מיכל ריזל, מקבוצת פעילי חזקת חפות

‎

תוכן עניינים
מבוא 2
פרק א': תאור תמציתי של החוק הקיים לעניין הרשעה על סמך הודאה 3
פרק ב': הבעייתיות בחוק הקיים 4
פרק ג': תאור מדגמי של מקרים בעלי "פתולוגיה" של הודאות שווא 7
פרק ד': תמצית המלצות ועדת גולדברג 9
פרק ה': הבעייתיות בהמלצות הוועדה 10
פרק ו': תוספת מוצעת לסעיף 12 בדיני הראיות 11
סיכום 12
ביבליוגרפיה 13
נספח א': סעיפים 11, 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971 14
נספח ב': קטעי עיתונות 15
נספח ג': עצומה 16
נספח ד': עמדת חז"ל "אין אדם משים עצמו רשע" 17
נספח ה': חוות דעת 18

מבוא

הרשעת חפים מפשע היא עניין חמור לכל הדעות. לאחרונה צצות ועולות פרשיות המעידות כי תופעה זו לא פסחה על מערכת המשפט הישראלית.

מפאת רוחב היריעה מסמך זה אינו עוסק בכל הסיבות להרשעת חפים מפשע, אלא רק בהרשעות המסתמכות על הודאות שווא. העוול הנגרם לפרט במקרים אלה ברור. הנזק הנגרם לחברה עקב הרשעת חפים מפשע מתגלם בעצם ה"זיכוי" העקיף של האשמים האמיתיים, ובעצם היות ה"פרט" המרכיב הבסיסי של כל חברה. הרשעה על סמך הודאה חמורה במיוחד מכיוון שהיא מייצרת תהליך השחתה של מערכת החקירה והמשפט. במערכת שבה ניתן, עקרונית, להרשיע אדם על סמך הודאה בלבד, קיים חשש שהחוקרים יתמקדו בגביית הודאה במקום באיסוף ראיות. יש להניח כי מצב זה איננו סטאטי, כי אם תהליך המעצים את עצמו.

שינוי החוק נועד, אם כן, למנוע הידרדרות של מערכת החקירה והמשפט, באמצעות הפחתה במעמד ההודאה והפניית מרכזיות הדיון לראיות מוצקות, חיצוניות למערך ההודאות.

פרק א': תאור תמציתי של החוק הקיים לעניין הרשעה על סמך הודאה

סעיף 11 לפקודת הראיות מגדיר קבלת הודאה של אדם על עצמו, גם אם נעשתה מחוץ לבית המשפט, כראייה קבילה.

סעיף 12 לפקודת הראיות מגדיר את התנאים על פיהם מותר לקבל את ההודאה מסעיף 11:
א) התובע מוכיח שההודאה היתה חופשית ומרצון.
ב) הנאשם מודה בבית המשפט שההודייה היתה חופשית ומרצון.

במידה והנאשם כופר בבית המשפט בהודאה שמסר לחוקרים, מתקיים בעניינו "משפט זוטא" (נקבע בפסיקה מימי המנדט), שמטרתו לקבוע את מידת קבילות ההודאה.

גם אם הוחלט במשפט הזוטא שההודאה קבילה, נקבע בפסקי דין שנפסקו לאורך השנים כי יש לדרוש "דבר מה נוסף"* שיתמוך בהודאה (ראו ע"פ 3/49). אין הגדרה, לא בפסיקה ולא בחוק, לגבי מהותו ומשקלו הנדרש של "דבר מה נוסף" זה.

* בהקשר זה יש לציין שהחוק בארה"ב ובאנגליה דורש "ראייה נוספת" או "הוכחה מסייעת", בהתאמה. בארץ בטלו את הדרישה הזו בטענה שמקורה בקיום חבר מושבעים. השופטים שלנו הגדירו את עצמם כבעלי יכולת רבה יותר מ"סתם אדם" להבחין בין אמת לשקר, ולכן וויתרו על הצורך בראייה מסייעת. למותר לציין שאין לשופטים, לא בארץ ולא בשום מקום אחר בעולם, שום יכולת מוכחת שכזו.

פרק ב': הבעייתיות בחוק הקיים

סעיף 11 לפקודת הראיות מגדיר קבלת הודאה של אדם על עצמו, גם אם נעשתה מחוץ לבית המשפט, כראייה קבילה.

