העתירה נדחית ותמסור ד"ש חמה לאמא

המטרה: לשנות את פניו של בג"ץ

פורסם בעיתון הארץ 1.11.05

במושב הכנסת הנוכחי יקודמו שלל הצעות חוק הנוגעות להרכב בית המשפט העליון: מהוספת פוליטיקאים ורבנים לוועדה לבחירת שופטים, דרך שימוע פומבי למועמדים ועד בחירתם על ידי הח"כים עצמם



	שופטי בית המשפט העליון. האם הח"כים יקבעו את יורשיהם על כס השיפוט?

	תצלום ארכיון: איל ורשבסקי / באובאו

שתי הצעות חוק פרטיות העוסקות בהסדרת כהונתם של שופטים נדונו שלשום בישיבתה של ועדת השרים לענייני חקיקה, ששבה לפעילות במקביל לתחילת מושב הכנסת. האחת, שהספיקה כבר לעורר מהומות בקהילה המשפטית, עוסקת בדחיית גיל פרישתם של שופטים מ-70 ל-72; האחרת מגבילה במפתיע את האפשרות למנות פוליטיקאים לשעבר לתפקידים שיפוטיים. בסוף הדיון החליטו השרים שהממשלה תתמוך דווקא בהצעת החוק הקובעת תקופת צינון לחברי כנסת ושרים לפני שיוכלו להציג את מועמדותם לכהונה שיפוטית. הצעת החוק המקורית של ח"כ גדעון סער דיברה אמנם על עשר שנות הקפאה בין התפקידים, אולם הממשלה התנתה את תמיכתה בכך שבמהלך הליכי החקיקה תשקול ועדת חוקה, חוק ומשפט קביעת תקופה קצרה יותר, של שש או שמונה שנים.

במערכת הפוליטית, וגם בזו המשפטית, מכנים את הצעת החוק הזאת, שתובא בזמן הקרוב להצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת, "חוק מרידור".


	מרידור וביניש. ניסיונות לטרפד את מינויה לנשיאת העליון, ואת מינויו לשופט בעליון

	תצלום ארכיון: אריאל שליט

ואכן, העלאת שמו של השר לשעבר דן מרידור, כיום שותף בכיר במשרד עורכי הדין "חיים צדוק ושות'", כמועמד לבית המשפט העליון, עמדה בבסיס המוטיווציה לחוקק את חוק הצינון שיחסום את דרכו לשם, לפחות בשנים הקרובות. "מה שעומד ביסוד הצעת החוק הזאת הוא העיקרון הידוע של הפרדת הרשויות", אומר ח"כ סער, "בין מי שממלא תפקיד נבחר ברשות המחוקקת או המבצעת לבין אפשרות של כהונה בבית המשפט. תקופת צינון של עשר שנים לחבר כנסת או שר המבקשים להתמנות לשופט היא תקופה הולמת. החוק יתרום לאמון הציבור במערכת המשפט ובמערכת הפוליטית גם יחד".

הפוליטיקאים מבינים היטב בכל מה שקשור לתקופות צינון, במיוחד לקראת מינויים לשיפוט. בכנסת עוד זוכרים היטב את הדיל שרקח שר המשפטים לשעבר, יוסף לפיד, עם שני בכירי משרדו - היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל - שעם תום כהונתם ימונו שניהם לבית המשפט העליון. לפיד עמד בהבטחתו, והצית את הוויכוח על האיזון הראוי בין הערך החשוב כשלעצמו של עמידה בהבטחות לבין בירור קפדני של איכות המועמדים לערכאה השיפוטית העליונה. ואמנם, מינוים של ארבל ורובינשטיין גרר שורה של הצעות חוק, שביקשו לקבוע תקופת צינון בין כהונה כיועץ משפטי או כפרקליט המדינה לבין מינוי לעליון. המקלים הציעו שנתיים, המחמירים דרשו צינון של חמש שנים. בסופו של דבר אישרה הכנסת באוגוסט 2004 הצעת חוק מרוככת, הקובעת תקופת צינון של שנה וחצי למזוז ושנדר ולבאים אחריהם.

