת עצמו נגד העבריינים האמיתיים של שלטון החוק וטוען על בית המשפט העליון מפורשות: "בעל הבית השתגע!".

אני טוען שבעל הבית רמאי ולא השתגע. אבל אני מוכן להתפשר עם מסקנתו הסופית של גילת, בעיקר משום נימוקיה הכל כך קולעים.

בעל הבית השתגע

 הנה הקישור למאמר המלא של גילת. שווה לקרוא!