|
|
|
טיפול
משפחתי
פורסם במוסף שבת (3.0.04) מעריב
|
בילי מוסקונה-לרמן צילום: מיכה קירשנר ע. צ לם:
לי אורפז
|
מימין : ליאורה בילסקי , חנה נוה , אביעד
קליינברג ויערה בר-און . לאן נעלמה המשפחה
המיתולוגית המאושרת ?י |
 |
ספר חדש, קומפקטי בצורתו ומרתק
במהותו, מונח על שולחני. על העטיפה צילום של זוג, אישה
וגבר, שחושפים שיניים בוהקות בחיוך סכריני, פלקטי, כזה
שמעיד על אושר מופגן כלפי חוץ. גליל ניילון, שמשמש
לעטיפת סנדוויצ'ים, משווה הילה זיגוגית מבהיקה אבל גם
ריקה מתוכן ושקרית לצילום כולו.
"על אהבת אם ועל מורא אב, מבט אחר על המשפחה" הוא
הראשון בסדרת הספרים "החומרים המרכיבים אותנו", שערך
אביעד קליינברג (אוניברסיטת תל אביב והוצאת כתר).
הספרים מתבססים על סדרת הרצאות בעלת שם דומה, שהתקיימה
בבניין הפקולטה למדעי הרוח בימי שישי ונחלה הצלחה
גדולה. ההרצאות היתרגמו לספרים שיעסקו באהבה, זוגיות,
דתיות, חילוניות, מוות, טקסים, גבריות ונשיות.
"בחיקה הצפוף של המשפחה", כותב , בצדק גמור, אביעד
קליינברג במבוא שלו לספר, "אנחנו לומדים להיאהב
ולאהוב, אבל גם לקנא ולכעוס ולהסתגר בתוך עצמנו ולסרב
לדבר על זה. קשה עוד יותר להודות שמערכת החוקים הבלתי
כתובה הזאת משובשת, שההבטחות (יהיה בסדר, אם תעבוד קשה
תצליח, איך אפשר לא לאהוב יצור מתוק כמוך) נטולות
בסיס, ששום דבר אינו כמו שהוא נראה, שאמא אינה האישה
היפה ביותר בעולם, שיש אנשים חזקים מאבא, שהורים לא
אוהבים את כל הילדים במידה זהה בדיוק, שהמשפחה שלנו לא
מושלמת. . . שהיא תמיד מקום שבו הציפיות מוגזמות כל כך
עד שהאכזבה, התסכול והטינה הם בלתי נמנעים".
הספר הזה מציג, כמו קליידוסקופ, זוויות מפתיעות
וצבעוניות למבנה ההנדסי השמרני והבלתי מתכלה הזה,
משפחה. כל כותב לקח את הנושא לכיוון הקרוב ללבו. אין
כאן אמירה חד משמעית גורפת, אלא פסיפס של מבטים.
מחיר השלמות
בין יתר המשתתפים בספר, כותבת גם
יערה בר-און, היסטוריונית. את הפרק שלה, "משפחה
בקיבוץ", היא פותחת בתמונה אישית מילדותה,שוכבת במיטה
בבית ילדים בקיבוץ ומקשיבה לאמא שלה ששרה לה שיר ערש
"לילה לילה מסתכלת הלבנה". לתנוחה של האמא, כמו
גםלמפתן החדר, כמו גם לשיר, היה תפקיד סמלי במאבק של
הילדה, שלא רצתה לישון בבית ילדים, על נוכחות האם
בחייה. במבט של יערה על המשפחה הקונבנציונלית שהקיבוץ
לקח ממנה, יש כאב גדול וגעגוע ענק לדבר שעבור חלק
מאיתנו הוא המדכא והמעיק ביותר.
חנה נוה, שעומדת בראש תוכנית לימודי נשים ומגדר
באוניברסיטת תל אביב, שואלת, "לאן נעלמה המשפחה
המיתולוגית המאושרת? מהיכן קמו מכי הילדים, מבזי
ההורים, בוגדי האחים האלה? מתי נולדו גילויי העריות
והאונס במשפחה?מתי התחילו השקרים,הגניבות,העושק,
האלימות וההתעללות במשפחה? מתי התחילו בני משפחה אחת
לייחל אלה למותם של אלה? מתי התחילו אמא ואבא לשנוא זה
את זה ולישון במיטות נפרדות? ". בואו נתבונן, מציעה
נוה, על הפער בין המיתוס לחוויה הממשית.
