חובת האם במזונות ילדיה
תמ"ש 1886/04
א' ל' ואח' נ' פ' ל'
תק-מש 2006(3) 219
בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים
לבני זוג העומדים בפני גירושין ארבעה ילדים, כאשר שלוש קטינות נמצאות
בחזקת האב וקטין אחד בחזקת האם. בהליכים הקודמים להליך זה נקבע כי האב
חייב בתשלום מזונות של ארבעת הקטינים. בהליך זה תובע האב את חיוב האם
במזונות שלוש הקטינות שבחזקתו, שכן לטענתו נוצרת אפליה וחוסר שוויון
בין הילדים, בהיות צרכי הקטינות עולים על צורכי הקטין. בית המשפט בוחן
את חובתה של האם במזונות על פי הדין העברי. פסק הדין ניתן בי"ד באב
תשס"ו (8.8.06).
השופטת נילי מימון:
ה. התשתית
הנורמטיבית - חובת האם במזונות ילדיה
20. בפסיקה נדונה
בשנים האחרונות, שאלת יישום עקרונות המשפט העברי, כאשר מדובר באב שאינו
מסוגל לספק את מזונות ילדיו או באם שרמת השתכרותה קרובה לזו של האב ואף
עולה עליה - האם יש מקום להמשיך ולדבוק בעקרונות של חיוב האב במזונות
ההכרחיים ולהסתפק בחיוב האם מדין צדקה, רק ביחס למזונות שאינם הכרחיים,
וזאת בחלק יחסי בינה לבין האב, בהתאם להכנסותיהם, או שיש מקום
להתבוננות מחודשת על חלוקת נטל מזונות הילדים בין ההורים? (ראה בע"מ
(ירושלים) 470/03 - פלוני נ' פלונית ואח'. תק-מח 2005(4),
2967).
21. מקור חיוב
ההורים במזונות ילדיהם קבוע בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה
(מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות):
3.
מזונות לילדים קטינים
(א) אדם חייב במזונות
הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי
החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
(ב) אדם שאינו חייב
במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגי לפי הוראות
הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם,
והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.
3א.
מזונות קטין [תיקון תשמ"א]
(א) אביו ואמו של קטין
חייבים במזונותיו.
(ב) בלי להתחשב בעובדה
בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל
מקור שהוא.
עפ"י סעיף 3 לחוק
המזונות, הדין האישי של אדם הוא הקובע את חיובו במזונות ילדיו.
חיוב
משפטי במזונות על פי דין עברי
22. בענייננו, חל
על הצדדים המשפט העברי, הקובע כלל יסודי וברור בעניין זהות ההורה החייב
במזונות ילדיו: כאשר ישנו חיוב משפטי במזונות ילדים (שאינו מדין
צדקה), החיוב מתייחס רק לאב ולא לאם.
כך נאמר במסכת כתובות:
"אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני
קטנים, עד כמה עד בן שש". כתובות ס"ה ע"ב.
וכן הרמב"ם: "כשם
שאדם חייב במזונות אישתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד
שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים". הרמב"ם,
הלכות אישות, פרק י"ב הלכה י"ד.
ובכתובות
במקור נוסף נאמר: "באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהם
קטנים". כתובות מ"ט ע"ב. ורש"י מפרש – קטנים "עד שיביאו שערות".
על פי תקנת הרבנות
הראשית תש"ד הורחבה חובת האב למזונות ילדיו ההכרחיים עד לגיל 15 (על כך
להלן).
23. מכאן שבשונה
מהביטוי "אדם" בחוק המזונות – המתייחס על פי סעיף 6 לחוק הפרשנות,
התשמ"א-1981 גם לגבר וגם לאישה, הרי שהמשפט העברי קובע חובה אבסולוטית
על האב בלבד:
"זה ברור שלא מצינו
חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה
ומהיכן נחייבה בהם".
(דברי המגיד משנה,
רמב"ם, אישות, כא, יט).
24. כל שכן עפ"י
שיטתו של הר"ן, רבינו ניסים אשר חי ופעל בספרד במאה הי"ד, כל
חיובו של האב במזונות ילדיו מקטני קטנים נובע מחיובו כבעל לזון את
אשתו, הואיל והילדים "נגררים" אחר אמם בטרם הגיעו לגיל 6. ברי, כי לפי
שיטה זו אין כל בסיס לחיוב אישה במזונות ילדיה.
מזונות
מדין צדקה
25. אם כן, לגבי
מזונות מן הדין – האם פטורה. כל זה אמור במזונות הכרחיים. אבל מעבר
לכך, אפשר לחייב מדין צדקה ובחיוב זה שווים האב והאם, שהרי החובה לתת
צדקה אינה תלויה בזמן מסוים אלא קיימת תמיד. ככזו, נחשבת היא למצוות
עשה שלא הזמן גרמה וממילא אף נשים חייבות בה – ובלבד שהדבר ביכולתן
הכלכלית:
"מן הידוע שיש לו לדיין
לכפות על נתינת צדקה, לפי שהיא מכלל מצוות עשה... וזה היה עיקר בכל
מצווה העשה. ואין הפרש כזה בין הזכרים ובין הנקבות בעניין ההוצאה".
(פירוש הרמב"ם
למשנה, כתובות, פרק ד', משנה ו')
"ונראה דודאי אם האישה
עשירה.. כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר
מזה. וכופין אותה כמו שכופין על כל הצדקה".
(רבי יהונתן אייבשיץ
בחיבורו על הרמב"ם - בני אהובה, הלכות אישות כא, טז)
אם כי אף לענין זה יצויין
כי קיימות דעות לפיהן אין האם חייבת מדין צדקה שכן איננה יורשת את
ילדיה בניגוד לאב. שו"ת חוט השני, סימן ח'.
כמו כן רבות
מהדעות הן שחובת האב מ"דין צדקה" היא חובה מוגברת יתירה מזו של האם.
האם מחוייבת מדין צדקה
כללי אולם כמו קרובים אחרים, מכח הכלל של "קרוב קרוב קודם" (ספרי,
דברים קט"ז, ז') מחוייבת בדרגה גבוהה יותר מאדם אחר שאיננו מצוי בדרגת
קירבה משפחתית לילדים.
חיוב אב
– חיוב אם
26. אכן, בכל
הנוגע למזונות קטין עפ"י הדין העברי קיימים שני מעגלים: במעגל הראשון
החיוב הוא מדין המזונות והחבות האבסולוטית מוטלת על האב לצרכים בסיסיים
של ילדיו. במעגל השני, החבות היא מדין צדקה וחלה שווה בשווה על שני
ההורים, חבות זו היא למזונות מעבר לצרכים בסיסיים, וכן למזונות לקטינים
מעל לגיל 15.
27. החלוקה בין שני
המעגלים, כפי שסוכמה בפסיקה פעמים רבות, היא כדלהלן:
"האב חייב במזונות ילדיו
עד גיל 6 מן הדין, ולאחר גיל 6 ועד שיגדלו - מתקנת חכמים. בתקנות
הרבנות הראשית משנת תש"ד הושווה דינם של הילדים לאחר גיל 6 ועד לגיל 15
לדינם של הילדים עד גיל 6, ונקבע, כי גם חיובם הוא משפטי מלא. אותו
חיוב של האב על-פי הדין והתקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. מתוך
ההלכה, שהחיוב הוא לפי צורכי הילד ולא לפי עושרו של האב - דהיינו שהוא
שווה לעני ולעשיר, לאביו של בן יחיד ולמרובה ילדים - נלמד, כי כוונתו
לצורכי הקיום ההכרחי ממש.
אלא
שמעבר לחובה מינימאלית זו חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת
החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה. חובה זו, אשר אף היא
חובה משפטית מלאה, נובעת מדיני הצדקה. היא תלויה ביכולתו של האב.
בדין צדקה שווה האם לאב,
וחיובה תלוי ביכולתה.
חובת המזונות לילדים מעבר
לגיל 15 אינה נובעת מתקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד. החובה מדין צדקה
אינה תלויה בגיל, כמו שנאמר בשו"ע, יו"ד, רנא, ד [א]: "כופין האב לזון
בנו עני ואפילו הוא גדול, כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר".
(ע"א 210/82 - גלבר נ'
גלבר. פ"ד לח(2), 14 ,עמ' 20-21; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז
. פ"ד לו(3), 449; וראה גם: ע"א 109/75, אברהם נ' אברהם, פ"ד כט
(2) 690; ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ, פ"ד כה (1), 603; ע"א
254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ פ"ד לא(3), 169 ,עמ' 172-173; ראה
גם: ע"א 469/84 הדרי נ' שני פ"ד לט(3), 197; ע"א 93/85 -
שגב נ' שגב . פ"ד לט(3), 822; 736/91 ארנשטיין נ' סימקינס
(לא פורסם); 222/83 פלונית נ' פלוני, פ"ד לח(4) 418; פרופ' מ'
שאוה, "מזונות ילדים קטנים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי" עיוני
משפט ז (תשל"ט-תש"ם) 316, 583).