על מידת קבילותה של ההודאה נכתבו ספרים ומאמרים רבים. הסיבות להודאות שווא, הן בפשעים קלים והן בחמורים שבהם, רבות מספור. להלן אחדות מהן:
- רצון לרצות את החוקרים. מאפיין אנשים צעירים ו/או לוקים בשכלם ו/או לוקים בנפשם ו/או בעלי רגשי אשמה בעניין אחר.
- שייכות לקבוצה שחשה עצמה חסרת אונים מול הממסד. דוגמה לקבוצה כזו היא השחורים בארצות הברית. קל יותר לחלץ הודאה מאדם אשר חש כי המערכת היא בין כה וכה נגדו.
- רצון להתפרסם. אם הנרצח הוא אישיות מפורסמת, ייתכנו כאלה שירצו להתפרסם דרכו.
- לחץ של תנאי חקירה. גם ללא הפעלת לחץ פיסי או נפשי יוצא דופן, עצם השהות במאסר ובחקירה מהווים לחץ על הנחקר, במיוחד אם הוא איננו פושע מועד. נחקרים נוטים להודות בכדי להפסיק את המאסר, מתוך מחשבה (מוטעית) כי יוכלו להתכחש להודאה בבית המשפט מאוחר יותר.
- הפעלת לחץ פיסי או נפשי של החוקרים על החשוד. חוקרים אשר מאמינים כי האדם העומד לפניהם הוא זה שביצע את הפשע, חשים לגיטימציה לסחוט הודאה "לטובת החברה".
- עייפות מהחיים האזרחיים: הכלא מספק תנאי מחייה בסיסיים, ללא הצורך להחליט החלטות ולשאת באחריות עצמית.
- איומים של אנשי העולם התחתון על החשוד במידה ויפליל אחד מהם.
- נסיון לחפות על מישהו אחר, בין מאהבה ובין מפחד.

המניעים להודאות שווא מורכבים כמורכבות נפש האדם עצמה. עלינו להכיר בעובדה שאין לנו שום יכולת לצפות מראש את כל הסיבות שיכולות להביא אדם להודות בפשע אשר לא בצע. מי שרוצה להתעמק בתופעה מוזמן לעיין בספרות הבאה:
Rogge, Why Men Confess
Brooks, Troubling Confessions
G.H. Gudjonsson, The Psychology of Interorgations, Confessions and Testimony
I. Dennis, "Miscarriages of Justice and the Law of Confessions: Evidentiary Issues and Solutions" [1993] Public Law 291

סעיף 12 לפקודת הראיות מגדיר את התנאים על פיהם מותר לקבל הודאה לפי סעיף 11:
א) התובע מוכיח שההודאה היתה חופשית ומרצון.

האמנם ניתן להוכיח זאת? למעשה הדרישה מהתובע היא להוכיח כי לא היה שימוש באמצעים פסולים לגביית ההודאה. איזו יכולת יש לאדם להוכיח כי לא עשה משהו? חזקת החפות מסתמכת על העובדה כי לא תמיד ניתן להוכיח כי לא נעשתה עבירה, במקרה זה של המשטרה עצמה. אם כך, עלינו לדרוש מהנאשם כי יוכיח שאכן היה שימוש באמצעים פסולים, אלא שאז אנו פוגעים בחזקת החפות של הנאשם עצמו, וחוזר חלילה.

ב) הנאשם מודה בבית המשפט שההודייה היתה חופשית ומרצון.

כבר עמדנו על מיגוון הסיבות להודאות שווא, ואילו כוללות גם את הסיבות העלולות לגרום לנאשם להודות בבית המשפט גופא על פשעים שלא בצע. על החברה להגן על עצמה מפני האפשרות הזו, מהסיבות שפורטו במבוא.

במידה והנאשם כופר בבית המשפט בהודאה שמסר לחוקרים, מתקיים בעניינו "משפט זוטא" (נקבע בפסיקה מימי המנדט), שמטרתו לקבוע את מידת קבילות ההודאה.

בפועל,
1) כמעט כל ההודאות מתקבלות כקבילות במשפט הזוטא. וכבר הוכח שהרבה מהן מופרכות.
2) מרגע שההודאה נקבעת כקבילה, הרי שהיא הופכת לראייה חלוטה בעיני השופטים והפרקליטות, דבר היוצר סכנה גדולה יותר להרשעות שווא מאשר אלמלא התקיים משפט הזוטא מלכתחילה. בעקבות קבלת ההודאה נוטים חלק מן השופטים לחלץ מתוכה "דבר מה", כביכול על מנת לתמוך בהודאה. יוצא שתומכים בהודאה מתוך ההודאה עצמה. דבר זה איננו עומד בכללי ההיגיון המשפטי.

לדוגמה ציטוט של השופטים מתוך תפ"ח 5052/99 (פרשת דני כץ):
"כזכור, החלטתנו המנומקת בהרחבה במשפט הזוטא היתה כי אין מדובר ב"השתלת" הגירסה בפיו של סמיר, ועל כן המסקנה המתבקשת היא, כי סמיר תאר ארוע שהיה שותף לו. אם לא תצא מנקודת הנחה, כי כל הפריטים הללו הושמו בפיו של סמיר על ידי החוקרים, כי אז עצם ידיעתו ויכולתו לפרט ממצאים רבים כל-כך ההולמים את המציאות, היא בפני עצמה מספקת את ה"דבר מה" הדרוש".