הכותבת השלישית בספר, המשפטנית ליאורה בילסקי, מתבוננת
על רות ונעמי ממגילת רות. במבט מפתיע, חתרני, היא רואה
בהן נשים אוהבות, שאין להן דרך להפוך את הקשר לבעל
הכרה משפטית וציבורית.
הסופר אתגר קרת, שממנו הזמין קליינברג סיפור קצר, בחר
לכתוב על "הילד המנומס". דרכו מראה קרת עד כמה עגומים
ובודדים חייו של ילד שעומד מול השקרים השקופים
והפוצעים כל כך של אבא ואמא. את הספר הקטן אך העשיר
הזה מסיימת שורת עבודות של שני אמנים צעירים, אנג'לה
קליין ויצחק גולומבק, שאצר עבור הספר האמן פיליפ רנצר.
ופשוט אי אפשר להתעלם מהפרט השולי אך הסמלי, הקלישאי
והמנחם, שאביעד קליינברג הוא בן זוגה המשפחתי של יערה
בר-און, ושפיליפ רנצר היה בן זוגה הקודם. ואם עושים
אחד ועוד אחד מבינים שהנה, אחרי הביקור באחד החדרים של
הגיהנום, הנושא את השלט "פירוק משפחה", אפשר להתנהל
בידידות, לכתוב יחד ספרים ולייצר ערבים ספרותיים
תרבותיים. עובדה.
"זה פרוידיאני ברמה הכי שבלונית", מבטל קליינברג את
ההתפעמות הסנטימנטלית שלי.
את זה הוא אומר בשיחה בחדרו באוניברסיטת תל אביב, בין
מסע אחד שלו לוותיקן לבין מסע לפריז, שם הוא מארגן
תערוכה. ובכלל, קליינברג הוא פיגורה נדירה. גם דובר
שפות חדשות ועתיקות, גם מפענח טקסטים דתיים, גם נראה
מצוין, גם מתנסח מדויק, בעצמו כותב פורה, וגם מגדל
שלושה ילדים ומתרגש ממשפט שהבן שלו, בן החמש, אמר לו
אתמול: "אבא, אני גברירי", שזה גם גבר וגם שברירי. וזה
אחרי שהאבא והבן ניהלו שיחה על החיים, הקושי, החוזק,
הסדקים. מה נבקש יותר מגבר?
"ובכל זאת", אני אומרת לו, "אתה מזלזל בי שאני בוחרת
להתעכב על העובדה שאתה בוחר את בן הזוג הקודם של בת
זוגך הנוכחית כאוצר לספר, ובתשובה להתפעמות שלי אתה
בוחר להשתמש במשפטים שבלוניים כמו'היחסים היו טובים'
ו' אני מאמין בו בתור אמן', ומתעלם מפקעת הצפעונים של
פירוק המשפחה". והנה , קליינברג האקדמי והמנוסח מפתיע.
"פירוק המשפחה האישי שלי היה איום ונורא", הוא אומר.
"לא אגבי ולא אקראי בכלל. כן, גם בשבילי זה היה לגעת
בגיהנום. כל פרידה היא תהליך אישי לא קל, אבל חלק
מהקשיים נובע מהשבלונות התרבותיות. התקופה הזאת, שבה
אנשים נפרדים יותר מאי פעם, היא תקופה שיש בה ערעור על
העריצות של המשפחה המושלמת. יש בעניין הזה משהו משחרר.
"אני לא רואה בעובדה שאנשים מפרקים קשרים יותר בקלות
קריסה מוסרית, אלא הודאה במוגבלות. בפירוק אנחנו מודים
בזה שאנחנו משתנים, שבשנות השלושים שלנו היינו אנשים
אחרים ממה שאנחנו היום. וזה סביר שאנשים ייצרו מערכות
קשרים אחרות למרות רגשי האשם הקשים שמלווים את התהליך
הזה וגם רגשי הכישלון הנלווים. האשמה והכישלון אינם
הכרחיים. בני אדם זקוקים לקשר זוגי ומשפחתי, אבל הם גם
זקוקים לשינוי. אם במקום להדחיק יתמודדו עם הצורך הזה
בכנות, כולם בסופו של דבר יסבלו פחות.