כמו באוסטריה

דווקא הצעת החוק האחרת שנדונה בוועדת השרים בראשות שרת המשפטים ציפי לבני, העוסקת בדחיית גיל הפרישה לשופטים, נדחתה. בכל מקרה, הכינוי שדבק בהצעה הזאת, "חוק ביניש", היה שגוי; בנוסחה הסופי הושמטה ממנה האפשרות להאריך את כהונתם של שופטי בית המשפט העליון, והיא כוונה לשופטי השלום והמחוזי בלבד. בגרסה הראשונית הציע ח"כ אילן שלגי לאפשר לכל שופט להודיע, לקראת הגעתו לגיל שבעים, שהוא מבקש להמשיך לשבת עוד שנתיים על כס השיפוט. עם פרסום הצעת החוק, לפני כשנה, מיהר נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, להודיע כי בכל מקרה אין בדעתו להמשיך בכהונתו מעבר לגיל 70, והוא מתכוון לפרוש כמתוכנן בספטמבר 2006; עמיתו, השופט מישאל חשין, לא עשה כמותו. אם היה החוק מתקבל וחשין היה מאריך את כהונתו, הוא היה מתמנה לנשיא עם פרישתו של ברק, וביניש היתה נאלצת להמתין עוד שנה וחצי, עד פרישת חשין, לפני מינויה לנשיאה.

"ראיתי שמתרחשת מהומה מסביב להצעת החוק שלי ואנשים מפרשים כאילו זו הצעה נגד הנשיאה המיועדת דורית ביניש וזו ממש לא היתה כוונתי", אומר שלגי, "ולכן החלטתי שלא אקדם את הצעת החוק הזאת, לפחות לא בכנסת הזאת. אבל אז בא אלי חברי לסיעה מודי זנדברג והציע שנגיש את ההצעה ונוציא ממנה את שופטי העליון. לביניש יש מתנגדים מסיעות הימין ומהסיעות החרדיות, שלהם יש אתה חשבונות ישנים ואני בוודאי לא רציתי שאפילו ייראה שאני תומך בעמדות שלהם".

ביניש צריכה כנראה לנשום לרווחה פעמיים: דחיית גיל הפרישה של שופטים לא רק שהיתה מרחיקה אותה ממינויה לנשיאת העליון, אלא שעד שכבר היה מגיע תורה, לא בטוח ששיטת המינוי היתה נותרת על כנה. בין עשרות הצעות החוק שעניינן שינוי סדרי בחירתם וכהונתם של שופטים, שחלקן מגיעות בתקופה האחרונה לדיונים מעשיים, מוקדשות לא מעט הצעות לשינוי הדרך שבה מתמנה כיום נשיא בית המשפט העליון. ההסדר הנוכחי קובע שהוותיק מבין שופטי העליון יהיה הנשיא, והשני בוותק יהיה המשנה לנשיא.

חלק ניכר מהח"כים אינם מרוצים מההסדר. הצעותיהם לשינוי מגוונות: איוב קרא, דוד טל ואליעזר כהן מציעים שמליאת הכנסת תבחר את הנשיא מבין שופטי העליון בהצבעה חשאית, כפי שבוחרים את מבקר המדינה; גלעד ארדן, מיכאל איתן, מיכאל נודלמן, יורי שטרן ואותו אליעזר כהן מציעים שהנשיא והמשנה ייבחרו על ידי ועדה מיוחדת שבראשה יעמוד שר המשפטים. לפי הצעותיהם, הכהונה אינה עד לפרישה כנהוג כיום, אלא לתקופה של ארבע שנים, כמו בכנסת. והחשוב מכל - ב"ועדה המיוחדת" נפקד מקומם של השופטים. באחת ההצעות יהיה לשופטים נציג אחד - רק הנשיא היוצא, שישתתף בבחירת מחליפו; בהצעה האחרת יהיה הרכב הוועדה זהה לזה של הוועדה לבחירת שופטים הנוכחית, אלא שבמקום שלושה שופטים יישבו בה שלושה פרופסורים למשפטים.