ראה גם ג' אוריון, בקורת על משפט הזוטא.


גם אם ההודאה התקבלה כקבילה נקבע בפסיקה לאורך השנים כי יש לדרוש "דבר מה נוסף" שיתמוך בהודאה.

להלן דוגמאות של "דבר מה נוסף" שעל פיהן הורשעו נאשמים בעבירות חמורות ונשלחו לכלא לכל ימי חייהם:

- עצם קיומו של השיחזור. כפי שההודאה יכולה היתה להיות מוכתבת ע"י החוקרים, במודע או שלא במודע, כך גם השיחזור עצמו.
- הרשעות הדדיות של מס' נאשמים בתיק – כנ"ל.
- שקרים וחוסר עקביות במתן ההודאה. אלה יכולים דווקא לרמז על כך שאין לסמוך על נותן ההודאה ולכן לחשוד בהודאה עצמה.

- "ידיעת פרט מוכמן". "ידיעה" זו מציינת התייחסות של הנאשם לפרטים הידועים לחוקרים בלבד. לעניין זה יש לציין את דרגת החשיבות שהשופטים נוטים להקנות ל"ידיעה" זו. דרגת חשיבות זו אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט: ידיעת פרט מוכמן יכולה לאותת לחוקרים על נחקר חשוד, אבל מערכת המשפט היא חיצונית למערכת החקירה, ואין אפשרות לקבוע באופן חיצוני מהיכן שאב הנאשם את הידיעות. כפי שההודאה עלולה להיות מוכתבת ע"י החוקרים, במודע או שלא במודע, כך גם לגבי פרט מוכמן. תוזכר בהקשר זה פרשת בן-עזרא, שהורשע ע"ס ידיעת פרטים מוכמנים (ראו ת"פ (ת"א) 517/91 מדינת ישראל נ' בן-עזרא). רק משנמצא אדם אחר ( סימון בן ארי) שהורשע בפשע, בוטלה התביעה נגד בן עזרא.

יוצא שרשימת ה"דבר מה נוסף" שלעיל מחולצת מתוך ההודאות עצמן. כיצד ניתן לתמוך בהודאה מתוך עצמה? התשובה: ראה שיטת "הברון ממינכהאוזן", אשר חילץ את עצמו ואת הסוס שלו מן הביצה במשכו בשיערות ראשו של הסוס ושלו עצמו. פולקלור נחמד? כן. היגיון משפטי? לא!












פרק ג': תאור מדגמי של מקרים בעלי "פתולוגיה" של הודאות שווא

הפתולוגיה המאפיינת את המקרים הבאים הינה: פשע מזעזע, לחץ של הציבור על המשטרה, הודאות שווא והרשעה ע"ס "דבר מה נוסף".

פרשת עמוס ברנס (מ"ח 3032/99, ערעור לעליון)
גופתה של רחל הלר ז"ל נמצאה ב – 24 באוקטובר 1974. ב- 1975 ברנס הורשע ע"ס הודאה וע"ס "דבר מה נוסף" שהם השחזור, התאמת הממצאים הפתולוגיים לתאור שנמסר, ידיעת פרט מוכמן. "ההרשעה נסמכה על הודאתו של ברנס ועל השחזור, ללא כל ראייה חיצונית שקשרה אותו לרצח", דברי השופטת ד' דורנר. המכנסיים עם תאי הזרע "נאבדו" ע"י המשטרה.
הפרשה התפרסמה, ולכן לא נפרט את כל פרטי המקרה.

פרשת מע"ץ (מ"ח 1966/98, החלטה להורות על משפט חוזר)
בתאריך 02.11.79 הורשעו ארבעה צעירים ("כנופיית מע"ץ") בבית משפט מחוזי בת"א יפו, על סמך הודאה. טענת הנאשמים היתה כי הודו כתוצאה מאיומים. שנים אח"כ מופיע ש. שמחי, אחד החוקרים בפרשה ומתוודה בפני התקשורת בנקיטת אמצעים פסולים בחקירתם.

