|
עודכן ב- 15:55 04/03/2004
ילד פרחים דרוזי
סרבנות הגיוס לצבא, הגלויה והסמויה, כבר אינה
נחשבת למגונה בעיני צעירים רבים בעוספייה ובדליית
אל כרמל. אפילו מוצאים לה צידוקים בשנאת המתנחלים,
בפיגועים הבלתי מנוצחים, במצוקת האבטלה, בעלבון על
כפיות הטובה של המדינה כלפי ההקרבה הדרוזית,
בתחושה גוברת של חוסר תוחלת
עמיד זאהר, בן 25, סרבן הגיוס הדרוזי הראשון
שהצטרף לעצומת "האומץ לסרב", נזקק להתגייסות
פנימית מיוחדת כדי להצהיר בגלוי, ועוד בראיון
לעיתונות, שהוא בעד מדינה פלשתינית. "תמיד נטיתי
לשמאל", אמר במבוכה באחד מבתי הקפה בקומפלקס הסואן
של אוניברסיטת חיפה, מרחק כ-20 דקות מכפרו,
עוספייה. יצחק רבין היה ונשאר האיש שהכי השפיע
עליו, סמן השמאל שלו, דמות האיש החזק שייצג יותר
מכל את תהליך השלום. "הערצתי את הבן אדם", חייך,
"למה? לא יודע, כשמעריצים מישהו קשה להגיד בדיוק
למה".
חשוב היה לו להדגיש שהדימוי הימני של הרחוב הדרוזי
מוטעה. ככלות הכל, יש אצל הדרוזים אחוזי הצבעה
גבוהים לעבודה, ודאי בעוספייה ובדליית אל כרמל,
שבניגוד לכפרים שעל קו התפר, סמיכותם לחיפה חושפת
אותם ביתר קלות לסתירות ולבלבול של הרחוב הישראלי.
הוא לא בקיא במצע של העבודה, אבל גם שם מדברים על
מדינה פלשתינית, התגונן. אפילו אריאל שרון מדבר על
פינוי התנחלויות. נראה, שהצורך למצוא את מקומו
בקונסנסוס הישראלי הרב-פרצופי עדיין מחלחל עמוק
אצל סרבן הגיוס הדרוזי הראשון מטעמי מצפון, גם
לאחר שהחליט "לעשות צעד", כלשונו, המתנער בדיעבד
ממסורת דרוזית עתיקת יומין של "ברית דמים" עם
הלאומנות הישראלית.
הספקות התעוררו אצלו לאחר שירות המילואים האחרון
שלו בשטחים לפני כשנתיים. כחייל לא התנסה במראות
קשים במיוחד. גם בשירותו הסדיר הוא לא היה קרבי.
הוא סירב להצטרף לגדוד הדרוזי, גדוד 299, שצבר
בשטחים מוניטין של ראש החץ של אכזריות הכיבוש. הוא
שמע על כך, אבל אינו משוכנע שזה נכון. הוא פשוט לא
ראה את עצמו כלוחם קרבי, אמר.
"לא יודע, זה לא היה שיקול יחיד, היו עוד שיקולים,
אני לא זוכר, הגעתי לצבא במצב של הלם טוטאלי, אף
אחד לא נתן לנו רקע מקדים, אתה נופל למסגרת חדשה,
לא יודע מה רוצים ממך ומה אתה רוצה להיות", נזכר
בחביבות מהוססת. עם פרופיל 82 הוצע לו להצטרף
לשריון. הוא לא רצה, ולבסוף נחת ביחידת הדרכה
לטירונים.
את המילואים הראשונים והאחרונים שלו בשטחים עשה
בצומת תפוח. "תכל'ס שמעתי על הצומת הזה המון ואז
אתה בא ורואה שתקעו אותך בתוך ואדי והר, בלי שום
יישוב בסביבה, ואתה שואל את עצמך מה אתה עושה פה,
בשביל מה הביאו אותך לכאן, להגן על שניים-שלושה
מתנחלים שבאים לעצור טרמפ?" סיפר.
לא רק זאהר, גם חבריו היהודים לא חשו בנוח.
האווירה ביחידה היתה של "בואו נגמור את ה-30-20
ימים האלה בשקט ונתקפל", כדבריו. כלי רכב
פלשתיניים נעצרו באופן שרירותי. "על מי שבא לך אתה
עושה לו את המוות, על מי שלא בא לך, אתה נותן לו
ללכת", נזכר, "רק המתנחלים עוקפים את כולם ועוד
מצפצפים לך - למה אתה מעכב אותם". שגרת כיבוש. שום
דבר מיוחד.
