|
|
השופט והילדה
פורסם במוסף שבת של
מעריב (19.3.04) |
קלמן ליבסקינד
|
" אני רוצה לחבק אותה , להסביר , שתדע , שתבין שלא
נטשתי אותה , שחיפשתי אותה בכל העולם . " ירון רותם עם בתו
, לילך * צילום : ראובן קסטרו |
 |
ב-14 בספטמבר 2003, בשעת בוקר, עמד ירון רותם
בלב פועם מהתרגשות מול דלת הכניסה של הדירה ברחוב לזרוב 2 במוסקבה.
שנתיים קודם לכן חטפה גרושתו מרינה בלפר את בתם המשותפת, לילך,
מישראל ונמלטה למולדתה, ועכשיו, סוף סוף, רק הדלת מפרידה ביניהם.
רותם עשה את הדרך הארוכה למוסקבה רק כדי לראות שוב, ולו לרגע, את
לילך. לומר לה מזלטוב ליום הולדתה השישי. שלא תשכח אותו. שתדע שלא
שכח אותה. אבל בעיקר לשנות אצל לילך את הרושם שהותיר לפני חצי שנה
המפגש היחיד שלהם מאז נחטפה. רותם, בסיוע חוקרים פרטיים, הצליח אז
לאתר את כתובתה של גרושתו, שנה וחצי אחרי שחטפה למוסקבה את ילדתם.
הוא לקח איתו תיק פרווה קטן עם הצעצועים של לילך, אלבום תמונות
מימים יפים יותר ואת נעלי הבית הקטנות שלה, בצורת נמר, שקנה לה
כשהיתה בת שלוש. הפגישה נמשכה אז דקה, אולי שתיים. שנה וחצי של
געגועים, של חלומות, של תקווה, התנקזו לרגע אחד שבו זיהה את בתו
צועדת עם אימה בשלג של מוסקבה, בדרכה לגן הילדים, ולא היה יכול
לשלוט בעצמו.
"לילכי, זה אבא"
"רצתי אליה, כרעתי ברך, להיות בגובה שלה, ילדה
בת חמש וחמישה חודשים", שחזר לפני שנה ירון את הפגישה הקודמת באזני
חן קוטס-בר, כתבת "מעריב". " חיבקתי אותה, הורדתי את הכובע שלי
ואמרתי'לילכי, זה אבא שלך'. והיא מסתכלת עליי בפאניקה, מתחילה
לבכות, אומרת'נייט, נייט', ובעיניים שלה, העיניים של הילדה שלי, יש
מבט של ארנבת קטנה שהולכים לשחוט אותה, ואני, אבא שלה, בתפקיד
השוחט, ואני נקרע.
"אני לא יכול לעזוב אותה אחרי שנה וחצי. יש כל כך הרבה דברים שאני
רוצה להגיד לה. אני רוצה לחבק אותה, להסביר, שתדע, שתבין שלא נטשתי
אותה, שחיפשתי אותה בכל העולם, שחטפו אותה ממני, אני אומר לה עוד
פעם'לילכי, זה אבא, אני אוהב אותך', ברוסית שלמדתי במיוחד בשבילה
לפני שנסעתי, שתבין, אם היא כבר לא זוכרת עברית. והיא עומדת שם,
קטנה, במכנסיים אדומים ובמעיל חום, הראש שלה מכוסה בכובע פרווה,
בקושי רואים אותה, והיא בוכה. בחיים לא ראיתי אותה בוכה ככה".
מרינה בלפר, אשתו לשעבר של רותם, לקחה את הילדה ונמלטה מן המקום.
רותם נאלץ לשוב ארצה במפח נפש. לפני כחצי שנה, לקראת יום ההולדת,
הוא החליט לנסות שוב. "הבאתי לה מישראל קלטת וידיאו של מוגלי ובלון
בצבע סגול, הצבע שהיא הכי אוהבת, שכתוב עליו יום הולדת שמח", הוא
מספר. רותם דפק בדלת ומשלא נענה החליט להעיז יותר, והציץ מהחלון.