פרשת אל-עובייד (חנית קיקוס)
חנית קיקוס ז"ל נעלמה ביום 10.06.93
אל עביד נעצר ביום 18.06.93
הורשע ת"פ 76/93
ערער לעליון ע"פ 6948. באותו זמן התגלתה הגופה.
התיק חזר למחוזי. הורשע ת"פ 76/93.
ערער לעליון ע"פ 2109/96. זוכה מרצח, הואשם באונס.
ערער לעליון דנ"פ 4530/97. הורשע באונס וברצח בהרכב של תשעה שופטים (שניים מהשופטים זיכו, שישה מהשופטים קבעו שהוא אשם באונס וברצח, ושופט אחד קבע שהוא אשם באונס וזכאי מאשמת הרצח).
עיקרי ההרשעה: הודאה, שחזור, "ידיעת" פרטים מוכמנים.
ההרשעה הסתמכה על הודאתו הראשונה, מפני שנעשתה בפני מדובב, וכן על הימצאותו באתר המזבלה, מקום שעליו הצביע בלחץ החוקרים כמקום הימצאות הגופה. אלא שהודאתו הראשונה התרכזה במעשה אונס (שאין ראיות לקיומו) של בחורה בלונדינית כבת 21, בחורשה מסויימת שאליה הגיע עם הרכב. חנית קיקוס היתה בת 17, ובעלת שיער שחור ארוך. במקום שעליו הצביע כמקום האונס, לא נמצאו סימנים של גלגלי רכב, והגופה עצמה התגלתה כעבור שנתיים בבור ניקוז במרחק 10 ק"מ מאתר המזבלה. אל-עוביד לא הכיר את האזור. נשאלת השאלה מדוע התקבלה הודאה, שנשמעת יותר כמו התרברבות גברית מאשר כמו תאור מהימן של רצח. השופטים לא יחסו חשיבות להיות אל-עביד בעל מנת משכל נמוכה, ולרגשות האשמה שלו עקב קיום יחסים עם פרוצות, עובדות היוצרות תנאים אידיאליים להודאת שווא.

פרשת דני כץ (תפ"ח 5052/99)
בשנת 1983 הורשעו חמישה אנשים ברצח הנער דני כץ ז"ל. ההרשעה מסתמכת על הודאות של החמישה, על "שיחזור" ועל "ידיעת" פרטים מוכמנים. "דברי המה" החיצוניים, בהתחשב שמדובר בחקירה והרשעה של חמישה אנשים שונים, הם בעלי דרגה עלובה ממש:
- השריטה על צוארו של קוזלי, אחד הנאשמים. קוזלי לא מסר גירסה קוהרנטית לגבי מקור השריטה. הפתולוג ד"ר בלוך לא מצא שום חומר מתחת לצפורניו של הילד המנוח. התביעה, מצידה, גורסת שרק בבדיקה מיקרוסקופית אפשר לראות מה יש מתחת לצפורניים, ושבדיקה כזו לא נעשתה. יוצא שעל קוזלי להוכיח שאין לו אחות!
- שפיכת זבל ליד המערה שבה נמצאה הגופה, ע"י נאשם אחר
- עלים של אלון מצוי שנמצאו על הגופה, והצבעה של אחד הנאשמים על אזור ליד האוניברסיטה שיש בו אלון מצוי (משמו של האלון ניתן לקבוע כמה מוצקה "ראייה" זו).
הכרעת הדין התעלמה, בין השאר, מחוסר המניע, מפרטים רבים בדו"ח הפתולוג המצביעים על כך שהרוצח הוא בעל פרופיל ספציפי, מהעובדה שכל חמשת ההודאות השתנו סימולטנית שלוש פעמים במהלך החקירה בניסיון להתאים את עצמן לממצאים חדשים, וכן מהעובדה שחקירת חמישה אנשים אשר "הודו מרצונם החופשי" לא הביאה אפילו לגילוי של ממצא חדש אחד בתיק.

פרשת נאפסו (בג"ץ 88/88)
בינואר 1980 נעצר סגן עיזאת נאפסו לחקירה ע"י השב"כ כתוצאה מהפללתו ע"י מלשין לבנוני בעת שרותו הצבאי שם. במהלך 1980 הורשע בבית דין צבאי מיוחד בעבירות של בגידה, ריגול חמור ועזרה לאויב, ונידון ל- 18 שנות מאסר. בית הדין הצבאי הרשיע על סמך הודאה ו"דבר מה נוסף", כאשר מרבית הדיון המשפטי התרכז במשפט הזוטא. בעקבות קבלת ההודאה ויתר השב"כ על העד המרכזי שלו, אשר היה מוכר כשקרן פתולוגי.
ב- 1986 נדחה ערעורו בבית הדין הצבאי לערעורים. טענותיו כי ננקטו נגדו אמצעים פסולים בחקירה, וכי י.ג., אחד מחוקרי השב"כ, בדה ראיות, העיד עדות שקר והדריך עדים, לא התקבלו. באותה שנה הוכנס תיקון לחוק המאפשר לחייל צ.ה.ל. לערער לעליון. נאפסו הגיש בקשת ערעור לנשיא ביהמ"ש דאז, השופט מאיר שמגר.
באותו זמן התפרסמה פרשת "זורע": כתוצאה מארועי קו 300 הוקם צוות חקירה ארצי מיוחד ובראשו חוקר השב"כ יוסי גינוסר. הועדה, בעידודו של גינוסר, ניסתה לגולל את האשמה על יצחק מרדכי. הקנוניה התגלתה, וגינוסר הואשם בבידוי ראיות, עדויות שקר והדרכת עדים, בדיוק אותן הטענות שטען נאפסו לאורך השנים. גינוסר פוטר מהשרות. פרשת נאפסו הודלפה למרדכי וירשובסקי, ח"כ מטעם "שינוי", והוא הגיש שאילתא בנושא לראש הממשלה. כתוצאה מהפרסום התברר שהחוקר עליו הצביע נאפסו הוא לא אחר מאשר אותו יוסי גינוסר, אשר תמונתו התפרסמה בעיתון.
ערעורו לעליון (ע"פ 124/87) התקבל, כתב האישום בוטל והוא זוכה בעסקת טיעון בלוויית פיצויים בהסכם סודי.
כתוצאה מהפרשה הוקמה "ועדת לנדוי" – ועדת חקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ. בפועל הורתה הועדה לשב"כ לחקור את עצמו.