"בלי לסבול בכלל זה כנראה לא יילך, כי קשרים עמוקים
ניתקים בכאב. ההורים משלמים וגם מרוויחים. הילדים
בעיקר משלמים. הם משלמים גם משום שהם חלק מהתרבות
וממאגר הדימויים התרבותי של משפחה נורמטיבית ולא
נורמטיבית, וגם כי ההורים משקפים את הכאב וההתמוטטות
שלהם וזה קשה לעיכול, במיוחד לילדים. הספר הזה מפרק את
הדרך שבה החברה מעבירה מסרים בלי לדעת מה המחיר.
במשפחה כולם מרוויחים אבל כולם גם משלמים את המחיר".
המצאת הזוגיות
אחר כך חציתי את הדשא של הקמפוס
לחדרה של חנה נוה, לשאול אותה כמה שאלות.
בספר כותבות שלוש נשים,כולן חכמות,מתנסחות להפליא
ומרתקות. ההחלטה לראיין את חנה נוה נגזרה כנראה מנטיית
הלב הפרטית שלי לנשים חתרניות שנהנות לזרוק עוד ועוד
עצים למדורה ולהסתכל בסקרנות על הלהבות.
היא נשואה לשמעון נוה, דוקטור להיסטוריה צבאית ותא"ל
במיל'. לזוג ארבעה ילדים.
בואי נתחיל למשש את המושג משפחה.
"אותי מעניין לגעת במושג הזה מהמקום הבעייתי שבו
המשפחה היא פונקציה. הנה אני מסלקת ממנה את עבותות
התרבות שצובעת את המושג משפחה בצבעים נעימים,
רומנטיים, אידיליים. אני טוענת שמכיוון שהממסד או
התרבות מעוניינים בשימור המושג הזה, משפחה, אז כדי שלא
נפרק אותו, שלא נמצא לו תחליפים, לא נעצב אותו אחרת,
דינמי ומשתנה, אלא נתפוש אותו כמין הוויה נצחית-אוניברסלית
שתמיד ולעולם תהיה, מאוד חשוב להצניע ולטשטש את ההיבט
הפונקציונלי. כי ברגע שמתגלות הפונקציות עולות שתי
שאלות: אחת, האם אלה פונקציות הכרחיות, ושתיים, האם
המשפחה כפי שאנחנו מכירות אותה היא המוסד הטוב יותר
לממש אותן".
לפני שנחקור את הפונקציות בואי ניגע באינטרס. מהו
לדעתך האינטרס של הממסד או התרבות בשימור מושג המשפחה?
"אני קוראת לאינטרס הזה'שקט תעשייתי'. ולא סתם אני
משתמשת במילה תעשייה. כדי שהמין האנושי ימשיך להתרבות
ולהתקיים וכדי שהמדינה תמשיך לשרוד על צבאה וחילה, כדי
שההמונים יעמלו ויעבדו את גלגלי התעשייה, בשביל זה
צריך אנשים שחיים במשטר ולמשטר קוראים'משפחה'".
אבל למשפחה הנורמטיבית הנוכחית יש בעצם אריזה מסוימת.
יכלו להיות סוגים אחרים של אריזות. למה היא התקבעה
לתבנית של אישה-גבר-ילד, כפי שהיא משווקת לנו היום מכל
פינה אפשרית?
"כדי שהתינוק ישרוד הוא צריך אמא. בשביל זה המציאו את
המושג'אהבת אם', ויש למושג הזה עוד הרבה שלוחות: האם
הטובה, האם האידאלית, האם המיתולוגית. ועל מה אנחנו
מדברים כולה, אנחנו מדברים על לידה, שזה דם, יזע
ודמעות. לידה היא עניין פונקציונלי לחלוטין, אבל דרך
כל העבותות התרבותיים שמלבישים על העניין הפונקציונלי
התינוק ישרוד, כי האם לא תפסיק לטפל בו.
"אבל צריך גם מישהו שיפרנס אותה, אז לזה הדביקו את
הגבר והמציאו את הזוגיות, כי בעצם אילולא הזוגיות,
אחרי שהוא פיזר את הזרע שלו הוא מבחינתו סיים את
העבודה, וכל מה שהוא רוצה זה להמשיך לפזר את הזרע שלו
הלאה. אבל רק רגע, אנחנו כבר מדברים על אהבה רומנטית,
זוגיות, נישואים.