כשמרינה, גרושתו, זיהתה אותו מהחלון היה ברור לו שהסיפור כולו
יסתיים בתוך דקות. "ידעתי שאני פועל על זמן שאול. שברגע שהיא ראתה
אותי זה עניין של דקות עד שהמשטרה תגיע, אבל היה לי חשוב להעביר
ללילך מסר שתדע שיש לה אבא שאוהב אותה ולא שוכח אותה ואת היום
הולדת שלה. נעמדתי מתחת לחלון ודיברתי אל מרינה מבחוץ. התחננתי
שתיתן לי לראות את לילך לפחות ביום ההולדת שלה. אבל שום תחינה לא
עזרה ובמקום זה אני שומע מבעד לחלון שהיא מזמינה משטרה. דיברתי אל
לילך בעברית וברוסית'לילכי, אל תשכחי שאבא אוהב אותך' ושרתי לה שיר
יום הולדת. החדר שלה נמצא מעבר לקיר ואני משוכנע שהיא שמעה אותי".
רותם עוד הספיק לקשור ללילך את הבלון הסגול בחדר המדרגות לפני
שנעצר לכמה שעות בתחנת המשטרה המקומית.
אבא וירטואלי
מי שאחראי לסיטואציה האומללה הזו, שבה ניתק אב
מבתו האהובה, הוא שופט בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, ד"ר גרשון
גרמן. השופט, שניהל את כל ההליכים המשפטיים בעניינה של הילדה, היה
אחראי בפרשה הזו לאחד המחדלים הקשים שיכול שופט לעשות, מחדל שנזקו
בלתי הפיך, שאת מהותו חל איסור לפרט - ובעטיו נתבעה המדינה בידי
רותם בתביעת פיצויים. מה שמותר לפרסם הן העובדות היבשות: לפני אותו
מחדל היה ירון רותם אב מאושר לילדה קטנה, חמודה וחייכנית. אחריו
הוא הפך כהגדרתו "אב וירטואלי לילדה וירטואלית".
ביום שלישי השבוע תתכנס בירושלים הוועדה למינוי שופטים כשעל
שולחנה, בין היתר, בקשתו של השופט גרמן להתקדם. גרמן, אחרי שבע
שנים בבית המשפט לענייני משפחה, מבקש לעלות למחוזי. בבקשה הזו, יש
מי שיאמרו, מתמצים רבים מהחוליים של מערכת המשפט. מערכת שלא טועה
לעולם, שמגוננת על שופטים שכושלים, שמעבירה להם את המסר כי המערכת
שגובה מכל אזרח מחיר גבוה על מעידותיו לא יודעת להגיש את החשבון
הזה לאנשיה שלה. וכשזה המצב, המסר ברור. גם מי שאת הרקורד שלו מעטר
כתם שחור גדול וטרי לא צריך להתבייש לרצות להתקדם.
בדיוק במקום הזה היה מתבקש לפרט בדיוק באיזה מחדל שיפוטי מדובר,
אלא שכאן הוסיף השופט גרמן חטא על פשע - והחליט לאסור לפרסם את
מהות הפאשלה שהוא עומד מאחוריה.
פרוייקט חיים
תחילת הסיפור הזה לפני עשר שנים, כשירון רותם
ומרינה בלפר נפגשו לראשונה. היא, רופאת שיניים, עלתה כמה שנים קודם
לכן מרוסיה. הוא, מושבניק צבר מהשרון, היה עסוק אז בהשלמת התואר
השני במנהל עסקים. שנה אחר כך התחתנו, כעבור שנתיים נוספות נולדה
לילך. עוד שנתיים עברו לפני שהחבילה התפרקה כשתיק הגירושין מתנהל
בפני השופט גרמן בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן.
ב-25 ביולי 2001, במסגרת הסדרי הראייה עם גרושתו, ראה אותה בפעם
האחרונה לפני שנעלמה. הם הסתובבו במושב, נסעו יחד על טרקטורון
ושיחקו עם כלב הלברדור שקנה לה כשהיתה בת שנתיים. כעבור יומיים,
חיכה לה במקום הקבוע שלהם ליד דירתה של האם עם העפיפון החדש שקנה
לה, אלא שלילך לא הגיעה. כשמרינה לא השיבה לטלפונים, מיהר רותם
למשטרה.
יומיים אחר כך חרב עליו עולמו כשנתבשר כי לילך יצאה את הארץ עם
אמה. "הרגשתי שאני מת", סיפר רותם. "הדם אזל לי מהפנים. התמוטטתי
בדרך. עצרתי את האוטו והתחלתי לבכות". רק כעבור חודש וחצי, כשמרינה
לא חזרה לישראל, הוכרזה לילך כחטופה. רותם עזב את העבודה כמנהל
שיווק ב"אגד" והחל לעבוד במשרה מלאה בחיפושים אחריה. הוא הסתובב
בעולם, שכר חוקרים פרטיים ועורכי דין והשקיע את כל מה שהיה לו
והרבה מעבר לזה.