פרשת משה עזריה (מ"ח 6148/95 משה עזריה נגד מדינת ישראל, בקשה למשפט חוזר)
בתאריך 14.09.81 נעלם הילד ישראל נולמן. לאחר יומיים נתגלתה גופתו. עזריה נעצר ב – 26.09.81 והורשע ע"ס הודאה, שחזור, ציון פרטים מוכמנים, ושריטות על רגליו.
הבגדים עם תאי הזרע הושמדו ע"י המשטרה.
דעתם של חלק נכבד מחוקרי המשטרה עצמם, כי מדובר בהודאת שווא (ראה נספח קטעי עיתונות) לא התקבלה על חבר השופטים.

פרק ד': תמצית המלצות ועדת גולדברג
ביום 11.11.93 מינה שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, בשיתוף פעולה עם שר המשטרה דאז משה שחל, את הועדה "לבחינת המצב המשפטי, באשר להרשעת נאשם על סמך הודאתו ללא ראיות חיצוניות נוספות, ולבדיקת התוספת הנדרשת כ'דבר מה' ומהם הלקחים שיש להפיק מהמצב העובדתי והמשפטי בנושא זה". הועדה הורכבה מטובי השופטים והמשפטנים בארץ.

לא נפרט כאן את תוכנו של הדו"ח. לצורך העניין נביא רק את דברי הועדה לעניין משקלו של ה"דבר מה" הנדרש:
"... לדעת הועדה יש לעגן בסעיף 12 את הדרישה לתוספת ראייתית, בלי להגדיר את משקלה ודרגתה. עניין זה יהא מסור לבית המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה, כפי שעל בית המשפט לנהוג גם כיום על פי פסיקת בית המשפט העליון... לדעת הועדה משתלבת הצעה זו עם "דיני הראיות המודרניים שממעיטים בכבילת שיקול הדעת השיפוטי בכללים טכניים, והם מושתתים על עקרון ההערכה החופשית". גישתנו עולה בקנה אחד עם "הנטייה המודרנית" בדיני הראיות... מפורמליזם ומנוקשות לגמישות ולשיקול דעת, מ'גילוי' חוק ל'יצירת משפט'".

כחיזוק לעמדתם מצטטים חברי הועדה פסקי דין שונים, ביניהם את ע"פ 4769/92:
"אין משמעות הדבר כי המשקל הראוי ל'דבר מה' זה הוא תמיד כמשקלה של נוצה. בין משקל ההודייה ומשקלו של ה'דבר מה' קיימת זיקת גומלין, וככל שקטן המשקל העצמי של ההודייה, כן גדל המשקל הנדרש ל'דבר מה', ויש שדרגתו המתחייבת אף תגיע לכדי ראיית סיוע".

בהקשר זה תצויין עמדת המיעוט של פרופ' מרדכי קרמניצר (דו"ח ועדת גולדברג, ע"מ 64):
"לא יורשע נאשם על פי אמרה שנתקבלה לפי סעיף קטן (א) אלא אם יש בחומר הראיות סיוע, ואולם, במקרים מיוחדים ומטעמים שיירשמו, רשאי בית המשפט להרשיע בהעדר סיוע, אם יש בחומר הראיות ראייה נוספת שהיא חיצונית לנאשם, אשר יש בה בנסיבות העניין, כדי לתמוך בהודאתו בעבירה. הוכחה – באמצעות תיעוד אלקטרוני – כי נמסרו ע"י הנאשם פרטים על העבירה שהם בתחום ידיעתו המיוחדת של מי שהשתתף בביצוע העבירה, וכי לא ניזון ביחס לפרטים אלה ממקורות אחרים – תשמש סיוע".



פרק ה': הבעייתיות בהמלצות הוועדה

המלצות הועדה מתמקדות בהפעלת פיקוח יתר על החוקרים, באמצעים טכנולוגיים ואחרים.

בפועל אין אפשרות מעשית לכפות על החוקרים לחקור את עצמם, או לתעד את מהלך החקירה.