אם כן, במעגל הראשון, בו
החבות מוטלת על האב בלבד, מכוח דיני המזונות, נכללים צרכיהם
ההכרחיים של ילדים, מיום לידתם ועד הגיעם לגיל 15.
27. במעגל השני, בו
החבות מוטלת על האם והאב שווה בשווה, בהתאם למידת יכולתם, מדין צדקה,
נכללים כל הצרכים שהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים של ילדים, מיום
לידתם ועד הגיעם לגיל 15. כן נכללים בו כל צרכיהם של ילדים
מעבר לגיל 15 – הכרחיים ומעבר להם.
28. אם כן, בכל
הנוגע לצרכים ההכרחיים קיימת כתובת רלוונטית אחת בלבד – האב. הבניית
החיוב באופן זה פועלת לטובת הילדים, היות ולהם כתובת אחת לפנייתם
להפעלת החיוב, ומסוכלת מראש האפשרות שבלהט הסכסוך בין ההורים, תהפוך גם
הנשיאה במזונותיהם הבסיסיים של ילדיהם הקטינים נושא למיקוח
ביניהם, מצב שהנפגעים ממנו יהיו, בראש ובראשונה, הילדים עצמם.
ו. מזונות -
חיוב שוויוני
29. על אף האמור,
התובע טוען כי יש לחייב אותו ואת הנתבעת במזונות בנותיהם, באופן
שוויוני - ביחס ישר להכנסותיהם ומבלי להבחין בין צרכים הכרחיים ליתר
הצרכים. התובע סומך טענתו זו על הפסיקה העדכנית והשינוי שחל לטענתו
בשנים האחרונות ביחס לעקרון השוויון.
30. אכן, לאחרונה
נעשו בפסיקה מספר ניסיונות להחיל את עקרון השוויון על דיני המזונות
בדרכים שונות, ולטשטש את האבחנה בין הצרכים ההכרחיים לבין מה שמעבר
להם, וכתוצאה לחייב האם והאב אף בצרכים הכרחיים באופן יחסי להכנסותיהם.
ז. החלת חוק המזונות על הורים יהודים
1. ביטול
החלת הדין העברי על חיוב המזונות
31. בית המשפט
לעניני משפחה – ת"א-יפו ביקש לבטל חלות הדין האישי, לאמור המשפט העברי,
לענין החיוב במזונות קטינים, על צדדים יהודים באומרו שסעיף 3א' לחוק
לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959 הדוגל בשוויון בין
ההורים גובר על הדין העברי לפיו החיוב על האב למזונות ילדיו הקטינים עד
גיל 15 מוגבר מזה של האם.
תמ"ש 86791/97 נ.י. נ'
נ.א. תק-מש 2003(2) 182.
נסיון זה לא צלח ונדחה ע"י
בית המשפט שלערעור.
בע"מ 1150/03 י.נ. נ'
נ.א., תק-מח 2004(1) 1876.
2. חיוב אם
עפ"י חוק המזונות
32. בע"מ 367/02
אוחנה נ' אוחנה (לא פורסם) ובע"מ 590/04 פלוני נ' אלמונית
(פורסם במאגר המשפטי "נבו") הפנתה כב' השופטת בן עמי לרעיון שהעלה
פרופ' מ. קורינאלדי במאמרו, "היש ליישם את עקרון השוויון בדיני
הורים וילדים?" (קרית המשפט, שנתון הקריה האקדמית, כרך ב', עמ'
131), אשר, לדבריה, "יש בו כדי לפלס הדרך לביהמ"ש במקרים חריגים".
פרופ'
קורינאלדי סובר כי אין לראות את דין הצדקה הכללי החל על אם יהודייה
כחיוב במזונות מן הדין האישי, ומציע, לפיכך, להחיל עליה את הוראות ס"ק
3(א) לחוק המזונות, לפיהן:
"אדם שאינו חייב
במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגי לפי הוראות
הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם,
והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".
33. אימוץ הצעה זו
יוביל לכך שכל הוראות החוק, כולל הוראת סעיף 3א(ב), לפיה
חובת המזונות מוטלת על שני ההורים בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור
שהוא, יחולו על אמהות יהודיות, ועפ"י הצעת פרופ' קורינאלדי, יושג
שוויון בעניין המזונות גם בין הורים יהודים.
34. אכן, באשר
לתחולת חוק המזונות על אם יהודיה, שחיובה הוא מדין צדקה, קיימות
כמה גישות:
"אין חולק על כך, שאם יש
חובה למזונות לפי הדין האישי, יחול הדין האישי, והחוק נדחה מפניו. אשר
לחיוב מדין צדקה, הרי מרבית פסקי הדין רואים את החיוב כחיוב לפי הדין
האישי. מקובלת עליהם הדעה, שיהא מה שיהיה מקור החיוב במסגרת המיון
הפנימי של הדין האישי העברי - אם מדין צדקה אם מכוח התקנה או מכוח הדין
- האדם חייב במזונות ילדיו מכוח הדין האישי (ראה: י' אנגלרד, "מזונותיו
של קטין מעל לגיל 15" הפרקליט יח (תשכ"ב) 3; ע"א 507/61; ע"א 199/79).
אמנם, מצויים מספר פסקי-דין, אשר אינם רואים בחיוב מדין צדקה כחיוב
מהדין האישי (ע"א 132/62; ע"א 72 /62, בעמ' 1782, מפי הנשיא אולשן).
לפי אותה דעה, שאין החיוב מדין צדקה חיוב לפי הדין האישי, חל חיוב
המזונות מכוח החוק.
כן קיימות שתי שיטות
בפירוש המלים "אדם שאינו חייב במזונות ילדיו לפי הדין האישי". לשיטה
אחת המדובר בכך שאין חיוב עקרוני למזונות הילדים בדין האישי, ואז לא
נדחה החוק מפני הדין האישי. אך אם חל חיוב עקרוני - אלא שבמקרה מסוים
אין חובה לפי הדין האישי במזונות הילד הספציפי בגלל הנסיבות המיוחדות -
חל הדין האישי, והאב אכן פטור ממזונות אותו ילד. (ע"א 507/61 הנ"ל
ו-ע"א 199/77 הנ"ל). ויש שיטה אחרת, הסבורה, כי החוק בא להרחיב את חיוב
המזונות לילד, גם אם החובה העקרונית קיימת לפי הדין האישי, אלא שבמקרה
הספציפי המסוים פטור ההורה לפי הדין האישי, ואז חייב הוא לפי החוק
(ע"א 247/64), וראה בעניין זה את ניתוחו של מ' שאוה, הדין האישי
בישראל (מסדה, תשל"ז) 208 והלאה."
(ע"א 591/81 - פורטוגז
נ' פורטוגז. פ"ד לו(3), 449 ,עמ' 461-462).
35. ואולם, כפי
שמציין פרופ' קורינאלדי בעצמו, הדעה המקובלת בפסיקה האזרחית ובספרות
המשפטית תומכת בגישה לפיה אין להחיל את
חוק המזונות כאשר יש
חיוב מדין צדקה (ראה למשל: ע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"ד לב(1)
458; ע"א 211/80 - פלונית נ' אלמוני . פ"ד לה(1), 462; ע"א
210/82 לעיל; דעת השופט שינבוים בעניין פורטוגז, ע"א
591/81 לעיל; פרופ' מ' שאוה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית,
בעמ' 825-835).
אף אני סבורה כי לא
ניתן לקבל את הצעתו של פרופ' קורינאלדי, זאת מבלי לחוות דעה ביחס
לגישות השונות בעניין טיב חיוב האם במזונות ומשמעותו המדויקת של סעיף
3(א) לחוק
המזונות.
36. המשפט העברי
והמשפט האזרחי יצרו כל אחד מהם הסדר כולל ביחס למזונות ילדים, המבוסס
על איזון מסוים בין חובת האב לחובת האם. אימוץ הצעתו של פרופ'
קורינאלדי כרוך מעצם טיבו בהפרת האיזון הפנימי הטמון בכל אחד מן
ההסדרים ויצירת מצב בעייתי, בו האם היהודיה מחויבת עפ"י
חוק המזונות והאב
היהודי מחויב מן הדין האישי.