"החיפושים הפכו לפרויקט חיי", אמר אז. "כתבתי ספר משימות. מה צריך
לעשות, לו"ז, גורמים מעורבים, חלוקת עבודה. כלכלית, השקעתי בזה את
כל מה שהיה לי. בגיל 38 מצאתי את עצמי גר עם אמא שלי, בלי רכב, איש
מבוגר שמתחנן לתרומות כדי למצוא את הבת שלו".
זמן קצר אחרי המקרה פנה ירון רותם לבית המשפט בבקשה להסיר את איסור
הפרסום החל בדרך כלל על הליכים שמתנהלים בבית משפט לענייני משפחה.
רותם טען כי הוא מעוניין להתראיין בכלי התקשורת כדי לקבל את עזרת
הציבור ולגייס כספים. נציגת היועץ המשפטי לממשלה הודיעה כי אין
למדינה התנגדות לפרסום, למעט בנקודות הנוגעות לסכסוכי הגירושים
עצמם.
לו השופט גרמן היה מקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ניתן להניח
שהיתה נגרמת לו מבוכה רבה. אלא שגרמן העדיף לקבל אותה בהסתייגות
קלה. את האינפורמציה לגבי דרך הוצאת הילדה מהארץ, כתב, ניתן יהיה
לפרסם רק "מאז הוצאה מישראל בלבד".
משמעות ההסתייגות הזו היתה ברורה. ניתן לפרסם את פרטיה של האם
החוטפת, את פרטיה של לילך כולל תמונתה, את סיפור החטיפה ולמעשה
כמעט את הסיפור כולו. עובדה מהותית אחת נאסר לפרסם: מה קרה לפני
שלילך עזבה, או במילים אחרות מה איפשר לאם לחטוף מישראל את ביתה.
לגרמן גם היה תירוץ. הוא מבחינתו, הסביר, מוכן דווקא לאפשר את
הפרסום. אלא שהוא מעוניין קודם לכן לשמוע את דעתה של האם. ואיפה
האם? שאלה טובה. היא הרי הרימה רגליים, חטפה את הילדה ונעלמה בלי
להשאיר סימן.
"אפילו פעלה האם שלא כדין בכך שהפרה את צו בית המשפט ולא חזרה ארצה
בתום התקופה שביקשה היא בעצמה, אין להענישה בהסרת החיסיון החוקי
שנותן לה החוק בלי לשמוע את עמדתה", כתב . גרמן גם סירב לבקשת
המקומון "צומת השרון" לפסול את עצמו מלדון בשאלת איסור הפרסום בשל
הנגיעה האישית שיש לו בעניין, כמי שלטענת העיתון מחפה על מחדליו.
העיתון עתר לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, וביקש שיפסול את
השופט גרמן מלדון בסוגיה.
בינתיים הגיש רותם לבית המשפט תביעת פיצויים ענקית נגד השופט
באמצעות עורכי הדין אביגדור פלדמן ואבים יריב. הנשיא ברק ביקש את
התייחסותו של גרמן לבקשה, וזה טען כי אין לו כלל עניין אישי
בסיפור. הנשיא ברק, שאינו נוהג לפסול שופטים, קיבל את עמדתו של
גרמן.
"איני סבור כי בנסיבות המקרה יש לשופט עניין אישי בתוצאות הדיון
בבקשה להתיר את הפרסום", כתב ברק. אין חשש, הוסיף, לקיומו של משוא
פנים מצדו של בית המשפט.
חסינות שופטים
בינתיים ביקש רותם מבית המשפט לפטור אותו
מתשלום אגרה בגין התביעה נגד השופט, בהתחשב במצבו הכלכלי. רותם
סיפר לבית המשפט כי מאז נחטפה לילך הוא מתגורר בבית אמו, וחשבון
הבנק שלו נמצא בחובות ענק. בפני המדינה עמדו שתי ברירות. האחת,
להתנצל בפני רותם על עגמת הנפש האין סופית שנגרמה לו, לחבק אותו
בחום, להשתתף בצערו על עולמו שחשך ולהושיט לו יד מסייעת. השנייה,
לצאת נגדו למלחמה במטרה להתיש אותו.