המלצות הועדה מצדדות בהשארת חופש יצירתי לשופטים (בשם ה"מודרניות") להחליט מה דרגת הראייה הנדרשת ע"מ לתמוך בהודאה. הועדה ממליצה לקיים יחס הפוך בין מידת קבילות ההודאה ובין דרגת הראייה הנדרשת לסיוע.

בפועל:
1) שופטים הם בסה"כ בני אדם. אין להם יכולת מוכחת לקבוע את מידת קבילות ההודאה. יתר על כן, קיים מחקר המצביע על כך שכאשר יש הודאה בתיק, שופטים מקדישים לבחינת הראיות שליש מהזמן שהם היו מקדישים אלמלא נמצאה הודאה.
2) הודאת אמת, חזקה עליה שתהיה מלווה בראיות ממשיות.
3) "סוף גנב לתלייה". במידה ומדובר בפושע מועד, סופו למעוד, משיימצאו נגדו ראיות ממשיות.

דוגמה ל'יצירתיות' של השופטים: בתפ"ח 5052/99 (פרשת דני כץ) מסתמכים השופטים על מסקנות דו"ח ועדת גולדברג, בכדי להרשיע על סמך "דבר מה נוסף" חלש, בטענה שדרגת הקבילות של ההודאות גבוהה. מעניין שה'גמישות', ה'יצירתיות', 'שיקול הדעת' ו'עקרון ההערכה החופשית' של השופטים מוביל, ב – 95 אחוז מהמקרים, דווקא להרשעה.

עמדת המיעוט של פרופ' מרדכי קרמניצר (דו"ח ועדת גולדברג, ע"מ 64):
"לא יורשע נאשם על פי אמרה שנתקבלה לפי סעיף קטן (א) אלא אם יש בחומר הראיות סיוע, ואולם, במקרים מיוחדים ומטעמים שיירשמו, רשאי בית המשפט להרשיע בהעדר סיוע, אם יש בחומר הראיות ראייה נוספת שהיא חיצונית לנאשם, אשר יש בה בנסיבות העניין, כדי לתמוך בהודאתו בעבירה. הוכחה – באמצעות תיעוד אלקטרוני – כי נמסרו ע"י הנאשם פרטים על העבירה שהם בתחום ידיעתו המיוחדת של מי שהשתתף בביצוע העבירה, וכי לא ניזון ביחס לפרטים אלה ממקורות אחרים – תשמש סיוע".

אף עמדתו של פרופ' קרמניצר, המסייגת את הדרישה לראייה מסייעת, בעייתית בעינינו, מהטעמים הבאים:
- "מקרים מיוחדים" אלה קשים להגדרה. לא ידוע לנו על מצבים ממשיים הדורשים הסתייגות.
- התוצאה הינה סירבול של החוק בד בבד עם השארתו פרוץ לפרשנות השופטים, שכידוע מעדיפים הרשעה על פני כל אפשרות אחרת.
- חזקת החפות דורשת הרשעה רק מעל לספק סביר. אי קיום ראיות מוצקות בתיק דיו להטיל ספק סביר באשמה.
- אין אפשרות מעשית להוכיח כי ידיעת פרט מוכמן לא ניזונה ממקורות אחרים.
- הניסיון לתפוס את המקל בשני קצותיו הוא בעוכרינו. לחופש יש מחיר, והשאלה אם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר החופש, היא-היא המונחת לפתחנו כרגע.

פרק ו': תוספת מוצעת לסעיף 12 בדיני הראיות

התוספת המוצעת הינה:

ג) לא יורשע אדם על סמך הודייה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם כן יש בחומר הראיות ראייה חיצונית* בדרגת סיוע.
































* הביטוי "ראייה חיצונית" מתייחס למידת האובייקטיביות של הראייה, כלומר על היותה בלתי תלויה במערך ההודאות, והוא מסתמך על דברי השופט _______ בתיק _________:
========================================
"משקלה של הודיה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים (ע"פ 715 ,744/78, לוי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ג(234 ,228 ,(3 מול האות ד'), האחד פנימי ומשנהו - חיצוני.

המבחן הפנימי מתייחס לתוכנה של ההודיה, והוא תר על פי ההגיון ונסיון החיים אחר סימני האמת המתגלים בתוכן ההודיה. סימנים אלו נלמדים מנוסח הדברים, סדר הרצאתם, מידת פירוטם, סבירותם הפנימית ומבחנים כיוצא באלה.

המבחן השני הוא, כאמור, חיצוני. אין הוא מעוגן אך ורק בתוכנה של ההודאה אלא מטרתו לחפש אחר סימנים שמחוץ לדברי המערער עצמו בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה."

סיכום

מקובל במקומותינו, בהתייחסות לנושא שלהלן, להאשים את החוקרים על שגבו הודאות שווא. רוב המסקנות המקובלות מתמקדות בהשגחה על החוקרים ובענישתם במידת הצורך. בפועל, כולנו שותפים להרשעה על סמך הודאת שווא. עצם קיום חוק המאפשר הרשעה על סמך הודאה, מצביע על הציבור כולו כאחראי לתופעה. אנחנו אלה המספקים לחוקרים את המניע לסחיטת הודאה.