לפני שהניח את הצעתו על שולחן הכנסת ביוני 2003 טרח ארדן וביקש ממרכז המחקר והמידע הפועל בכנסת (ממ"מ) לבחון עבורו את הנושא בהיבט השוואתי. "בדנמרק מתמנה נשיא בית המשפט העליון מקרב שופטי העליון ועל ידם", דיווח מרכז המחקר לארדן, "בשוודיה, אף שהשיקולים למינוי הנשיא אינם מוסדרים בחוק, הנוהג הוא שהנשיא מתמנה על-פי הוותק, מקרב שופטי בית המשפט העליון. בגרמניה, נשיא בית המשפט העליון מתמנה מקרב שופטי בית המשפט העליון ועל-ידם". אלא שארדן העדיף ללכת בעקבות אוסטריה, שם "נשיא בית המשפט לחוקה מתמנה על ידי נשיא הרפובליקה ועל דעתה של הממשלה האוסטרית", או דרום אפריקה, שם "נשיא בית המשפט העליון לערעורים מתמנה על ידי נשיא המדינה בהתייעצות עם הוועדה לשירות שיפוטי", או אולי ארה"ב, שם "נשיא בית המשפט העליון הפדרלי מתמנה על ידי נשיא ארה"ב בכפוף לאישור הסנאט".

רק ברוב מיוחד

לא רק את סדרי הבחירה של נשיא העליון מבקשים הח"כים לשנות, אלא את הליכי בחירתם של שופטי העליון כולם. ח"כ דוד טל מציע שהכנסת תבחר, בהצבעה חשאית כמובן, את השופטים מתוך רשימה שתגבש הוועדה לבחירת שופטים, שתכלול לפחות כפליים ממספר השופטים שנדרש למנותם; גדעון סער מציע שבמינויים לעליון יהיה דרוש רוב מיוחד של שבעה מתשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים; ומרינה סולודקין עומדת על כך ששופטי העליון והמחוזי יהיו בעלי תואר שני לפחות, לא חשוב באיזה מקצוע. יולי תמיר, מצדה, עוררה סערה כשהציעה שהמועמדים לעליון יעברו "שימוע פומבי" שבו יפרטו את משנתם השיפוטית, בדומה להליך הנהוג בארה"ב. "המטרה", מסבירה תמיר, "היא לקרב את הציבור לשופטים ולעולם הערכים המשפטי-המוסרי המנחה אותם ואת תפישתם בכל הנוגע לשאלות העקרוניות שבית המשפט אמור לעסוק בהן".

ואולם ההצעות שגרמו לתגובות החריפות ביותר מצד הקהילה המשפטית נגעו דווקא לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הכוללת כיום שלושה שופטי עליון, שני שרים, שני ח"כים ושני עורכי דין. מרינה סולודקין וגילה פינקלשטיין מציעות להגדיל את מספר השרים בוועדה לארבעה; מיכאל איתן וניסן סלומיאנסקי מציעים להגדיל את מספר חברי הוועדה מתשעה ל-12, ולהוסיף נציג אחד לממשלה, לכנסת וללשכת עורכי הדין; נסים זאב מבקש להגדיל את הוועדה ל-13 חברים, להוסיף לה את שני הרבנים הראשיים, שר וחבר כנסת נוספים, ולהחליף את אחד השופטים בדיקאן אחת הפקולטות למשפטים; ויולי תמיר מציעה גם היא להרחיב את הוועדה ל-13, באמצעות הוספת שני נשיאים בדימוס של בתי משפט מחוזיים ושני דיקאנים של פקולטות למשפטים.

מבול ההצעות לשינוי מבנה הוועדה, וכפועל יוצא מכך שינוי המאזן הפנימי המאפשר השגת רוב במסגרתה, מזכיר את שטף ההצעות להקמת בית משפט לחוקה מלפני כשלוש שנים, שלמרבה המזל לא הגיעו לקו הסיום. "ההצעות האלה כולן מכוונות למטרה אחת - שינוי ההליך של בחירת שופטים לעליון, במטרה להשפיע על הרכב בית המשפט העליון", אומר השופט בדימוס יצחק זמיר, "וזאת ביסודה מגמה שלילית". בראיון שנתן לפני כמה חודשים לביטאון לשכת עורכי הדין בירושלים, "הלשכה", קובע זמיר כי "כוונת הצעות החוק הללו היא לחזק את ההשפעה הפוליטית על מינוי שופטים. כלומר, שהמגזר הפוליטי כפי שהוא בשעה נתונה יוכל להכניס לבית המשפט שופטים שהם אולי טובים, אך יזדהו עם עמדות בסיסיות של ציבור פוליטי זה אחר אחר. הרשות השופטת", הסביר, "צריכה להיות נפרדת ומוגנת מפני הרשויות הפוליטיות". חברי הכנסת, מתברר, לא השתכנעו.