יום אחד נתקל זאהר בקשיש פלשתינאי, בן 70, שקונן
בפניו על החרמת תעודת התושב שלו, אחרי שנתפס חומק
בשביל צדדי העוקף את המחסום. החיילים הורו לזקן
לשוב לקבל את תעודתו אחרי חצות. זאהר התמרמר. נאמר
לו שאלה הפקודות. הוא התלונן בפני המ"פ, דרש דיון
בפני קצינים בכירים יותר והשיג את ביטול הפקודה.
זו היתה דרכו אל הסרבנות. רגלו האחת בכפר הדרוזי,
הרוחש לא מעט סרבנות אפורה ומרירות וזעם גוברים,
בעיקר בקרב חיילים משוחררים, החשים שנאמנותם הבלתי
מותנית למדינת ישראל נענית רק באבטלה, אפליות
וגזענות. רגלו השנייה נעוצה בהווי הפוליטי הישראלי
ההפכפך ובהלכי הרוח הנזילים שלו.
ברוח המסורת הדרוזית, הוא רואה עצמו בראש וראשונה
ישראלי, אבל שאלת זהותו עדיין מציקה לו. "אני עוד
מחפש", התפתל, "זו בעיה רצינית. אני מרגיש שהזהות
הישראלית שלי גוברת על כל זהות אחרת, אבל אני גם
דרוזי והייתי רוצה גם להיות ערבי. אני לא יודע,
ככל שאני רוצה להרגיש ערבי, אני לא מרגיש ככה, אני
מתלבט, אני מאמין שמי שמנסה להתנתק משורשיו נופל
בסופו של דבר, אולי לא כדאי לכתוב על זה, אני לא
רוצה להסתבך", נרתע לפתע.
עוד יותר חשש להכריז ברבים על חילוניותו. "ירדפו
אותי", ציחקק. חשיפתו בעיתונות כסרבן לא הקלה על
משפחתו. בין כותלי ביתם "הם גאים בי", כדבריו, אבל
אביו לא חסך ממנו את חרדותיו. "לא צריך להיכנס
למלחמות היהודים", הזהיר אותו, "הם יסתדרו בלעדיך,
לך תחתום קבע, תתחתן, תבנה בית".
גם כשסיפר זאהר על התמיכה הרבה שזכה לה מחבריו
הדרוזים, לאחר שפורסם על הצטרפותו ל"אומץ לסרב",
הוא נראה כשוקל כל מלה. "הכי ציונים, הכי ימנים
תמכו בי", אמר, "כן, זה מייצג אותנו, אנחנו בעד
פינוי מתנחלים, בעצם אני לא יודע", נחפז לתקן את
דבריו, "אני לא מייצג אף אחד, לא צריך להתייחס
לדרוזים כאל גוף אחד, גם אצלנו יש הרבה דעות, זאת
הדמוקרטיה".
הוא היה בן שמונה בימי האינתיפאדה הראשונה, בן 16
כשיצחק רבין נרצח, ובן 21 בפרוץ אינתיפאדת
אל-אקצה. הוא היה "באופוריה", כלשונו, כשצה"ל נסוג
מלבנון. הוא האמין באוסלו. כשפרצה האינתיפאדה
השנייה נשמעו ברחוב הדרוזי קולות התלהמות ושנאה
נגד הערבים, שהיטיבו לאמץ את הצדקנות הישראלית
הגואה. זאהר ורבים מחבריו לא הצטרפו למקהלה. הוא
חש בעיקר באובדן התקווה. "זה נפל כזה בבום, לא
יודע", אמר.
ילד הפרחים הדרוזי, סטודנט ללימודי מזרח אסיה, לא
הניח פרחים בכיכר מלכי ישראל. הוא גם לא נכנס
בקלות לנעלי "השמאל המבולבל" היהודי של ימי
האינתיפאדה הראשונים. הוא עבר מסלול אחר, מפותל
ובעייתי יותר, דרך שכבות של אתוס ציוני יותר
מציוני הרווח בחברה הדרוזית. גם היום קשה לו למתוח
ביקורת על מדינת ישראל ("אני מתנגד לכיבוש ובעד
חזרה לגבולות 67', אבל אני לא רוצה להיכנס לנושא
הזה יותר מדי, אני לא יודע מה אהוד ברק נתן
לפלשתינאים, מה לא נתן, לא הצלחתי להבין אם זה
כישלון של המנהיגות שלנו או שלהם, לא יודע מה קרה
שם, יותר טוב לשתוק, לא רוצה להסתבך"). ובכל זאת,
הוא מייצג זן חדש של צעיר דרוזי שהישראליות שלו
היא לא רק דבשת של נאמנות פרגמטית גורפת למדינת
החסות, לצורכי הישרדות והצלחה כלכלית, אלא גם
החירות למרוד. "הסרבנות היא הציונות האמיתית של
היום", הוא משיב למקטרגיו בכפר הדרוזי וברחוב
היהודי כאחד.