"וכך התייצרה לה מכונת ההולדה: היולדת שהיא האישה,
המוצר שהוא התינוק, והמתחזק שהוא הגבר. וזאת היחידה
הבסיסית של המשפחה, זוג הורים וצאצא ביולוגי, שחיים
תחת קורת גג אחת ומנהלים יחידת משק כלכלית אחת משותפת.
וכדי לעשות את העניין הכל כך פונקציונלי הזה ידידותי
למשתתף, יש לנו כאמור אהבה ו ק? רינג ו ש?רינג
ואלטרואיזם עד בלי קץ, במיוחד של האישה בתפקיד האמא.
אמנם גם של הגבר, אבל המיתוסים סביב תפקיד'האם', אין
להם גבול".
ואם בני אדם, נשים או גברים, היו מקלפים את העטיפה
הצבעונית של הבונבוניירה שמשווקת להם כספקית אושר
ושלווה ומזור לכל צרותיהם, אילו הם היו נעצרים רק לרגע
וחושבים, מה הם היו שואלים את עצמם?
"את השאלות הכי פשוטות והכרחיות. אדם היה אומר, אני
צריך את זה? זה דחוף לי? למה זה דחוף לי? אבל במקום
זה, הספ?רה הפונקציונלית הזאת שהובנתה מבחינה תרבותית
כספרה פרטית שמבוססת על קודים של אהבה ודאגה וחמלה
ומסירות וחום וטיפוח, על הספרה הזאת שומרים כל כך הרבה
עבותות תרבותיים חזקים כפלדה ושומרים עליה מכל משמר,
וגורמים לכל המשתתפים להסתובב סביבה על קצות האצבעות -
והנה לנו המשפחה הגדולה.
"הספרה הזאת כל כך קדושה, שאין בה אפילו אלימות. לא
ייתכן. ולכן כשבעל מכה את אשתו לא הולכים לבית משפט
ולכן לקח כל כך הרבה זמן עד שהמציאו את בתי הדין
לענייני משפחה. כי אמרו, אלימות בין בעל לאשתו? איך זה
יכול להיות דבר כזה? כמו שפעם אמרו, אין דבר כזה הלם
קרב. יכול להיות רק חייל טוב או רע".
את זוכרת את המשפט של עמוס עוז, שהטרגדיות הנוראיות
ביותר קורות בין הסלון למטבח, כלומר בתוך המשפחה?
"בואי נלך לאריסטו,אותו אני מצטטת בספר, שאמר:'המעשים
הנוראיים ביותר הם נוראיים שבעתיים כשהם מתבצעים בתוך
משפחה'. הקביעה האריסטוטאלית הזאת נשענת על הסכמה
תרבותית אוניברסלית שעל פיה המשפחה היא מרחב מוגן
מפני'מעשים נוראיים'. ואף על פי כן, קובע אריסטו, שאת
המעשים הנוראיים האלה צריך לחפש דווקא במשפחה,במרחב
שאין להעלות על הדעת שבו יתבצעו.
"ולמה זה נורא שבעתיים כשאב אונס את בתו לעומת גבר
שאונס ילדה שהוא לא מכיר? למה בעצם זה כל כך שונה אחד
מהשני? זה הרי אותו אקט בדיוק, אבל מבחינת העבותות
התרבותיים אני קוראת לזה פ?טיש. פטישיזציה של קשרי דם.
למה בעצם אני מגדלת את הילד שלי ולא ילד אחר? מה זה
בכלל משנה לי? כי מספרים לי סיפורים: שהילד הזה הוא
מחלבי ודמי. זה הכל הבניה תרבותית, כי מה, מחלבי ודמי
יותר קרוב אלי? להפך, יש סיכוי שאת הילד הזה אני אשנא
יותר, כי הוא ישקף לי את כל העלבונות והכשלונות שלי,
יחשוף את המנגנון האישי שלי שבכלל לא חביב עלי.
"ולמה בערב פסח אני יושבת עם כל שנואי הנפש האלה סביב
השולחן, מה זה נחוץ לי? הדודה פניה והדודה מניה והדוד
וניה? למה בחתונות, כשמגבילים את הרשימה למאה איש,
קודם כל סופרים את הבן דוד הזה והזה והזה. מה, אני
קרובה אליהם? החלפתי איתם מילה בזמן האחרון? הם חברים
שלי? מי בכלל מחבב את האנשים האלה? למה לא להתחיל
ברשימת החברים שאיתם אני בקשר יום יום, שהם הבחירה
שלי. הטענה שלי היא שהמשפחה היא מערכת פונקציונלית שלא
היתה מצליחה להתקיים יותר משנה אחת אלמלא העבותות
התרבותיים שמתחזקים אותה".