המדינה בחרה באפשרות השנייה. נציגת הפרקליטות ביקשה לחייב את רותם
בתשלום אגרה. היא ביקשה לראות את חשבונות הפלאפון שלו כדי להשתכנע
שמצבו אכן קשה, היא ביקשה ממנו להגיש לבית המשפט את רשימת החברים
שמהם ביקש הלוואה ונענה בסירוב, וביקשה גם לדעת היכן בדיוק הוא ישן
בלילות שבהם הוא אינו לן בבית אימו. "על פי הכלל הנוהג היום במשפט
הישראלי", הסבירה נציגת הפרקליטות במשפט שצריך להודות שהוא אינו
נעים במיוחד לקריאה, "שופט חסין גם אם פעל בחוסר תום לב, בזדון או
ממניעים אישיים מושחתים".
השופטת המחוזית שרה דותן קיבלה את בקשתו של רותם לפטור מתשלום
האגרה, והמליצה לו לתבוע בהתאם לדין את המדינה בלבד, ולמחוק את
השופט מכתב התביעה וכך נעשה.
לפני למעלה משנה וחצי פרסם "מעריב" את סיפור הפרשה. הפרסום נעשה
בזהירות מרובה. לא היו בו שמות המעורבים או פרטים שיכולים להביא
לזיהויים, אבל היתה גם היתה ביקורת על התנהלות השופט. פרקליטת
המדינה עדנה ארבל, שבחזית אחרת כאמור מנהלים אנשיה קרב משפטי נגד
רותם בתביעת הפיצויים שלו נגד השופט, לא אהבה את הדברים והחליטה
בעצה אחת עם ראש אגף חקירות במשטרה, משה מזרחי, לעשות מעשה. כמה
ימים אחרי הפרסום נחקרו אנשי "מעריב" שהיו מעורבים בכתבה במשטרת
מרחב ירקון ושוחררו בערבות. מאז, שנה וחצי כאמור, תלוי התיק
באוויר.
ביום שלישי יתבקשו חברי הוועדה למינוי שופטים לדון בתוכניתו של
השופט גרמן לקידום מקצועי. ירון רותם, שקרא על מועמדותו של השופט
בעיתון, לא האמין למראה עיניו. לפני שבועיים פנה רותם במכתב אישי
לחברי הוועדה למינוי שופטים. "אני דורש מכם לדחות על הסף את בקשתו
מהסיבה שהוא אינו ראוי", כתב .
בין אם תחליט הוועדה כך ובין אם תחליט אחרת, סיכום הביניים של
הפרשה הזו עגום למדי. שופט שגורם לאב לאבד את בתו האהובה, אוסר את
פרסום הנסיבות שהוא במרכזן, ומקבל על כך גיבוי מנשיא בית המשפט
העליון שמסרב לפסול אותו, ומפרקליטת המדינה וראש אגף חקירות
שעוצרים לחקירה את מי שמפרסם את הדברים.
הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה: "הדיון בנושא התנהל על פי חוק בתי
המשפט בדלתיים סגורות. החלטת השופט בנוגע להתרת הפרסום התקבלה לאחר
שהצדדים הציגו בפניו את טיעוניהם. במידה שאחד הצדדים לא היה מרוצה
מהחלטתו הרי שיכול היה לערער על ההחלטה, אך ערעור שכזה לא הוגש.
השופט קיבל החלטה, על סמך הודעת בא כוח היועץ המשפטי, שקבע את
נקודת הזמן ממנה מותר לפרסם את הפרטים ואת שמות הנוגעים לפרשה
(מרגע חטיפת הילדה) כדי לסייע באיתורה. לו השופט היה נעתר לבקשת
התרת איסור הפרסום הנוספת, הרי שהיו נחשפים פרטים האסורים לפרסום
על פי החוק הקשורים לצנעת הפרט. מעבר לכך, בתגובת השופט לנשיא בית
המשפט העליון, בערעור על החלטת הפסילה הוא מציין במפורש כי'אילו
מלכתחילה היתה מוגשת בקשה לפרסום ההחלטה, תוך הימנעות מפרסום פרטים
מזהים של המתדיינים, לא היתה שום מניעה להתיר את הפרסום, אפילו הוא
היה כרוך בביקורת עיתונאית על ההחלטה'. מעבר לכך, העניין כולו
יתברר בבית המשפט
k a l m a n @ m a a r i v . c o . i l |
|
| |
|