בקיעים בחומת הנאמנות הדרוזית העיוורת ניכרו
בסמטאות דליית אל כרמל ועוספייה. "אצלנו אין נורמה
כזאת לשרת בצבא, נגמר", אמר יוסף חלבי, בן 26,
משרת במילואים בגדנ"ע, מבעלי בית קפה מטופח,
בסגנון עירוני מודרני, בדליית אל כרמל, בנו של
העיתונאי רפיק חלבי. "אנחנו לא כמו הדרוזים של בית
ג'אן שחיים ליד הגבול, גדלים על סיפורי חדירות של
מחבלים ומדברים רק על לשמור על המדינה. אצלנו
מושפעים יותר מהלכי הרוח בחברה הישראלית שפונה
לכיוון של אינדיווידואליזם. הולכים לצבא מכל מיני
שיקולים, כדי לקבל רישיון נהיגה, למצוא עבודה,
להתקדם, להגיע לקצונה, אבל בזמן האחרון זה כבר לא
כל כך משתלם. חוזה לשבע שנים? לא משתלם".
הדגל הציוני ירד מנכסיו, טען. "דגל ישראל, ההמנון,
הציונות, אין להם שום קשר לדרוזים, אני לא מוזכר
שם בכלל. האהבה שלי למדינת ישראל זה בגלל שאני חי
פה, אני יודע איך חיים במקומות אחרים, ואני מעדיף
להישאר פה, טוב לי פה, טוב לי מאוד, אני מתרגש
כשאני רואה את נבחרת ישראל, אני ישראלי לכל דבר".
הוא בוגר הריאלי בחיפה. העברית שלו קולחת, ציורית,
אבל הוא חצוי. בבית הספר קיבל מנות גדושות של
השכלה על רדיפות היהודים בעולם "וזה כואב", אמר,
"אבל גם כואב לי לראות איך הצבא הישראלי מתייחס
לעם הפלשתיני בשטחים".
הוא לא יכול להימנע מלחוש כתקוע בין הפטיש לסדן,
בין היהודי לערבי, משקיף מהצד, פשוט חצוי. "כן, זו
בעיה", הפליג בשיחו, "אני בהחלט מתלבט בזהות שלי.
היום שואלים הרבה מיהו יהודי, מיהו פלשתינאי, מיהו
דרוזי, חיים במדינה שמתנהלת בטורים גבוהים ולא
יודעת להתמקד בעיקר". כשהיה ילד קטן הציג את עצמו
כדרוזי, לא ערבי, עד שמנהל בית הספר נכנס לכיתה
ונזף בתלמידים שהם מספרים בדיחות על ערבים, כשיש
ערבי בכיתה.
"יש לי שני מנהיגים", גיחך, "אמין טאריף ויצחק
רבין. ברור שהערצתי אותו, בלי לחשוב יותר מדי,
משהו בתוך הגוף שלי, בתוך הנפש שלי, הרגיש מועקה
כשהוא נרצח, הדמות שלו עדיין מהדהדת באוויר.
ההיסטוריה של המדינה זה הוא. הוא היה מר ביטחון,
הקול שלו, הכוח שלו, ופתאום התחיל לצאת מהפה שלו
מסר של שלום, ואז הוא נרצח יחד עם השלום".
את הסרבנים הוא מבין, אם כי אינו מצדיק. "זו חובה
להתגייס, זה טבוע בתוכי", אמר, "אני לא יכול
למרוד, לא יכול להיות צ'ה גווארה, זה אני, אבל
זכותו של כל אדם לעשות מה שהוא רוצה. בגידה? חס
וחלילה. אסור לדבר ככה. הם יכולים לשרת בשירות
לאומי ולהוכיח בדרך זו את השייכות שלהם. מה זה צבא
בסך הכל? שייכות, כור היתוך, אפשר לעשות את זה בכל
מיני צורות".
בהיתקלות אקראית בצעירי דליית אל כרמל כמעט לא
נמצא מי שהיה מוכן לגנות את הסרבנות הגלויה
והסמויה. אפילו מצאו לה צידוקים בשנאת המתנחלים,
בפיגועים הבלתי מנוצחים, במצוקת האבטלה, בעלבון על
כפיות הטובה של המדינה כלפי ההקרבה הדרוזית,
בתחושה גוברת של חוסר תוחלת. במיוחד בלטו הקולות
בזכות הקמת מדינה פלשתינית. שוב ושוב תואר המאבק
הלאומי הפלשתיני כמאבק על "האדמה שלהם", מושג מפתח
בדליית אל כרמל הנאבקת כיום נגד הפקעת אדמותיה
לטובת יישובי הכרמל. הרטוריקה המתלהמת המוכרת
נשזרה בהיפוכה הגמור בשטף טבעי.