37. כך, למשל, החלת
סעיף 3א(ב) לחוק המזונות על הורה אחד בלבד אינה אפשרית, שכן
בסעיף זה טמון האיזון בין ההורים:
".. יחולו המזונות על
הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא".
אם כן, כיצד תיושם ההצעה בפועל? אפשרות אחת היא שחיובו של האב בצורכיהם
ההכרחיים של ילדיו יעמוד בתוקפו, והוראות סעיף 3א(ב) לחוק יחולו רק בכל
הנוגע לצרכים שהם מעבר לצרכים ההכרחיים, בהם יתחלקו האם והאב באופן
שוויוני. ואולם, זהו המצב הקיים, למעשה, היום. אם כך, לא תהא לאימוץ
ההצעה כל השפעה על המצב הקיים. ברי כי לא זו הייתה כוונתו של פרופ'
קורינאלדי.
38. אפשרות אחרת
היא להחיל את הוראות סעיף 3א(ב), באופן עקיף, גם על אב יהודי,
זאת באמצעות החלתו על האם. כך יתחלקו המזונות בין שני ההורים בהתאם
להכנסותיהם, באופן שוויוני.
39. ואולם בכך טמון
קושי גדול. פרופ' קורינאלדי עצמו מכיר בכך שעל האב היהודי חל חיוב
במזונות לפי הדין האישי ולא ניתן להחיל עליו את הוראות חוק המזונות:
"דין הצדקה הכללי המוטל
על האם אינו דומה לדין הצדקה המיוחד החל על האב כלפי ילדיו מעל גיל שש.
...דין הצדקה של האב
הוא חלק מהלכות כתובות שבאבן העזר. לעומת זאת דין הצדקה של האם הוא חלק
מהלכות צדקה שביורה דעה. מיקומו של הדין (בלעז:
sede materiae)
מלמד על אופיו ומהותו, ולענייננו, על ההבדל בין מעמד האם למעמד האב
בדיני מזונות הילדים. אמנם, הן לגבי האב והן לגבי האם, נוקטת ההלכה
במונח "צדקה", אך ההבדל ביניהם אינו כמותי אלא איכותי: חיוב האב הוא
חיוב משפטי, ואכיפתו מדין צדקה, ואילו חיוב האם כולו מדין צדקה, כצדקה
החלה על כל אדם.
...
אם נופל, כפי שאני סובר,
שוויון האב והאם בדין צדקה, יש להבחין בין האב לבין האם ואין מקום
לראות את דין הצדקה הכללי, החל על אם יהודייה, להבדיל מחובת האב, כחיוב
עקרוני במזונות ילדיה במובן סעיף 3(א) לחוק המזונות."
(פרופ' מ' קורינאלדי,
מגמות חדשות
בדיני משפחה: יישום עקרון השוויון בדיני הורים וילדים, פורסם באתר
"פסקדין". ההדגשה אינה במקור, נ.מ.)
40. יתרה מזו, לא
נראה כי פרופ' קורינאלדי חולק על כך שעל האב מוטלת חובה מן הדין למילוי
צרכים בסיסיים של ילדיו עד לגיל 6, אם כן עד לגיל זה כיצד תתבצע הצעתו
של פרופ' קורינאלדי? מחד מחוייב האב במזונות לצרכים בסיסיים, מאידך
מחוייבת האם, על פי הצעתו, במזונות הילדים, על פי
חוק המזונות אשר איננו
מבחין בין גילאי הילדים כלומר, האם תחוייב על פי ההצעה במזונות ילדים
אף עד גיל 6, כאשר האב מחוייב לבדו לשאת בהם לצרכים הכרחיים, עפ"י הדין
האישי החל עליו.
41. ועוד, על
האב חלה חובה מוחלטת בנשיאה במזונות ילדיו לצרכים בסיסיים אף מעבר לגיל
6, עד לגיל 15, חובה אשר איננה נובעת מ"דין צדקה".
אם כן,
כיצד יתכן להתעלם מן הדין האישי החל על האב, ולהחיל עליו, ולו בעקיפין,
את חוק המזונות?
42. אין זו אלא
שמטרת ההצעה הנדונה להביא לשינוי המצב החוקי הקיים ולהחלת
חוק המזונות על אמהות
ואבות יהודים כאחד. ואולם, שינוי כה משמעותי אינו יכול להיעשות בדרך של
פרשנות שיפוטית, ובניגוד גמור לדבריו המפורשים של החוק. יש אף מקום
להזכיר כוונת המחוקק, כפי שהובעה, בין היתר, בדברי שר המשפטים דאז מר
פ. רוזן המנוח, בהציגו את הצעת חוק המזונות בפני הכנסת בעת
הדיון בקריאה הראשונה של החוק:
"הצעת החוק אינה דנה
בחובת המזונות בין איש ואשה או בחובת המזונות של הורים כלפי ילדיהם
הקטינים במידה שעל חובות אלו חל היום הדין האישי של הצדדים...
בסיום אני רוצה לחזור
ולהדגיש את היקפו של החוק המוצע. הוא יתן הסדר חוקי מטעם הכנסת רק
לתביעות המזונות המסויגות של בני משפחה רחוקים יותר, וישאיר ללא שינוי
את תביעות המזונות של בני הזוג ושל ילדים כלפי הוריהם, לאחר שתביעות
אלה עשויות לבוא על סיפוקן הצודק גם במסגרת המשפטית הנוכחית..."
(דברי
הכנסת, כרך 20, תשט"ז, עמ' 1930-1928; דברי השר צוטטו בהרחבה בע"א
596/89 - חקק נ' חקק . פ"ד מה(4), 749 ,עמ' 765-766).
43. כאמור, כל
עוד לא שינה המחוקק את הוראת
חוק המזונות המחילה את
הדין האישי בכל הקשור לחיוב במזונות, אין כל מקום להתעלם ממנו. לא ניתן
לאמץ את ההסדר המוצע, לפיו יחול גם על אב יהודי חוק המזונות.
ח. תקנת הרבנות
הראשית
נוסח התקנה:
בדין מזונות
הבנים והבנות:
לפנים בישראל
אעפ"י שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו
הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי
להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמננו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית
אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין
מזונות הילדים אפילו למטה משש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון
זה לפסוק על פי דיני ישראל, ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב בכדי
להכריח את אשתו לקבל ממנו גט ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על היסוד
שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב
מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם
טענה זו וכדי בזיון וקצף. כל המתבונן בצד ישפוט שהמצב דורש תיקון
מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים, קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה,
סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה
מובטחת על יסוד משפטי.
...
כדי לצאת מכל
המבוכות והסבוכים יש לנו רק דרך אחת והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל
ולאחר שנקבעה תקנה זו עפ"י הרבנות הראשית לארץ ישראל ומועצתה המורחבת
ועפ"י בתי הדין והרבנים המשמשים בקדש בקהלות (באשור הרבנות הראשית)
ובהסכמת הקהלות ע"י המועצות והועדים, יהא לתקנה זו כל תוקף ועוז כתקנות
שו"ם, טוליטולא, ועד ד' ארצות וכו', ויהא זה דין ממש, ועל פיה יפסקו
בתי הדין של ישראל בכל ארצנו הק' וממילא במקרה של סירוב יפסקו כך בתי
המשפט של הממשלה.
...
אי לזאת קבענו
את התקנה הכללית הזאת לכל ארץ ישראל, כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה
כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו
בכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש
עשרה שנה. בענין החיוב שביד בית דין להטיל מתורת צדקה כשהאב אמיד, אין
אנו נוגעים כלל וכלל. בזה אין שום שינוי חל.
...
התקנות
שנתקבלו במועצה המורחבת של הרבנות הראשית לארץ ישראל והוסכמו מהרבנים
והקהלות בארץ מקבלות תוקף משפטי בכח תורה"ק בכל תקנות שנעשות בישראל.
והן חובה להתנהג ולדון על פיהם החל מר"ח אדר תש"ד.
נאם: יצחק
אייזיק הלוי הרצוג. נאם: בן ציון מאיר חי עוזיאל.
(מתוך ספרו של שרשבסקי,
דיני משפחה,
מהדורה רביעית מורחבת, תשנ"ג-1993, עמ' 447-450).
44. לאחרונה
ניתנו שני פסקי דין בהם הוחל עקרון השוויון על דיני המזונות – פסק דינו
של כב' השופט ויצמן בתמ"ש (כפר-סבא) 28050/04 -
א. ג, קטינה ואח' נ' א. מ.
. תק-מש 2006(1), 376 ופסק דינו של כב' השופט גרינברגר בתמ"ש (ירושלים)
2480/04 - ב. ס. ואח' נ' נ. מ. . תק-מש 2006(2), 267.
