ב-1983 הורשעו חמישה אנשים צעירים ברצח הנער דני כץ ונידונו למאסר עולם. בעקבות לחץ ציבורי התקיים בשנת 2000 משפט חוזר בעניינם. במהלך המשפט שוחררו שלושה מהנאשמים. שניים מתוכם נישאו והחלו לשקם את חייהם כאזרחים חופשיים. המשפט החוזר הסתיים בהרשעה, והם הוחזרו לכלא. בינתיים נולדו להם ילדים אשר הם מנועים מלגדלם. ההרשעה מסתמכת על הודאות של החמישה, על "שיחזור" ועל "ידיעת" פרטים מוכמנים. הכרעת הדין התעלמה, בין השאר, מחוסר המניע, מפרטים רבים בדו"ח הפתולוג, המצביעים על כך שהרוצח הוא בעל פרופיל ספציפי, מהעובדה שכל חמש ההודאות השתנו סימולטנית שלוש פעמים במהלך החקירה בניסיון להתאים את עצמן לממצאים חדשים, וכן מהעובדה שחקירת חמישה אנשים אשר "הודו מרצונם החופשי" לא הביאה אפילו לגילוי של ממצא חדש אחד בתיק.

ההרשעה החוזרת הפתיעה את אלה שהאמינו כי הפרשה העגומה הגיעה לקיצה. מי שפעלו לאורך השנים לעשיית צדק עם הנאשמים באמצעות משפט חוזר, נואשו מהמערכת כליל. קבוצה קטנה של לא-משפטנים החליטה שדווקא זה הזמן לפעול. מעיון בהכרעת הדין התברר שהחוק הישראלי מאפשר לשלוח נאשמים לכלא לכל ימי חייהם מבלי שיש ראיות מוצקות נגדם. הקבוצה שמה לעצמה כמטרה להיאבק בהרשעה המסתמכת על הודאה בלבד, באמצעים הבאים: ארגון פאנלים שנועדו ליידע את הציבור הרחב על החוק הקיים והשלכותיו; ניסוח הצעת חוק להפחתה במעמד ההודאה באמצעות דרישה לקיום ראיות מוצקות כתנאי להרשעה; פנייה לח"כים ולמשפטנים על מנת לקדם את השינוי בחקיקה; פנייה לציבור לתמוך בשינוי חקיקה באמצעות עצומה באינטרנט ונוכחות בדיוני בית המשפט העליון בפרשת דני כץ. שמה של הקבוצה נקבע ל"חזקת חפות".

במדינה דמוקרטית כל אזרח נולד עם צרור של זכויות. אחת מהן נקראת "חזקת חפות" ולפיה כל אדם נחשב זכאי בפני החוק עד שלא הוכח אחרת. לזכות זו יש שני היבטים: 1. חובת ההוכחה חלה על התביעה. 2. הספק פועל לטובת הנאשם. הרציונל העומד מאחורי הטלת חובת ההוכחה על התביעה נסמך על ההיגיון האומר שמעשה מותיר עקבות, אבל אי מעשה אינו בהכרח מותיר רשמים. מכאן שהאפשרות להוכיח אשמה יותר מעשית מאשר האפשרות להוכיח חפות (כמאמר הביטוי: לך תוכיח שאין לך אחות). ההגיון מאחורי חמת הספק לטובת הנאשם הוא בכך שהרשעת שווא חמורה לאין ערוך מזיכוי שווא. לכאורה מעוגנת חזקת החפות בסדר הדין הפלילי (סעיף 34 כ"ב רבתי לחוק העונשין), אלא שבפועל המשפט הישראלי נוטה להרשיע מחמת הספק. אחד הביטויים לכך הוא המעמד הרם לו זוכה ההודאה.

החוק הרומי הגדיר את ההודאה כ"מלכת הראיות", כלומר די לסחוט מנאשם הודאה בכדי להרשיעו בדין. בצירוף עם האמונה הנוצרית בחיי העולם הבא ובזיכוך הנפש הנובע מעצם הווידוי, נסללה הדרך לאינקוויזיציה. מעמד ההודאה במשפט הישראלי (סעיף 12 לפקודת הראיות) מתבסס על מעמדה במשפט הבריטי שבתורו נגזר מהמשפט הרומי. אומנם נקבע בפסיקה כי יש לתמוך בהודאה ע"י "דבר מה נוסף", אלא שמהותו ומשקלו לא מוגדרים בחוק. בנובמבר 93', כתוצאה מחשיפה של סדרת פרשיות בהן הורשעו נאשמים על סמך הודאות כוזבות, מונתה ועדת גולדברג "לבחינת המצב המשפטי, באשר להרשעת נאשם על סמך הודאתו ללא ראיות חיצוניות נוספות, ולבדיקת התוספת הנדרשת כ'דבר מה' ומהם הלקחים שיש להפיק מהמצב העובדתי והמשפטי בנושא זה". אלא שמסקנות הוועדה התמקדו במעקב אחר תהליך החקירה ולא בהפחתת מעמד ההודאה. מעניין שבניגוד לגרסה הרומית-נוצרית-בריטית-ישראלית, המשפט העברי אסר קבלת הודאה של אדם על עצמו (ראו יבמות, כה, ע"ב). יש לציין כי הפסיקה של חז"ל נעשתה ללא כל הנמקה, והיא ראויה להיבחן במבחן התוצאה: זוהי המערכת המשפטית היחידה הידועה לנו עד היום כנקייה מעינויים.