"שיחיו הם במדינה שלהם ואנחנו במדינה שלנו", אמר
סמי זאהר, בן דודו של עמיד, בן 31, מובטל. "אני
מצדיק את הסרבנים. משחקים עם הפלשתינאים פינג-פונג,
הורגים בהם שם והם באים להרוג פה. מה, לא חבל על
הילדים, על האזרחים", היקשה, "שיעזבו אותם בשקט,
לא יודע מגיע להם מדינה, לא מגיע להם, בטח שאסור
להיכנע לטרור, בסוף נשבור אותם ובגדול, אבל לא חבל
על החיים שלנו, על הקצינים שלנו, בשביל מה כל זה,
כמו שיצאו מלבנון שייצאו מהשטחים".
על מרפסת ברחוב הראשי של דליית אל כרמל ישבו על
כוס קפה לשיחת חולין שני עריקים מהצבא, מסתערב
לשעבר, חייל מילואים בגולני וחייל מילואים בגדוד
הדרוזי, 299.
"אני מצדיק את הסרבנים בהרבה", אמר המסתערב, "אחרי
שלוש שנים שאתה נותן את הנשמה שלך ממילא זורקים
אותך לכלבים, כאילו היית ערבי, זורקים אותך
מהעבודה, קוראים לך ערבי מלוכלך, לא מתייחסים שאתה
דרוזי, אז בשביל מה לבזבז את החיים שלך?"
"מי צריך בכלל את השטחים", התפרץ מסעוד זיידן, בן
28, מילואימניק בגולני, "פעם שמעון פרס אמר
ליהודים: 'אל תרעיבו אותם, למה הם יאכלו אותנו',
מי צריך אותם בכלל. אחרי כל מה שאנחנו עושים בשביל
המדינה, למה כשאנחנו יוצאים למועדונים בחיפה,
מסתכלים עלינו בעין עקומה: אתה ערבי, אתה לא נכנס.
אני הדרוזי היחיד שנתנו לו להיכנס לתעשיות
ביטחוניות לעשות שיפוצים, אז למועדון מחורבן לא
יכניסו אותי. מה מעניין אותי שאיזה מתנחל עושה שם
בלאגן. בגללו אני צריך להשאיר את ההורים והילדים
שלי, כשהיהודים באים להפקיע לנו פה את האדמות?
תסבירי לי, מה מחפשים היהודים בשטחים, יש שם נפט?"
"אם יגידו לי לצאת למלחמה, בכיף", המשיך המסתערב
בשלו, "אבל ללכת מפה עד לשטחים בשביל לשמור על
מתנחלים, לא מתאים לנו. וחוץ מזה, בחלק מהדברים
הפלשתינאים צודקים, זו אדמה שלהם, ובחלק לא,
נותנים להם אצבע, הם רוצים את כל היד, מתייחסים
אליהם יפה, הם עושים טרור. מה שעשיתי שם אתם זה
חלק מהחוויה של החיים שלי", נעץ מבט קר, מתגרה,
"עדיף לא לדבר על זה. לא קל לי עם זה, אבל זה ביני
לבין עצמי. אנחנו הדרוזים מאמינים בדבר אחד, גלגול
נשמות, לא דופקים חשבון. מה שלא נעשה בעולם הזה,
נתגלגל מחדש, נחזור תמיד להיות דרוזים, אין לי מה
לדאוג".
"יש בעיה גדולה", חלק עליו פאדי חיר, בוגר
הטכניון, ששירת בביטחון שוטף בעזה ובמחסום ארז,
"אף פעם לא נכנסתי לבית של מבוקש או יריתי על
מפגינים. תאמיני לי, אם היו אומרים לי: 'תיכנס
לבית, תוציא את האבא מהמיטה', הייתי מסרב, לא, לא
אמרתי שכולם בסדר, כשצריך לירות כדורי גומי, אז
יורים, לכיוון הרגליים אולי הייתי מסכים, אבל אני
אישית לא יריתי אף פעם. כולם יורים, אני לא. יש
מספיק חיילים שמתלהבים מזה, לא צריכים אותי. אני
בעד הסרבנים, כל הכבוד להם. להיכנס לאדמות של
אחרים זה לא מוסרי, ואני מאמין שמי שנלחם על זכותו
הצודקת, תמיד ינצח. ככה זה בחיים".
"לשטחים אני אלך, לשמור על המתנחלים לא", פסק
המסתערב בשיניים קפוצות, "אם יכריחו אותי לשמור
אי-שם על חמישה מתנחלים, אין לי בעיה להיות סרבן".
|
