|
ג'ק
היה הטיפוס שאהבת לשנוא.
הוא
תמיד היה במצב רוח טוב, ותמיד היה לו משהו
חיובי להגיד.
כאשר מישהו שאל
אותו "מה נשמע?"- הוא ענה: "אם היה טוב
יותר, הייתי תאומים".
הוא היה מנהל
מיוחד מכיוון שהיו כמה מלצרים שהלכו אחריו
ממסעדה למסעדה. הסיבה שהמלצרים הלכו אחריו
הייתה נקודת ההתייחסות שלו. הוא היה מניע טבעי.
אם לעובד שלו היה יום גרוע, ג'ק היה שם להגיד לו
איך להסתכל על הצד החיובי של המצב.
סגנון
החיים הזה של ג'ק מאד סיקרן אותי, לכן, יום אחד
הלכתי לג'ק ושאלתי אותו: "אינני מבין, בן-אדם
איננו יכול לחשוב חיובי כל הזמן. איך אתה עושה
זאת?".
ג'ק
ענה: "בכל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי, ג'ק,
יש לך שתי ברירות היום. אתה יכול לבחור להיות
במצב-רוח טוב ואתה יכול לבחור להיות במצב-רוח
רע. אני בוחר להיות
במצב-רוח טוב. בכל פעם שקורה משהו, אני יכול
לבחור להיות קורבן, או אני יכול ללמוד מהמצב – אני
בוחר ללמוד את השיעור. בכל פעם שמישהו בא אלי להתלונן, אני יכול לבחור לקבל את
תלונתו או אני יכול להצביע בפניו על הצד החיובי של החיים –
אני בוחר בצד
החיובי
של החיים.
"כן,
נכון, אבל זה לא כל כך קל", מחיתי.
"כן,
זה קל" ענה לי ג'ק, "משמעות החיים היא לבצע
בחירות כל הזמן. כאשר אתה מסיר את כל הפסולת,
כל מצב הוא למעשה בחירה. אתה בוחר איך להגיע
למצבים, אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב
רוחך. השורה התחתונה היא:
"זו
בחירה שלך איך לחיות את חייך"
הרהרתי
בדבריו של ג'ק, והפנמתי אותם.
זמן
קצר אח"כ עזבתי את עסקי המסעדנות ופתחתי
עסק משל עצמי. ג'ק ואני לא היינו בקשר, אבל אני
חשבתי עליו לעיתים קרובות, כאשר החלטתי
החלטות הנוגעות לחיי, במקום להגיב למצבים
בחיי.
כמה
שנים אח"כ שמעתי שג'ק עשה משהו שבענף המסעדנות אתה לעולם לא עושה-
הוא השאיר את הדלת האחורית של המסעדה שלו
פתוחה, ובבוקר נכנסו שלושה שודדים, ובאיומי
אקדח דרשו ממנו לפתוח את הכספת. כאשר ג'ק ניסה
לפתוח את הכספת, ידיו רעדו מהפחד והעצבים,
והוא לא הצליח לפתוח את הכספת. השודדים נכנסו
לפאניקה וירו בג'ק.
למזלו כוחות ההצלה הגיעו בזמן ופינו אותו לחדר מיון בבית החולים הקרוב. אחרי 18
שעות בחדר ניתוח ושבועות רבים בטיפול נמרץ, ג'ק שוחרר מבית החולים עם רסיסים של
קליעים שהרופאים לא הצליחו להוציא מגופו.
ראיתי
את ג'ק כחצי שנה אחרי התאונה. כאשר שאלתי אותו
מה שלומו, הוא ענה: "אם היה יותר טוב, הייתי
תאומים".
שאלתי
אותו מה עבר לו בראש כאשר השודדים איימו עליו
באקדח.
"הדבר
הראשון שעבר במוחי היה שהייתי צריך לסגור את
הדלת האחורית" ענה ג'ק, "ואז, כששכבתי על
הרצפה פצוע מהכדורים, נזכרתי שיש לי שתי
ברירות –
אני יכול לבחור לחיות, או, אני יכול לבחור למות.
אני בחרתי לחיות".
"האם
לא פחדת?" שאלתי, "האם איבדת את ההכרה?".
ג'ק
המשיך ואמר לי: "הצוות
הרפואי היה נהדר. הם חזרו ואמרו לי כל הזמן
שאני אהיה בסדר, אבל כאשר הם הכניסו אותי לחדר
המיון וראיתי את המבט בפניהם של הרופאים
והאחיות, פחדתי באמת. בעיניהם קראתי: 'חבל על
הזמן, הוא כבר כמעט מת', ואז ידעתי שאני צריך
לעשות משהו".
"מה
עשית" שאלתי.
"ובכן,
הייתה שם אחות שירתה לעברי שאלות" אמר ג'ק,
"היא שאלה אותי אם אני אלרגי למשהו. 'כן'
עניתי לה. ואז הצוות הרפואי הפסיק לטפל בי,
השתררה דממה והם חיכו שאמשיך את התשובה. לקחתי
נשימה עמוקה וצעקתי:
'ל
כ ד ו ר י ם'. כאשר הם המשיכו לצחוק
אמרתי להם: 'אני בוחר לחיות, תנתחו אותי
כאילו יש לי סיכויים לחיות ולא כאילו שאין לי
שום סיכוי לחיות".
ג'ק
חי, הודות לכישורים של הרופאים, אבל גם בזכות
נקודת ההתייחסות המדהימה שלו.
אני
למדתי ממנו שבכל יום יש לנו את האפשרות לחיות
חיים מלאים ומאושרים. נקודת ההתייחסות שלנו
היא זו שקובעת.
כעת
יש לך שתי אפשרויות:
1.
לזרוק את הדפים
האלה ולא להתייחס למסר, או
2.
להעביר את המסר
לאנשים שאיכפת לך מהם.
בתקווה שבחרת באפשרות השניה.
|