45. בשני המקרים
הללו התמקד הדיון
בתקנת הרבנות הראשית
משנת תש"ד (להלן:"תקנת הרבנות"), שהיא המקור לחיוב אב במזונות ילדיו
הקטינים מגיל 6 ועד הגיעם לגיל 15. בהתבסס על רעיון שהעלה פרופ'
פרימר בכנס בנושא "מזונות ילדים" שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן במהלך
חודש ינואר השנה, בחרו השופטים לאמץ פרשנות לפיה, תקנת הרבנות
לא התכוונה להאריך את החובה האבסולוטית המוטלת על האב לכיסוי צורכיהם
ההכרחיים של ילדיו עד גיל 6 ולהחילה גם על ילדיו בגילאי 6 עד 15, כפי
שמקובל לאמר, אלא לאפשר אכיפה אפקטיבית לחובה המוטלת על האב מדין
צדקה כלפי ילדיו מגיל 6 ומעלה, ולהחיל חיוב זה במתכונת מחייבת עד
לגיל 15.
מבחינה אופרטיבית, לדעת
המציעים זאת, משמעות אימוץ פרשנות זו היא פתיחת פתח להחלת עקרון
השוויון בין אב ואם גם בכל הנוגע למזונות ילדים מגילאי 6 עד 15, שכן
המדובר בחיוב מדין צדקה החל על שני ההורים שווה בשווה, בהתאם
להכנסותיהם.
כדברי חברי כב' השופט
גרינברגר:
"אין ספק כי פרשנות
מצמצמת זו של התקנה מהווה סטייה משמעותית מן הפרשנות המקובלת השולטת
בכיפה כבר שנות דור"
(תמ"ש 2480/04 לעיל
,עמ' 272).
46. לדעתי, לא
הונח בסיס המאפשר סטייה זו.
רקע
להתקנת התקנה להרחבת החיוב במזונות
47. בתחילה, לא
הייתה במשפט העברי חובה משפטית על ההורים לזון את ילדיהם. לכל היותר
היה זה צו דתי מוסרי, והורים כלכלו את בניהם ובנותיהם הסמוכים אל
שולחנם כמעין דחף ונטייה טבעיים.
הגמרא בכתובות
ס"ה קובעת שעד גיל שש חייב אב חיוב משפטי לזון את ילדיו. וכך נאמר:
"דרש רבי עולא
רבה אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם
קטנים, אבל זן קטני קטנים, עד כמה עד בן שש, כדרב אסי, דאמר רב אסי קטן
בן שש יוצא בעירוב אמו".
48. לאחר חורבן בית
שני הביאה המציאות הקשה ליצירת בקיעים במרקם המשפחתי והתעורר הצורך
לקבוע הסדר משפטי באשר לחיוב ההורים במזונות ילדיהם. ואכן, באמצע המאה
השנייה לספירה התקינה הסנהדרין, שמקום מושבה היה אז באושא שבגליל, שורת
תקנות שמגמתן הייתה לחזק את אושיות התא המשפחתי. אחת התקנות המרכזיות,
המכונה "תקנת אושא", הטילה על האב את החובה המשפטית לדאוג
למזונות ילדיו מגיל 6 עד היותם "גדולים" – גיל שלוש- עשרה לבן
ושתים-עשרה לבת (ראה מזונות ילדים, הרב הלל חבשוש, מהדורה
ראשונה, תשס"ג-2003, עמ' 2) הגמרא במסכת כתובות, מ"ט, ע"ב, מביאה את
מקור החיוב: "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים".
ורש"י מפרש, שם: "עד שיביאו שערות". כלומר עד שיגדלו.
49. אולם, בעוד
שמקור החיוב הוא מתקנת חכמים – תקנת אושא, הרי כפיית החיוב היא רק מדין
הכפייה לצדקה, כפי שנקבע בשולחן ערוך:
"חייב אדם לזון בניו
ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם
ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין
אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי
הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו,
ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים בשאינו אמוד, אבל אם היה
אמוד, שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו
משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו"
(שו"ע,
אבן העזר, סימן ע"א, סעיף א').
50. כאמור, היות
ואכיפת התקנה היא מדין הכפייה לצדקה בלבד, הרי שבכל הנוגע לאב שאינו
"אמיד" - תקנת
אושא לא מסמיכה את בית הדין לכפותו לקיים את חיוב המזונות, אלא
בדרכי שכנוע ויצירת לחץ חברתי שיובילוהו לציית להכרעת בית הדין. באשר
לאב שהינו בגדר "אמיד" – אותו כופים אף בעל כורחו (ראה פרופ' מ' שאוה,
הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת, תשס"א-2001, עמ'
273-277), ויצוין כי ביחס לשאלה מיהו "אמיד" הכלל הוא שלגבי בניו – "כל
שאינו עני מקרי – אמיד" (ראה נתיבות משפט לספר "מישרים" של הרב
חיים אלגאזי (נתיב כ"ג, חלק ה')). כך, בניגוד לחיוב האבסולוטי
והבלתי-תלוי המוטל על אב עד הגיע ילדיו לגיל 6, תחולת החיוב
מכוח תקנת אושא מוגבלת – האב מחויב רק אם אין לילדיו ממה להתפרנס.
51. ואולם,
במרוצת השנים ועד להתקנתה של
תקנת הרבנות, נחלש מאוד
כוחה של הכפייה של חובת האב מכוח תקנת אושא. כתוצאה מכך,
התעוררה מצוקה קשה בכל הנוגע למזונות ילדים מעל גיל 6:
"עד להתקנת תקנת הרבנות
הראשית בשנת תש"ד בנוגע למזונות ילדים עד גיל חמש-עשרה, מקור חיובו של
אב במזונות ילדיו מגיל שש ועד גיל חמש-עשרה התבטא כך, שעד "בגרותם" של
הילדים (עד שלוש-עשרה – לגבי בנים, ועד שתים-עשרה – לגבי בנות) נבע
החיוב מתקנת חכמים ("תקנת אושא"), ואילו מגיל הבגרות ועד לגיל חמש-עשרה
– מכוח דיני הצדקה. ברם, כפיית החיוב במזונות ילדים מגיל שש ואילך
נקבעה אך על פי דין הכפייה לצדקה, דהיינו – רק כאשר האב הוא אמיד ואין
לילדים ממה להתפרנס.
לפני התקנתה של התקנה
הנ"ל (- תקנת הרבנות, נ.מ.) דחו במקרים מסוימים בתי המשפט האזרחיים
בתקופת המנדט תביעות של ילדים מעל גיל שש למזונות מאבותיהם, משום שלא
הבינו משמעות הטענה, "שעל פי דיני ישראל כופין את האב במזונות ילדיו
מתורת צדקה". זאת משום שעל פי התפיסה האנגלית מתייחס המושג צדקה (charity)
לחוב מוסרי ומצפוני בלבד, ולפיכך אין לדבר עליו במושגים משפטיים של
חובה וכפייה. לפיכך, סירבו בתי המשפט במקרים מסוימים לכפות על אבות
תשלום מזונות לילדיהם, בהטילם ספק אם "צדקה" נכנסת לגדר "מזונות" (maintenance)
במובן הוראות דבר המלך במועצתו..."
(מ'
שאוה, שם, בעמ' 277-278)
52. כמו כן,
ובמקביל להתעוררות מצוקת האכיפה, החלה להתחזק ההכרה בכך שבתנאי החיים
בעת הזו, לא יתכן שילדים בגילאי 12, 13 - ועל אחת כמה וכמה ילדים בגיל
6 - יהיו חשופים לאפשרות שיידרשו לכלכל את עצמם. מתקני
תקנת הרבנות, הרבנים
הראשיים דאז הרב הרצוג והרב ועוזיאל, הבינו כי, בימינו, תחולתה של חובת
מזונות הילדים חייבת להיות רחבה יותר, והתייחסו לכך מפורשות בתקנה
עצמה:
"בימינו אלה אפילו
ילדים מבוגרים, קודם שהגיעו לגיל של חמש-עשרה, סכנות מוסריות גדולות
צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהא מובטחת על יסוד משפטי.
אין צריך להאריך בדבר המובן לכל מי שעיניו פקוחות על מצב ההוי"
63.