המניע הציבורי להרשעה ע"ס הודאה נובע מהחשש לזכות נאשם שהודה, ושלמרות שאין ראיות נגדו, כולנו משוכנעים שאכן ביצע את הפשע המיוחס לו. החשש הוא מ'זיכוי שווא' שיאפשר לפושעים להימלט מעונש. באופן תיאורטי, אכן יתכנו מצבים שכאלה, אלא שכפי שכבר צויין, הודאת אמת, חזקה עליה שתהיה מלווה בראיות ממשיות. מקרים של 'זיכוי שווא', מעבר להיותם בעלי סבירות נמוכה, הם בעלי מופע נקודתי, ואינם משפיעים לרעה על המערכת. לעומת זאת, האפשרות להרשיע ע"ס הודאה מייצרת תהליך אינקוויזיטורי, דהיינו תהליך שבו מהלך החקירה נוטה יותר ויותר להסתמך על הודאה במקום על עבודה מייגעת של איסוף ראיות. מאחר והסתמכות שכזו חוטאת לחקר האמת, התוצאה תהיה בדיוק הדבר שממנו חששנו: יותר חפים מפשע בפנים, ויותר פושעים בחוץ.

כך או כך, את המחיר משלם, בסופו של דבר, הציבור כולו. משום כך העניין צריך להיות מובא לדיון ציבורי, ולא להיות נתון להחלטה בחדרי חדרים של קבוצת משפטנים כזו או אחרת. אם ברצוננו להגן על עצמנו, עלינו לשאת באחריות, ולתקן את החוק במטרה למנוע הדרדרות של המערכת כולה.


ביבליוגרפיה


ג' אוריון, בקורת על משפט זוטא

דו"ח ועדת גולדברג.

א' קירשנבאום, "אין אדם משים עצמו רשע: הלכה פרדוקסלית במשפט הפלילי העברי", פלילים ז, (1998).

מ' קרמניצר, "הרשעה על סמך הודאה - האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע?", המשפט א (תשנ"ג) 205.

א' שטרוזמן, "הגנת החשוד מפני הודאת שווא", המשפט א (תשנ"ג) 217


C.J. Ayling, "Corroborating Confessions: An Empirical Analysis of Legal Safeguards Against False Confessions", Wisc. L. Rev. (1984) 1180-1181

Brooks, Troubling Confessions

I. Dennis, "Miscarriages of Justice and the Law of Confessions: Evidentiary Issues and Solutions", Pub. L.(1933), 291

S. Greer, "The Right to Silence, Defence Disclosure, and Confession Evidence: Justice and Efficiency?", The Royal Commission on Criminal Justice (Oxford, ed. by S. Field & P.A. Thomas, 1994) 102

G.H. Gudjonsson, The Psychology of Interorgations, Confessions and Testimony (Chichester, 1992)

A. Kirschenbaum, Torture, Confession, and American Plea Bargaining: A Jewish Legal Perspective, University of Cincinnati, 1991.

Rogge, Why Men Confess

R. Pattenden Pattenden "Should Confessions be Corroborated?" 107 Law Q. Rev., (1991) Report of the Royal Commission on Criminal Justice]]

A. Stein "The Refoundation of Evidence Law" 9 Can. J. L. & Juris (1996) 279



נספח א': סעיפים 11, 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971

11. הוכחת אמרה של נאשם (תיקון: תש"ם)
אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה;
נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר,
מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. אמרה
שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח
באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או - כאשר
האמרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת
בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן
התצהיר, אישר שקרא את האמרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר
בכך שהאמרה היא אמרתו וויתר על חקירת מקבל האמרה.

12. הודיה (תיקון: תש"ם)
(א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם
הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט
ראה שההודייה היתה חפשית ומרצון.

(ב) בית המשפט רשאי לקבל כראיה, להוכחת הנסיבות שבהן ניתנה
הודיית נאשם, גם תצהיר בכתב של מקבל ההודיה, שבו הוא מפרט את
נסיבות גביית ההודיה ומצהיר כי ההודיה היתה חפשית ומרצון, והוא
אם נתקיים אחד מאלה:
(1) הנאשם מיוצג וסניגורו ויתר על חקירת מקבל ההודיה;
(2) ההודיה היתה על עבירה שהיא עוון או חטא והנאשם, במענה
לשאלת בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור
את נותן התצהיר, אישר שקרא את ההודיה או שהיא הוקראה לו,
אינו כופר בכך שההודיה היתה חפשית ומרצון וויתר על חקירת מקבל
ההודיה.