כיום ניתן להבחין במגמה עולמית של הסתייגות מהרשעות המסתמכות על הודאה, בטענה שאינן עומדות על חקר האמת. אחד הפרויקטים שמוכיחים טענה הזו הוא "פרויקט החפות" בארה"ב. הספר "חפות ממשית" של בארי שיק ופיטר נויפלד מתעד 123 מקרים של אסירי עולם אשר שוחררו מכלאם לאחר שנתברר באמצעות בדיקות דנ"א כי נגרם להם עיוות דין. 22% מההרשעות האלה הסתמכו על הודאות שווא. מה מביא אדם להודות בפשע שלא הוא ביצע? המומחים מונים מגוון רחב של מניעים: לחץ נפשי או פיסי בחקירה; גילו הצעיר של הנחקר; ליקויים נפשיים; פיגור שכלי; רצון לחפות על מישהו אחר; השתייכות לקבוצה חלשה; רגשי אשמה בעניין אחר, ועוד. למעשה עלינו להכיר בעובדה שאיננו יכולים לחזות מראש את כל הסיבות אשר יכולות לגרום לאדם להודות במעשה אשר לא הוא עשה. לפיכך יש להתייחס לכל הודאה בחשדנות, אלא אם כן קיימת ראייה חיצונית מוצקה, המאששת אותה.

מעמדה הנוכחי של ההודאה גורם לא רק לעיוותי דין, אלא גם להיווצרות מגמה שבה הליך החקירה נוטה יותר ויותר להתמקד בגביית הודאה במקום באיסוף ראיות. מעצר של חשודים בפלילים היה אמור להתבצע רק במקרים בהם ניתן להוכיח כי אי מעצר עלול לגרום לשיבושים בחקירה או להמשך פשיעה. בפועל מקובל, כדבר שבשגרה, לעצור חשודים לצורך חקירה בלבד, לעתים לתקופות ממושכות. השימוש הרב במעצר, יחד עם תנאי המעצר הקשים, מעידים, בניגוד לעמדה הרשמית, שהמעצר משמש להשגת הודאות מן החשודים. מרגע שהושגה הודאה, התיק נמצא במסלול הרשעה כמעט ודאי: במקרים רבים מוותרת התביעה על העדים שמראש החשידו את הנאשם (ראו פרשת נאפסו). על ההשפעה הפסיכולוגית שיש לעצם קיום ההודאה על השופטים נערך מחקר בגרמניה, שם מעמד ההודאה זהה לכאורה, לשאר הראיות. הסתבר, שבתיקים בהם נמצאה הודאה, הקדישו השופטים לעיון בראיות שליש מהזמן שהקדישו לבחינת ראיות בתיקים בהם לא נמצאה הודאה. עצם קיום ההודאה משפיע לא רק על השופטים, אלא גם על כלל הציבור, ואפילו על הסניגורים. תוזכר עמדתו של גרשון אוריון, אשר בספרו "דיני הודאות וחקירות", הבהיר עד כמה קשה לעמוד על מידת קבילותה של ההודאה. הוא טען שיש לבחון הודאה בשבע עיניים בכדי להשתכנע באמיתותה, ומביא כדוגמא להודאה משכנעת שכזו את הודאתו של עמוס ברנס, אשר לימים הוכחה כמופרכת לחלוטין!

מאבק לשינוי החקיקה

מאבק לשינוי החוק כלל, בשלב ראשון, ניסוח הצעה המפרטת את הבעיה ואת הפיתרון ושליחתו לחברי ועדת חוק, חוקה ומשפט (לעיון בהצעת החוק הקישו כאן). ב-13 בנובמבר 2003 התקיים דיון בוועדה במעמד משפטנים אורחים (לפרוטוקול הישיבה). כתוצאה מהדיון הגישה אתי לבני, באישור חברי סיעת שינוי, הצעה לשינוי החוק כך שקבלת הודאה תחייב ראייה חיצונית בדרגת סיוע (ראו הצעת חוק 1780 מה-12 בינואר 2004). עושה רושם שהכנסת בדרכה לחקיקה הראויה. מדוע אם כן יש עדיין צורך במעורבות ציבורית? קיימות שתי סיבות עיקריות להמשך מעורבות. הראשונה היא, שכך או כך, הצרכן העיקרי של המערכת המשפטית הוא כלל הציבור. את אחזקתו היקרה של עציר בכלא (100,000 שקל לשנה) משלם הציבור. מי שממלא את בתי הכלא עצמם הוא הציבור. מי שסופג את הפשעים המתמשכים של פרשיות בהן היתה הרשעת שווא והרוצח נשאר חופשי זה כלל הציבור.הנזק הגדול מכולם הוא בהידרדרות נורמת המוסר: במצב שבו הרשעת חפים משפע מתקבלת בשוויון נפש כללית, נפרמים חיש הצדק והמוסר הציבורי. הסיבה השנייה היא כי חקיקה ברת קיימא צרכה לשקף תפיסת עולם ציבורית, יש צורך, אם כן, להשמיע קול התומך בחקיקה.