הרב עוזיאל נדרש לתופעה זו
פעם נוספת, בלשון מעט יותר תקיפה, תוך שהוא מביע חשש ל"מעידה רוחנית"
של הנוער העלולה להתרחש אם פרנסתם של בני הנוער לא תהא מובטחת:
"בזמן הזה, שאין הילדים
יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי... ילדים כאלה שהם מחוסרי תלמוד
תורה, מדע ותרבות, נעשים מושחתים בעצמם ומשחיתים את הציבור כולו.. יש
הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ד ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא
ולהיות בחברת הציבור, לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר
בשום אופן. וחייב האב לזונם עד גיל בגרות שיוכלו להתפרנס מעבודתם"
(משפטי
עוזיאל, אבן העזר, סימן עד, ד)
54. כב' השופט
שרשבסקי אף תיאר מצב זה כגורם המרכזי שעמד בבסיס התקנת התקנה:
"ברבות העיתים התברר כי
עלולה להיגרם סכנה מוסרית חמורה לילדים בני שש ומעלה אם לא יהיו זכאים
למזונות מאביהם בחיוב משפטי גמור ומבלי שיוכל לטעון נגד תביעתם שקודם
כל עליו לדאוג לסיפוק מלא של צרכיו הוא. כדי למנוע סכנה כזאת וע"פ
ההלכה האומרת שבכל דור ודור יש להתקין תקנות נגד עושי עוולה ולתיקון
העולם ולהעמיד משפט בארץ, התקינה הרבנות הראשית לא"י תקנה שקיבלה תוקף
בשנת תש"ד, לפיה חייב האב במזונות בניו ובנותיו עד לגיל חמש עשרה
שנה.."
(שרשבסקי,
שם, עמ' 384)
55. עינינו
הרואות כי, היסוד להתקנת
תקנת הרבנות הוא
השינויים המפליגים שחלו באורח החיים - התארכות תקופת הילדות ושנות
הלמידה במוסדות החינוך, דחיית היציאה לעבודה וחיי הנישואין לשלבים
מאוחרים יותר – והצורך שהתעורר, עקב כך, בעיצוב מחדש של חובת מזונות
הילדים.
56. בהתאם לכך,
הרחיבה תקנת
הרבנות את חבותו של האב בשני מישורים: מבחינת גיל הילדים
שכלפיהם הוא חב, ומבחינת התוקף המשפטי של התקנה. מבחינת הגיל, התקנה
הרחיבה והעלתה את גיל הילדים להם האב חב לגיל חמש עשרה. מבחינת התוקף
המשפטי, הטילה תקנת הרבנות חיוב משפטי גמור, שאינו כרוך בטוב
ליבו של האב ואינו מופעל רק מכוח דיני הצדקה. וכך נאמר שם:
"כשם שמאז ומעולם עד
היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור,
ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו
עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כחם יפה לחייבו בחיוב משפטי
גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת
בנותיו עד הגיל של חמש-עשרה שנה"
57. הנה כי כן,
מלשון התקנה עולה בבירור, כי החיוב המשפטי הוא בלתי תלוי ודומה מאד
לחיוב שהיה קיים עד אז רק כלפי ילדים שטרם מלאו להם שש שנים. כן עולה
מהתקנה, כי החיוב המשפטי המרחיב את חיובו של האב לזון את ילדיו עד
הגיעם לגיל חמש עשרה, איננו תלוי באמידותו של האב וביכולתו הכלכלית,
אלא מדובר
בחיוב כללי הקובע שעל האב לזון את ילדיו בכל מצב כלכלי שבו הוא שרוי
– זאת בניגוד לחיוב מדין צדקה ולחיוב על פי תקנת אושא (ראה הרב
הלל חבשוש, מזונות ילדים, הנ"ל עמ' 132-133).
וכן דברי
ד"ר ז. ורהפטיג
(אבי מורי ז"ל – נ.מ.) במאמרו "למקורות החובה למזונות הילדים":
"כבר בגוף התקנה ראתה
הרבנות הראשית בתקנתה המשך התקנה הקדומה על המזונות לילדים שבגיל עד 6,
שכאמור לעיל יוצרת חובה מוחלטת שאינה תלויה בכך אם יש לילדים נכסים או
לא ואם האב אמיד הוא או לא. תקנת הרבנות הראשית באה להמשיך את החיוב
לקטני קטנים עד גיל חמש עשרה, כשתוכן החיוב קבוע הוא לפי הגמרא כתובות
סה, ב. והפוסקים הנ"ל. וכן הוא בפירוש האוטנטי לתקנה שניתן על ידי ראשי
מתקניה הרבנים הראשיים לארץ ישראל בפסק הדין מניסן תש"ז, "התקנה בעצמה
יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל".
(תחומין,
הוצאת צומת עמ' 255, 270).
58. חיזוק
למסקנות אלו ניתן למצוא בפסיקתו של הרב עוזיאל, ממתקיני התקנה, בשעה
שכיהן כנשיא בית הדין הגדול לערעורים בירושלים:
"מוטעית
היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה
גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית
עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואינה מוגבלת, איפוא,
על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה
להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים,
אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו; שכל המונע עצמו או משתמט מזה,
הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי משפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את
חוצנו מחובה אבהית זו ולהטילה על הציבור או על האם."
(תיק 1/15/707,
אוסף פסקי דין של
הרבנות הראשית לישראל (בעריכת ז' ורהפטיג) (אבי מורי ז"ל – נ.מ.)
עמ' קמח)
59. במהלך השנים
אומצה תקנת
הרבנות על ידי בתי המשפט האזרחיים ומעמדה עוגן בשורה ארוכה של פסקי
דין. כך, למשל, בפסק הדין בעניין גלבר שהוזכר לעיל:
"בתקנות
הרבנות הראשית משנת תש"ד הושווה דינם של הילדים לאחר גיל 6 ועד לגיל 15
לדינם של הילדים עד גיל 6, ונקבע, כי גם חיובם הוא משפטי מלא. אותו
חיוב של האב על-פי הדין והתקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. מתוך
ההלכה, שהחיוב הוא לפי צורכי הילד ולא לפי עושרו של האב - דהיינו שהוא
שווה לעני ולעשיר, לאביו של בן יחיד ולמרובה ילדים - נלמד, כי כוונתו
לצורכי הקיום ההכרחי ממש."
(ע"א 210/82
גלבר נ' גלבר הנ"ל בעמ' 20-21;
וראה גם:
ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז הנ"ל;
ע"א 254/76
ינקוביץ נ' ינקוביץ הנ"ל;
ע"א 469/84
הדרי נ' שני הנ"ל;
ע"א
93/85 שגב נ' שגב הנ"ל).
60. כאמור, שני
פסקי דין שניתנו לאחרונה מבקשים לאמר כי החיוב על פי
תקנות הרבנות המוטל על
האב איננו חיוב אבסולוטי כפי שנובע באשר לקטיני קטינים עד לגיל שש, וכי
החיוב מעבר לגיל שש ועד לגיל 15 יסודו בדין צדקה, והארכת תקנות
הרבנות את גיל הקטינים כלפיהם יש חיוב במזונותיהם היא למעשה אכיפה
אפקטיבית של החובה מדין צדקה המוטלת על אב כלפי ילדיו, שלמעלה מגיל שש
עד לגיל חמש עשרה, כשהפועל היוצא עפ"י דעות אלה הוא שמאחר ומדובר "בדין
צדקה" הרי ששווה האם לאב ומשכך מכח דין צדקה מחוייבת אף אם כלפי ילדיה
מגיל שש ועד לגיל חמש עשרה ושווה לאב בחיובה זה, אם אמידה היא.
61.
ואולם אף אם נכונה פרשנות
זו כי מדובר למעשה על אכיפה אפקטיבית של חיוב מ"דין צדקה" ולא על חיוב
מוחלט כפי החיוב המוטל על אב עד לגיל שש, מכל מקום החיוב על פי תקנות
הרבנות מתייחס לאב. אין מוזכרת בתקנות הרבנות המאריכה החיוב –
האם, ומשכך אין מוטלת עליה האכיפה האפקטיבית מכח "דין צדקה"
בגילאים אלה, זאת אף לדעת הסוברים שזה הוא החיוב שבתקנה, ואין משווים
אם לאב על פי התקנה.
62. אף יודגש כי
מדובר בהארכת
חיוב.
הארכת חיוב של מי?
הארכת החיוב של האב
המחוייב מחוייבות אבסולוטית למזונות ילדיו עד לגיל שש ותקנת הרבנות
האריכה גיל החיוב.
63.
כלומר החיוב המקורי
האבסולוטי הוא על האב והארכת החיוב האבסולוטי לגיל גבוה יותר אף היא על
האב.
64. זאת ועוד,
מילות התקנה מפורשות וברורות מאוד. מילות התקנה מציינות כי:
"כשם
שמאז ומעולם... היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי
גמור ולכופו... לפרנס בניו ובנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה
ואילך כחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור ... לפרנס את בניו ואף בנותיו
עד גיל של חמש עשרה שנה".
המילים
מפורשות, הדיבור ברור, החיוב הוא חיוב משפטי גמור.