גאוות הפטרוזיליה
אם נסתכל על המבנה כולו מזווית
אחרת, הרי זה מנגנון פטריארכלי במהותו. בנוסף לכל, הוא
המקור להפרדה ומוליד האלימות בחברה. אילולא התיחום
הסגור של "משפחה" ו"אומה", האחר לא היה נתפש ככזה ולכן
גם מותקף.
"המשפחה משרתת צורך חברתי כללי. זאת ספ?רה פרטית
בשירות הספרה הציבורית, האומה. ויש ביניהן יחסים
סימביוטיים. אלו בדיוק הסיבות להיווצרות מנגנונים של
אלימות, כי הם משמשים כגורם מרחיק, גורם להגדרת ה'
אחרות' שמאיימת באופן קבוע על הזהות שלי".
אם אני נותנת לך את כל הקוביות לשחק מחדש, איך היית
מסדרת אותן לאופציה אחרת?
"אני כבר לא יכולה להיות תמימה, אני שבויה בתוך
ההבניות התרבותיות. אני לא חושבת שאני רוצה להפוך את
היוצרות, שאישה תתפוס את עמדות המפתח כמו שהן נראות
היום, כי אז הכל יישאר אותו דבר ורק לגברים יקראו
נשים".
אז שחקי אותה כאילו את בטוחה שנשים מביאות איתן קודים
וערכים אחרים.
"המערכת היום אומרת שצריך להשקיע כסף, זמן, אמביציה
ותחרות כדי לרכוש משהו. הגישה הזאת מנציחה את מקור כל
העיוותים: מעמד, היררכיה, נכסים, שליטה. ואני אומרת,
בואו נשקיע מאמץ כדי לאבד משהו".
באיזה מובן לאבד?
"במובן של לא לצבור, להשיל, להתפרק ממשהו שיש לנו. זה
יעשיר את העולם וגם אותי. כי בעולם הזה שבו יש נכסים
ושליטה והיררכיה יש גם עולם שלישי, ואני לא רוצה לחיות
בעולם ראשון שיש בו עולם שלישי. הוא לא מעניין אותי,
העולם הראשון הזה.
"ב'ילקוט הכזבים' מסופר על מחלקה בפלמ"ח שמתאמנת באחד
הקיבוצים, ובני הקיבוץ תופסים אותם גונבים תרנגולות
לקומזיץ. חברי הקיבוץ, אחרי שהם צורחים עליהם, מחליטים
לשים שומר. וזהו, אי אפשר לגנוב יותר תרנגולות. החליטו
חברי אותה מחלקה לנקום. מה עשו? לימדו את הסוסים של
הקיבוץ ש' דיו' זה לעצור ו' הויסה' זה לרוץ בכל הכוח.
לחברי הקיבוץ לקח שנה לאמן את הסוסים מחדש וכל החקלאות
הלכה פייפן.
"זאת בשבילי הפרדיגמה. המהפכה שאני רוצה ליצור היא
קודם כל בשחרור ההיררכיות הקיימות ובחתירה להשוואתן
לקוד אחר. ערך של שוויון".
אבל תסתכלי על עצמך, שמחזיקה בעמדת כוח היררכית,
שעומדת בראש הפירמידה, שמתקיימת מצוין בתוך השיטה.
"ללא ספק הייתי שייכת לעדה הפטריארכלית, שמינתה נשים
לפי יופיין, כשמולי עמדו אוסף של'שרלילות' או'פשטידות'.
לקח זמן עד שהבנתי שאני פועלת ומשתתפת במשחק מנקודת
המבט הגברית על נשים. כשהבנתי את זה, התחלתי לבנות
לעצמי אסטרטגיה שעיקרה אהבת נשים.