נספח ב': קטעי עיתונות

רצ"ב קטעי העיתונות הבאים:

- "הרוצח של דני כץ עדיין חופשי" / עזרא גולדברג, מוסף "7 ימים", 05.07.91
- "סוף טוב, אבל" / פרופ' אמנון רובינשטיין, עיתון "הארץ", מרץ (?) 2003.
- "המודים" / סיגל נעים, מוסף "הארץ", 30.05.03.
- "תיק פתוח" / עמיר רפפורט, מוסף "סופשבוע", 13.06.03.


נספח ג': עצומה

רצ"ב רשימה חלקית של חותמים (יש צורך להחתים שוב מחמת הפורמט הבלתי קריא).

למה לחתום:

מעמד ההודאה במשפט הישראלי מוגדר כ"נסיכת הראיות", כלומר בזכות מעמדה הרם ניתן להרשיע אדם על סמך הודאה, ללא ראיות תומכות.

מעמדה זה מקורו במשפט הרומי (שם הודאה נחשבה ל"מלכת הראיות"), והוא שסלל את הדרך לאינקוויזיציה: די היה לסחוט הודאה מנחקר בכדי להוכיח את אשמתו.

המשפט הישראלי מסייג, אמנם, ע"י דרישה ל"דבר מה" שיתמוך בהודאות, אלא ש"דבר מה" זה הגדרתו נזילה ומתעתעת, ואינה מספקת ליצירת טריז כנגד הודאות כוזבות.

קיים חשש כי האפשרות להרשיע חשודים על סמך הודאה שאינה נתמכת בראיות מוצקות מובילה את המשטרה, במצבים בהם החקירה נקלעת למבוי סתום, להרשעת חפים מפשע, ומותירה את האשמים האמיתיים מחוץ לכותלי בית הכלא (ראה פרשת ברנס, מע"ץ, אל-עובייד, דני כץ, נפסו, משה עזריה ועוד...).

מי שחזקת החפות יקרה לו, מוזמן לחתום על העצומה הבאה:

אנו החתומים מטה מבקשים לשנות את החוק ופרשנותו, המאפשרים הרשעה עצמית ללא ראיות תומכות, לחוק המחייב לפחות ראייה מוצקה אחת. אנו מסרבים להכיר ב"דבר מה" כתחליף לראייה מוצקה.


שם פרטי שם משפחה ת.ז. חתימה

נספח ד': עמדת חז"ל "אין אדם משים עצמו רשע"

כלל זה של חז"ל, המקדים את המשפט בן זמננו באלפי שנים, עוות על ידי מספר לא מבוטל של שופטים. הפסוק של חז"ל קובע: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע" . פירוש רש"י: "קרוב פסול לעדות", כלומר חז"ל אסרו קבלת הודאה של אדם על עצמו. ראו יבמות, כה, ע"ב.
מעניין לציין בהקשר זה כי לא היתה שום הנמקה בדברי חז"ל בכלל, ובפרט אין הנמקה הקשורה לעינויים. כנראה שעל דעת גדולי היהדות לא עלתה אפשרות זו בחשבון כלל ועיקר, או שלא העזו להעלותה על דל שפתיהם. ואולי ידעו, בחוכמת הלב שלהם, כי את הסיבות להודאות שווא לא ניתן למנות מרוב.

הרמב"ם חש צורך לפרש את ההיגיון שמאחורי הפסיקה בכותבו: "הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג" ראו רמב"ם. סנהדרין יח:ו.

ועוד מוסיף הרמב"ם ואומר: "אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו. כיצד, הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלווה בריבית? אף על פי שמשלם על פי עצמו, אינו נפסל. וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל אסורה אינו נפסל. עד שיהיו שם שני עדים, שאין אדם מישים עצמו רשע". משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות.

והנה שופטינו הדגולים, לא מסתפקים בהרשעה על סמך הודאה, אלא מוסיפים חטא על פשע בנוקטם לשון חז"ל, ובהתעטפם באיצטלת חוכמת הלב של חז"ל בעשותם כן. להלן דברי השופט מ. חשין בדנ"פ 4530 ,4342/97 - אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל . תק-על 98(2), 23 ,עמ' 108:
"ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. חוכמת-הלב לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק".

מצערת העובדה שחלק לא מבוטל של השופטים, לא רק שאינם בקיאים בנפש האדם, אלא גם טורחים לצטט במהופך את מי שיכלו לשמש לנו מקור השראה ומופת לצדק משפטי. על זאת נותר לנו רק לשאת את התפילה המיוחסת לרבן גמליאל, 100 לסה"נ:

"השיבה שופטינו כבראשונה
ויועצינו כבתחילה
והסר מעלינו יגון ואנחה
ומלוך עלינו לבדך
בחסד וברחמים
וצדקנו במשפט.
ברוך אתה ה'
מלך אוהב צדקה ומשפט".

נספח ה': חוות דעת

עדיין אין.