65. אכן, רובם
הגדול של פסקי הדין מכיר בכך. באשר למיעוטם – ככלל, פסקי דין אלה אינם
מכירים בתקנה, הם מתעלמים ממנה "התעלמות רועמת... ללא ערעור חזיתי על
תוכנה או תקפותה" (ב"צ אליאש,
החקיקה הרבנית, עמ' קפו
– קפט. ראה למשל: הרב גרז בתיק 1115/תשכ"ד פד"ר ה' 333, 336;
הרב ורנר בתיק 7011/כ"ז פד"ר ז' 136; הרב גורן בערעור
תשל"ו/37 פד"ר י' 261, 267). מיעוטו של מיעוט, המתייחס לתקנה ודן
במהותה, אינו דוחה את התקנה אלא מבקש לצמצם את תחולתה למצב בו הקטין
אינו בעל נכסים ואין ביכולתו לפרנס את עצמו, זאת בניגוד לחיוב האב
במזונות ילדיו עד גיל 6, שהוא חיוב אבסולוטי אשר אינו מושפע מנסיבות
חיצוניות (הרב הדאייה ערעור תשי"ט/44 פד"ר ד' 3, 7; הרב
גולדשמידט תיק 103/תשי"ז פד"ר ב' 65, 92).
מכל מקום, אף
בקרב בעלי דעות המיעוט אין כל פולמוס באשר לחובת האם. המחלוקת היא רק
בכל הנוגע לטיב חיוב האב במזונות הילדים מעל גיל 6 אשר יש להם לפרנסתם,
כאמור (יוצא דופן יחידי לעניין זה הוא הרב שאול ישראלי בערעור
תשל"ג/39 פד"ר ט' 251, 263, ואולם דעתו הייתה דעת מיעוט אף במסגרת
אותה פסיקה).
לעומתם,
הרוב קיבל את התקנה כפי מילותיה המפורשות, וראה למשל: הרב דיכובסקי,
מזונות הבנים,
97.
66. השיטה לבחור
דעות – החולקות למעשה על האמור באופן מפורש בתקנה, שהן אינן דעות הרוב,
אף כי של רבנים גדולים וחשובים – איננה הליכה בדרך המלך.
67. כלל נקוט
הוא שמקום שתקנה בהירה שפתה איננה שנויה במחלוקת, אין להביא דעות – שהן
דעות מיעוט – המסבירות את הרקע להתקנת התקנה לפי גירסת דעות מיעוט אלה
- במטרה להביא לשינוי מהותי בהוראת התקנה, ולמעשה לסטות מהאמור בה.
68. בתמ"ש
28050/04 הנ"ל קיבל כב' השופט ויצמן את הטענה כי, היות ומזונות
ילדים הינו עניין שבממון, רשאי האב-הנתבע לעשות שימוש בדוקטרינת "קים
לי", לפיה "אם יש שתי דעות חלוקות, שלפי האחת זוכה התובע, ולפי
השנייה זוכה הנתבע, רשאי הנתבע לטעון, שלדעתו נכונה אותה דעה שלפיה הוא
זוכה בדין ופטור מלשלם, ואין להוציא מחזקתו ממון כל עוד לא הוכח כי דעה
הלכתית זו איננה נכונה" (מנחם אלון, המשפט העברי, מהדורה
שלישית, עמ' 1063), ולטעון שיש לקבל בעניינו את דעתם של הפוסקים המקלים
ומפרשים את התקנה כתקנה המרחיבה את החיוב מדין צדקה בלבד.
69. בעניין זה דעתי
כדעת חברי, כב' השופט גרינברגר, אשר דחה את אפשרות השימוש בדוקטרינת
"קים לי" לצורך ההכרעה בבית משפט אזרחי (ראה תמ"ש 2480/04 הנ"ל, עמ'
277-278).
70. ראשית, טענת
"קים לי" אינה טענה מהותית אלא טענה פרוצדוראלית, ובתי המשפט האזרחיים
אינם כפופים לדיני הפרוצדורה והראיות ההלכתיים אף כשהם דנים לפי הדין
הדתי (ראה בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד
מח(2) 221, בעמ' 237; בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי
בתל- אביב- יפו, פ"ד מח(2) 491, בעמ' 499).
71. שנית, ולגופו
של עניין, במערכת משפטית הפועלת על פי חוק ועפ"י דין ובשיטת התקדים
המחייב, ושיטת הרוב הקובע, לא יתכן שלא לילך עפ"י הדין, לאמור התקנה
ולמנוע ההכרעה בהתאם להלכה המקובלת, בשל קיומה של דעה אחרת המנוגדת לה.
הדבר נוגד את הסדר הטוב ואת צפיותם הסבירה של הצדדים המתדיינים בפני
בית המשפט.
72. עוד יצויין כי
אין בנדוננו שתי דעות שוות ערך ומעמד. קיימת תקנת הרבנות שהיא
תקנה מחייבת לכל דבר וענין, דעה אחרת אינה יכולה לעמוד מול התקנה
המחייבת.
73. דעתי אף איננה
כדעתו של חברי, כב' השופט גרינברגר, הנוטה לאמץ למעשה את עמדת המיעוט
בכל הנוגע לפרשנות תקנת הרבנות הראשית.
74. והרי דעת
הרוב היא כפי שהובעה במספר רב של פסקי דין רבניים, וכן במספר רב של
פסקי דין של ערכאות אזרחיות כי מדובר בחובה אבסולוטית של האב בהרחבת
החיוב עד לגיל 15 ולא בכפייה מדין צדקה גרידא ובלשון בית הדין הרבני
הגדול בתיק
1/15/707, שם ישבו הרבנים הראשיים בנשיאותו של הרב עוזיאל נאמר תוך
הדיפה של הטענה בדבר החיוב מדין צדקה כך:
"אשר לגוף הענין טען בא
כח המערער, שעפ"י הדין מגיעות מזונות לבנות רק עד הגיל של שש שנים, וכל
מה שפוסקים לטובתן של הבנות מגיל העולה על שש עד לגיל של חמש עשרה שנה,
בהתאם לתקנת הרבנות הראשית לארץ ישראל, הרי זה מטעם צדקה בלבד ... אך
לפי דעת ביה"ד הגדול טענה זו איננה מוצדקת בהחלט, כי מוטעת היא ההנחה
כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי
האמת אין הדבר כן,
אלא התקנה בעצמה יוצרת
חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה
מוגבלת, איפוא, ע"י ההיקף המצומצם של דיני צדקה. (הדגש שלי – נ.מ.).
תקנת הרבנות הראשית באה
להעלות את גיל
הילדים, שהאב חייב במזונותיהם (הדגש שלי–נ.מ.), ולא מדין צדקה
לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או
משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו
לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הציבור או על האם.
(דגש שלי – נ.מ.).
(תיק
1/15/707 הנ"ל, שם).
75. כך גם נפסק
בפסיקה האזרחית:
חובת האב לילד בגיל זה
נובעת מתקנת הרבנות הראשית, תש"ד, וכפי שקבע בית הדין בתיק י-ם
1/15/707, (המופיע באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל,
בעריכתו של ורהפטיג, קמ"ח, בע' ק"נ) יוצרת התקנה "חובה משפטית עצמאית
גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ...".
ומכאן שאין זה תחומם של
דיני צדקה שבו החיוב הוא גם על האם, אם יש לה אמצעים. (הדגש שלי –
נ.מ.).
ע"א 254/76
ינקוביץ נ' ינקוביץ,
פ"ד לא(3) 591, עמ' 594.
השווה, ע"א 1375/93
אביטבול נ'
אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219:
76. ודוק: בפס"ד
ינקוביץ
צויין במפורש שאין החיוב האבסולוטי חל על האם מכח דין צדקה שכן
אין החיוב מכח דין צדקה כי אם חיוב עצמאי, "חובה משפטית עצמאית גמורה".
77. נקיטת
פרשנות שאיננה עולה ממילותיה הבהירות והמפורשות של
תקנת הרבנות, והמסתמכת
על דעות שאינן דעת הרוב ואשר אינן מתיישבות עם המילים המפורשות לא רק
בהתיחס לעצם החיוב שהוא "חובה משפטית עצמאית גמורה, חיוב משפטי גמור"
לא רק שאיננה עומדת בדרך המקובלת כי אם תביא לאי יציבות, פרשנים ירשו
לעצמם לפרש תקנות כרצונם, או עפ"י דעת מיעוט ולא בהתיישב עם המילים
המפורשות והכוונה המשתמעת בבהירות מהן, ואף עולה מדברי ההסבר להתקנתה
של התקנה.