"בעיר שלי, חדרה, מתגוררות המון נשים עולות חדשות
חלשות, שגרות בקבוצה בשכונות. ואני נוסעת, שימי לב,
נוסעת ולא צועדת, עם המכונית שלי בשכונות האלה
ומתבוננת עליהן איך הן מתקהלות חבורות חבורות כמו
עורבים שחורים. פעם הייתי אומרת לעצמי עליהן'שיילכו
לקוסמטיקאית, שיחליפו בגדים, שיתרחצו', כמעט הייתי
אומרת'שיורידו שפם'. היום אני אומרת לעצמי'יש להן את
ההיסטוריה שלהן, את הקהילייה, את הזהות, משפחה,
ביוגרפיה. אל תפעילי עליהן את המכבש הזה'. צריך לתת
מקום לאחרות, צריך לתת מרחב מחיה ונשימה לכל מה
ששונה".
כל זה יפה מאוד באידאולוגיה. איפה את מפעילה את המבט
הזה בחיים הפרטיים שלך?
"במרחב המחיה שאני נותנת לילדים שלי. יש לי שלוש בנות
ובן. ומה המשמעות של מרחב המחיה הזה? בשכבה החברתית-כלכליתתרבותית
אליה אני שייכת מתקיימים קודים מסוימים, ואני פועלת,
כמיטב יכולתי, בניגוד להם. אני, למשל, לא לוחצת עליהם
ללמוד באוניברסיטה. בשבילי זה לא רק לתת להם לנסוע
לשנה למזרח אלא לאפשר מקום להצטיינות הפרטית שלהם.
"אחת הבנות שלי רצתה להיות קונדיטורית. היום זה כבר
נחשב טרנדי, אבל עדיין יש מי שאומר לה,'מה, ההורים שלך
פרופסורים ואת חותכת פטרוזיליה?'. וכשאנשים שואלים
אותי מה עושים הילדים, הם מסתכלים עלי בחמלה. והאנשים
האלה שולטים בעולם ולא הטרנד של ללמוד בישול.
"וכשבת אחרת שלי החליטה ללמוד להיות אחות ואני מספרת
את זה, אז באמת אנשים מסתכלים עלי בצער עמוק. ורק כשיש
אנשים שנורא אוהבים אותך הם גם אומרים שזה מקצוע קדוש,
אבל מי יודע מה הם חושבים בלב?
"ובת אחרת שלי, שאם היתה יכולה היתה כל חייה מלטפת
כלבים וחתולים והיא תגמור בטח בחברה להגנת הטבע או
במקום אחר, מי יודע מה יגידו עליה.
"באמת, רמת הגאווה שלי בילדים שלי, עמוק בלב, כל כך
חזקה, כל כך מלאה. אני מתפוצצת מגאווה שהם הלכו בדרכם
ולא עשו מה שציפו מהם לעשות, ולא הלכו בשבלונות
המתבקשות, למרות שקרוב לוודאי הרבה כסף הם לא ירוויחו
מהמקצועות שלהם, ועשירים הם בטח לא יהיו".
ואולי ככה באמת נציל אותם, את הבנות והבנים שלנו,
מהעבותות התרבותיים הכל כך מצמיתים, מחניקים, היררכיים
ולפעמים אלימים.
"באמת נציל אותם על ידי אינדוקטרינציה. הבנות שלי,
למשל, הן סופר פמיניסטיות. אני אספר לך סיפור. לבת של
חברה שלי היה חבר כמו שצריך, תדמית החתן הנכסף. היו
כסף והשכלה ומעמד, היה שם הכל, ובדיעבד אני יודעת שהוא
טרטר אותה לא מעט בהיבט המעשי והרגשי, ואחר כך, במילים
פשוטות, זרק אותה. ואז היא מצאה חבר שהיה בדיוק ההפך
מהחבילה הנכספת.
"דיברתי עם הבנות שלי על העניין וניסיתי להוציא מהן
גינוי לחבר החדש, שהוא לא קורא ספרים והוא לא כזה וכזה
וכזה, ויש ביניהם פער תרבותי. והנה עונה לי אחת
הבנות:'אמא, מול הבחור הקודם היא היתה אפס, ובשביל
הבחור הזה היא הכל. ההוא עינה אותה ושיגע אותה והטריד
אותה והרעיב אותה והבחור הזה מנשק את כפות רגליה
ומסתכל עליה כאילו היא אלה. מה עוד אנחנו רוצות?'.
במילים אחרות היא אמרה לי,'למה את שבויה במדרג שהבחור
צריך להיות יותר ממנה?'.
" ואחרי שהיא דיברה פרצו לי דמעות מהעיניים. ממה? מכמה
שהצליח לי, הרבה יותר ממה שהתכוונתי, החינוך של הילדים
שלי".
|
|
|
|
|
|