ט. פסיקות חדשות
האם שינו מאזן החיוב
78. שתי פסיקות
של כב' השופטת פרוקצ'יה, בעניין
אוחנה (בקשת רשות ערעור
על פסק דינה של כב' השופטת בן עמי בע"מ 367/02, הנ"ל) ובעניין
צינובוי, אשר ניתנו לאחרונה, נוגעות לענין.
79. בפסק הדין
בעניין אוחנה
נדונו מזונותיהן של שלוש קטינות. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האב
ישא במזונות כל אחת מן הקטינות בסכום של 1,100 ₪ לחודש לכל אחת, וכן
במחצית מהחזר המשכנתא, במחצית תשלומי המעון לבת הפעוטה, ובמחצית מכל
ההוצאות הרפואיות החריגות. האב ערער על פסק הדין, בטענה כי לאחר תשלום
סכומים אלו לא נותר בידו סכום סביר למחייתו. בית המשפט המחוזי, בפסק
דינה של כב' השופטת בן עמי, קיבל את ערעורו של האב ושינה את סכומי
המזונות כך שבמקום 1,100 ₪ לכל אחת מן הקטינות, ישולמו 1,100 ₪ רק
לקטנה מביניהן, ולגדולות - 950 ₪ ו- 850 ₪ לחודש. יתר התשלומים נותרו
בעינם. בעקבות פסיקה זו הגישה האם בקשת רשות ערעור, אך השופטת פרוקצ'יה
דחתה את הבקשה ובהחלטתה כתבה את הדברים הבאים:
"בהערכת המזונות שעל אב
לשלם לילדיו נוהג בית המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של הילד וכן את גובה
הכנסתו של אב ויכולתו הכלכלית. במסגרת זו, ממילא נלקחת בחשבון גם
יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף
המזונות שעל האב לשלם (ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פד"י לו(3) 449;
ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פד"י לח(2) 14; שאוה, הדין האישי בישראל,
מהד' 4, 2001 כרך שני, עמ' 823-825; ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ, פד"י
כה(1) 603, 609; ע"א 514/89 מורד נ' מורד, דינים עליון טז, 538). פסיקת
מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את
הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)
תשי"ט-1959. פסיקת בית המשפט המחוזי בענייננו הולכת בתלם הפסיקה מבחינה
זו, ומיישמת הלכה למעשה דרך זו בהפחיתה בנסיבות ענין זה את שיעור
המזונות שעל האב לשלם לבנותיו בשים לב ליכולת הכלכלית שלו, ליכולתה
הכלכלית של האשה, ולצרכי הבנות."
(בע"מ 5750/03 -
אוחנה נ' אוחנה .
תק-על 2005(2), 2560 ,עמ' 2561)
80. על
פניו, נדמה כי באמירות כלליות אלה אין כל חידוש וממילא חוייב האב
בתשלום צורכיהן ההכרחיים של הקטינות, ואולם בהתייחסו לפסיקה זו חיווה
חברי כב' השופט גרינברגר דעתו כי,
"בהחלטה בעניין אוחנה
אימצה השופטת פרוקצ'יה את גישת השופטת בן עמי, בכך שקבעה כי אכן יש
להתחשב גם בהכנסות האם במסגרת קביעת היקף חיובו של האב, אף ברמה של
הצרכים ההכרחיים, שבה נדונה ההחלטה הנ"ל, וכי גישה זו מתיישרת לא
רק אם הפסיקה הקודמת בנדון, אלא אף מתיישרת עם הוראות הדין האישי"
(תמ"ש 2480/04
הנ"ל, עמ' 285.
ההדגשה שלי, נ.מ.)
כן העיר שם:
"בהחלטה קצרה זאת אין
השופטת פרוקצ'יה נכנסת לעובי הקורה של הסוגיה, ואין בידינו לקבוע מה
היה הבסיס הרעיוני להצהרה זו".
(שם, שם).
81. לעניות דעתי
אין ניתן ללמוד מדברי כב' השופטת פרוקצ'ה את שמבקש חברי כב' השופט
גרינברגר ללמוד. ניתן לקבוע מה היה הבסיס הרעיוני לפסיקה: השופטת
פרוקצ'יה מציינת בפירוש כי היא מתבססת על פסקי הדין בעניין פורטוגז
ובעניין גלבר וכד', בהם נקבעה חובתו המוחלטת של האב בתשלום
צרכיהם ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15 וחלוקת ההורים במזונות שמעבר
להכרחיים, ובמזונות ילדים מעל גיל 15. כן מפנה השופטת לתת-פרק בספרו של
פרופ' שאוה, העוסק בחיוב אם יהודיה במזונות ילדיה הקטינים. כך, בין
היתר, נאמר שם :
"כפי
שראינו לעיל, לא מוטלת על האם – בניגוד לאב – כל חובה מטעם דיני מזונות
לזון את ילדיה הקטינים. ברם, לעניין החובה מדין צדקה שווים האב
והאם....
על
פי דיני הצדקה שבמשפט העברי, מוטלת על האם חובה לזון את ילדיה ללא
התחשבות בשאלת גילם, ואף כופין אותה, כמו את האב, בהתמלא התנאים
שמעמידים לכך דיני הצדקה. לפיכך,ניתן לחייב אם יהודיה במזונות ילדיה
הקטינים מכוח דיני הצדקה שבמשפט העברי כדלקמן: -
1.
כאשר ידה משגת, ואין לילדים אפשרות להתפרנס משלהם; וזאת – "כדי מחסורם"
של הילדים.
2.
כאשר המדובר באם אמידה, כששיעור המזונות הוא מעל צרכיהם ההכרחיים של
הילדים."
(מ' שאוה,
הדין האישי בישראל,
מהדורה רביעית, עמ'
822-823).
82. אם כן, בדיקת
המקורות עליהם הסתמכה השופטת פרוקצ'יה מעלה כי, דבריה מתייחסים לחיובה
של האם במזונות שהם מעבר לצרכים ההכרחיים, מדין צדקה, וברי כי לא היה
בכוונתה לאמץ גישה חדשנית, המצריכה דיון נרחב בהרבה מזה שנעשה בפועל
בפסק הדין, לפיה יש להתחשב בהכנסות האם בעת קביעת חיוב האב במזונות
הילדים, אף ברמת הצרכים ההכרחיים.
83. חיוב האם מדין
צדקה הוא האופן בו מאזן המשפט העברי בין האב והאם – בעת קביעת שיעור
המזונות שעל האב לשלם לילדיו, מעבר למזונות ההכרחיים, נלקחות בחשבון גם
הכנסותיה של האם. כך נעשה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין
אוחנה, ולזאת נראה כי התכוונה השופטת פרוקצ'יה כשציינה כי הלך
"בתלם הפסיקה מבחינה זו". אכן, אין בדרך זו כל חידוש, זוהי דרכו של
הדין האישי העברי.
84. והנה, למען הסר
כל ספק, ניתן, מספר חודשים מאוחר יותר, ביום 2.10.2005, פסק דינה של
כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין צינובוי.
85. באותו עניין,
הגיש האב בקשת רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי, אשר העלתה את
סכום המזונות אותו חויב לשלם עבור שני ילדיו הקטינים, מ – 1,250 ₪
לחודש לכל ילד, ל – 3,000 ₪ לחודש לכל ילד. בקשת האב התקבלה באופן זה
שסכום המזונות הופחת ל – 2,000 ₪ לחודש עבור כל ילד, כאשר השופטת
פרוקצי'ה נסמכת על פסק דינה בעניין אוחנה וקובעת כי, בעת הערכת
המזונות שעל האב לשלם יש להתחשב גם ביכולתה הכלכלית של האם.
86. כן מוסיפה שם
השופטת כי, אין להתעלם מצרכיו של האב למדור ולמשק בית עצמאי משלו,
וקובעת:
"במסגרת האיזון ההולם
בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו (מעבר לצרכיהם ההכרחיים),
יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו"
(בע"מ 2433/04 - ג' צ’
נ' ד' צ’ ואח' . תק-על 2005(4), 41 ,עמ' 43)
87. עולה כי כן
ומובהר היטב כי האיזון הכולל של הכנסות המשפחה, בו דנה כב' השופטת
פרוקצ'יה, אינו חל במישור של צרכיהם ההכרחיים של ילדים קטינים
עד גיל 15 (ויודגש כי בעניין צינובוי היה לפחות אחד הקטינים מעל
גיל 6).
88. עם זאת, וכפי
שכבר צוין, קיימת סיטואציה אחת, אשר ביחס אליה נותר הבדל בין חיוב האב
כלפי ילדיו עד גיל 6 לבין חיובו כלפי ילדיו מגיל 6 ועד הגיעם לגיל 15,
והיא כאשר יש לקטין ממה להתפרנס. בילדים מקטני קטנים, עד גיל 6, אין
בקיומה של פרנסה כדי לפטור את האב מחובתו לדאוג לצרכיהם ההכרחיים (ראה
בטור ובשולחן ערוך, אבן העזר, עא, א). לעומת זאת, בכל הנוגע לילדים מעל
גיל 6, נפסק כי אם לילדים יכולת להתפרנס, אין אביהם חייב לזונם (ראה
משפטי עוזיאל, אבן העזר, סימן עד, ד; ערעור תשי"ח/152 פד"ר
ג, 170; ערעור תשי"ט/44 פד"ר ד, 3; ע"א 247/64 רושטש נ'
רושטש, פ"ד יח(4), 264). ואולם, אין בכך כדי לפגום בתוקפה של התקנה
"כיוצרת חובה משפטית עצמאית לזון בניו ובנותיו ולא מכוח דין של צדקה"
(ז. ורהפטיג, תחומין הנ"ל, בעמ' 270).
89. העולה מן
המקובץ הוא כי, אף אם קיימות בפסיקה ובקרב המלומדים דעות וגישות שונות
ביחס לתקנת הרבנות, הרי שאין בכך כדי להוות בסיס רחב מספיק
המצדיק אימוץ פרשנות חדשה לתקנה, פרשנות הנוגדת את כוונתם המפורשת של
מתקניה, וסטייה מן ההלכה המקובלת זה שנים רבות בבתי המשפט.
90. סיכומו של דבר,
התקנה המחייבת לכל דבר וענין אשר לשונה מפורשת, מאריכה חיוב אשר חל על
אב עוד לפני התקנתה - לנשיאה בצרכיהם הבסיסיים של ילדיו עד גיל שש או
עד לבגרות - עד לגיל 15, החיוב הוא חיוב משפטי עצמאי גמור, החיוב הוטל
על אב ולא על אם.
אכן לא ביטל החיוב את חיוב
האם מ"דין צדקה", אולם לא השווה אם לאב בחובה המשפטית העצמאית למילוי
החיוב לשאת במזונות לצרכים בסיסיים. כל שהוא מעבר לחובה זו מוטל אף על
אם אמידה מכח "דין צדקה" ואולם אין לאם חיוב לנשיאה במזונות לצרכים
הכרחיים, עד לגיל 15, חיוב זה מוטל כולו על האב.
י. שאלת
השוויון:
91. דין טענת התובע
כי על מזונות הילדים להתחלק בינו לבין הנתבעת שווה בשווה, בהתאם
ליכולתם הכלכלית, להידחות. אף שעקרון השוויון ראוי ושובה לב ולפיו בכל
הנוגע לנשיאה בנטל מזונות הילדים יש לאזן בין האם לאב, הרי שהדבר צריך
להיעשות בגבולות הדין העברי ובכלים שזה העמיד לרשותנו (וראה למשל
פסיקתו של כב' השופט גייפמן בתמ"ש 13990/96 פלונית נ' אלמוני
(פורסם ב"נבו")).
92. אכן אין שוויון
מלא ואולי אף פחות מזה בין חיובי כל אחד מההורים באשר למזונות ילדיהם.
כך הוא המצב עד לגיל שש,
נראה כי אין חולק שעד לגיל שש על האב מוטל החיוב המוחלט ככל שמדובר
בצרכים בסיסיים של הילדים.
לאמור, עד לגיל שש קיים אי
שוויון בין אב לאם ואף אם האם אמידה לא תחוייב במזונות לצרכים בסיסיים
כי אם האב.
93. עוד ייאמר כי,
לא ניתן לבדוק את נושא השוויון בין האב לאם בנשיאה במזונות הילדים,
מבלי להביא בחשבון את העדר השוויון בין איש לאישה בנושאים אחרים בהקשר
המשפחתי.
94. כמו כח המיקוח
של האיש בעניני רכוש העולה על זה של האישה, כתוצאה מכך שהאישה אינה
יכולה להתגרש ללא הסכמת האיש ושיתוף פעולה מצידו. האישה, בניגוד לאיש,
גם אינה יכולה לקבל היתר נישואין כאשר בעלה מסרב להתגרש ממנה או במקרים
בהם הוא חסר דעה.
95. המעמד הבלתי
שווה בעבודה ובהשתכרות של האישה מול הגבר, זאת, בין היתר, כפועל יוצא
ממעמדן של נשים – ובפרט אמהות לילדים - בשוק העבודה:
"חלק ניכר מעבודת הנשים
היא חלקית, לעומת חלק יחסי קטן יותר של עבודה חלקית אצל הגברים. כאשר
האישה עובדת, היא מבקשת לעצמה סוג כזה של עבודה, אשר יאפשר לה גמישות
לעת לידה ולצורך הטיפול בילדים.. אולם לגמישות בעבודה יש מחיר בגובה
ההשתכרות ובסוג העבודה הזמין".
(א' רוזן צבי , דיני
משפחה בישראל, בין קודש לחול, הוצאת פפירוס 1996,
בעמ' 145-146).
96. פגיעותה
הכלכלית של האישה לעת גירושין כשהילדים עמה גדולה אף היא, במרבית
המקרים, מזו של הגבר.
97. עוד יודגש כי
גם בסיטואציה בה מחוייב אב במזונות כדי סיפוק צרכיהם הבסיסיים של
ילדיו, כאשר הילדים מצויים במשמורת האם, מטבע הדברים הוא שהאם מעניקה
לילדים למילוי צרכיהם מעבר למה שמקבלת מהאב עבורם, אם משמורנית דואגת
ומטפלת טיפול יומיומי בילדים, דאגה מתמדת, טיפול בחוליים, בלילות ללא
שינה, בדאגה יומיומית לחינוכם, גידולם, התפתחותם, בריאותם, ואף בהוצאות
מעבר לדמי המזונות, עבור צרכים שמעבר לצרכים בסיסיים, אם בידה האפשרות
לכך.
98. אם כן, השוואת
הנשיאה בנטל המזונות בין ההורים, פועלת לרעתה של האישה המשמורנית בתוך
מערכת קיימת בה אין שוויון בכל הנושאים. מה שנראה תיקון במבט נקודתי
היא למעשה קלקול מנקודת המבט הכוללת – והיא הפרספקטיבה הנכונה (ראה
רוזן צבי הנ"ל בעמ' 162; ראה - ד"ר רות הלפרין קדרי – מזונות אישה:
מתפישה של שונות לתפישה של (אי)-שוויון, משפט וממשל ז' תשס"ה 767).
99.
כמו כן
כאמור, יש ממילא השתתפות בנשיאה בצרכי הילדים מצד האם מכח נסיבות
החיים כשהילדים עמה נוכח טיפולה
היומיומי בהם, כאמור.
100. בע"מ 590/04
הנ"ל, הציעה כב' השופטת בן עמי כי במקרים, בהם האם בעלת אפשרויות
כלכליות גבוהות באופן משמעותי משל האב, ייעשה שימוש בדיני היושר במשפט
העברי, שמקורם בהוראת "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) וכן "תעשה
הטוב והישר" (דברים י"ב, כ"ה). לדבריה, דינים אלו "מצויים ברמה
נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות ויש בהם כדי להוות מכשיר לתיקון
עיוותים, במקרים החריגים בהם דיני המזונות המסורתיים אינם נותנים מענה
ראוי" (שם, בפסקה 9 לפסק הדין). ברם, דיני היושר במשפט העברי, שעניינם
צדק מוסרי, אינם בגדר נורמות משפטיות מחייבות ולא ניתן, לפיכך, לעשות
בהם שימוש לצורך אכיפת חיוב מזונות מדין צדקה, על האם ובניגוד לדין,
כאשר האב חייב לבדו בנשיאה במזונות לצרכים הכרחיים של ילדיו.
101. ברם, אם נבחן את
הדברים, המקרים בהם קיים פער כלכלי משמעותי לטובת האם, מועטים הם,
ובמסגרתם, הסיטואציות האפשריות הן שתיים: או שהילדים במשמורת האם או
שהם במשמורת האב. כאמור, כשהילדים אצל האם היא ממילא זו הנושאת בעול
הטיפול היום יומי בהם ובצרכיהם מעבר לצרכים הבסיסיים. אכן, השאלה
המשמעותית יותר מתעוררת כאשר הילדים אצל האב. במקרה זה, יש להניח כי לא
תוגש תביעת מזונות, שהרי הילדים אינם אצל האם והחיוב של האב מצומצם
לצרכים בסיסיים. במקרה זה, יוכלו הילדים לתבוע צרכים שמעבר להכרחיים
מן האם האמידה – ובזאת יושג האיזון האפשרי במסגרת הדין.
|
