|
בפני:
כב' הנשיא יהודה אברמוביץ - אב"ד
כב' השופט חיים גלפז-ס.נשיא
כב' השופט נסים ממן
בעניין:
מדינת
ישראל
המאשימה
ע"י פרקליטות המדינה – עוה"ד א. ברזילי,
תמר פרוש ואביה אלף.
נ ג ד
עמוס בן כלפו ברנס
הנאשם
ע"י ב"כ עוה"ד דוד וינר ועמי קובו
תאריך: 31/10/2002
נוכחים:
מטעם המאשימה עו"ד, אפרת ברזילי, עו"ד אביה אלף, ועו"ד תמר
פרוש.
מטעם הנאשם עו"ד דויד וינר ועו"ד עמי קובו הנאשם בעצמו
פרוטוקול
עו"ד וינר: אנחנו באנו לכאן על מנת לקיים את הוראת בית המשפט
העליון כדי לקיים את מצוות המחוקק על מנת לסיים בצורה ראויה, חוקית וצודקת את
עניינו של עמוס ברנס שנמשך כ- 27 שנה, והעסיקה את מערכת בתי המשפט רבות. באנו
כדי לדון בהשלכה המשפטית והמעשית של הודעת המדינה מיום 12/9/02 שבה היא
הודיעה על חזרה מאישום בעניינו של עמוס ברנס. עמדת המדינה מציגה עמדה לפיה
חזרה מאישום במקרה זה משמעותה ביטול האישום לפיה רישא של סעיף 94 (א) לחוק
סדר הדין הפלילי. עמדתו של מרשי עמוס ברנס היא שהודעת המדינה על חזרה מאישום
משמעותה שיש לסיים את ההליך הזה כאן בהחלטה פורמלית של זיכוי. הודעת של
המדינה עוגנה בסעיף 94 א לחסד"פ. לטענת המדינה אנו נמצאים ברישא של הסעיף
ולפיכך ההרכב חייב להוציא החלטה של ביטול האישום כך נאמר בסעיף לטענת הנאשם
אנו נמצאים בסיטואציה של הסייפא ולפיכך יש לסיים את ההליך בהחלטה פורמלית של
האישום. כדי להבין את העניין הזה ראוי להסתכל על סעיף 94 א' וצרפתי את הוראות
החוק הרלוונטיות. עלינו לדון בפרשנות של סעיפים אלה.
סעיף 94 א' יוצר מעין קו פרשת מים. מאוד יחודי ומאוד חד
וברור. נאמר בו שחזרה מאישום לפני תשובת הנאשם משמעותה ביטול ובהחלטה מעין זו
אין משום סופיות. לעומת זאת, חזרה מאישום לאחר התשובה, מובילה להחלטה פורמלית
של זיכוי שמשמעותה שהעניין מסתיים ואין להגיש מחדש את כתב האישום. כשאנו
מסתכלים על הליך פלילי כהליך המורכב מזרימה של אירועים אנו רואים שהסעיף
מאפשר חלון צר בין הגשת כתב אישום לבין התשובה לאישום, שבמסגרתו רשאית התביעה
לחזור מאישום והמשמעות היא ביטול ולא זיכוי. החלון הצר הזה , נפתח ונסגר
ובפעם שהוא נסגר הוא סגור עד הסוף. בענין זה אני רוצה להזכיר עובדה שמוכרת
לכולם, כאשר בערעור מחליטה ערכאת הערעור לבטל ומחזירה לערכאה דלמטה יש בידי
המדינה לחזור באישום ומשמעות הדברים הם זיכוי. והדברים נאמרו מפי בית המשפט
העליון בפרשת מזריב. כאשר מבטלים הרשעה במסגרת ערעור משמעות הדברים כי לאחר
מכן לאחר הערעור חזרה מאישום פרושה זיכוי. אנחנו נטען ונסביר שצריכה להיות
גזרה שווה בסיטואציה המאוד מיוחדת וחסרת תקדים בה אנו נמצאים בה כיום. ראשית
הסעיף 94 א' מדבר לא על פתיחת המשפט ולא הקראת כתב האישום אלא לתשובה לאישום.
קו פרשת המים עובר שם. הסעיף אינו מתייחס בכלל לסיבה לחזרה מאישום ולעמדת
המדינה לראיות או למניע. הוא מתייחס אך ורק למועד. שלישית, וכך למשל שיש
דוגמאות של חזרה מאישום בגלל ביטחון המדינה ורצון להגן על עד כאשר חוזרים
מאישום לאחר התשובה והשאלה היא למה המחוקק עשה את ההבחנה. לכאורה אנו שאלנו
למה, התשובה היא ברורה למי שמעיין בסעיף. התשובה מצויה במשמעות של מעמד
ההקראה והתשובה לאישום. זהו הרגע שבו הנאשם עומד בפני הקהילה ובפני בית המשפט
שהמדינה מאשימה אותו במעשים פליליים והוא חייב לעמוד בפני הקהילה ולומר לא
פשעתי. זהו רגע חשוב וערך חשוב שמגנים עליו - זכות דיונית של נאשם. פעם
שהצטרכתי לעמוד בפני בית המשפט ולומר שאני לא אשם מאותו הרגע מדינה יכולה
לחזור מאישום וזה זיכוי פורמלי וזה מה שאומר המחוקק בסעיף 94 א'. כולנו
יודעים שעמוס ברנס השיב לאישום ביום 26/5/75. השאלה היא שבית המשפט צריך
לקבוע את האמת המשפטית. האם לראותו כמי שהשיב לאישום או לא. לצורך העניין יש
להסתכל על תקנות משפט חוזר תקנה 9 ו- 11. כשאנו מסתכלים על התקנות האלה אנו
רואים שהמחוקק, ואין פסיקה כמעט על דברים אלה, המחוקק אמר לנו שבית המשפט
חוזר סדרי הדין המוסדרים בסעיף 9 ו- 11 יתנהלו על פי חמישה יסודות. היסוד
הראשון, כל משפט חוזר יהיה בבית המשפט המחוזי שהוא מתנהל אפילו אם מדובר
בסמכות בית משפט שלום. שנית - תמיד יהיה בפני הרכב. שלישי – סדרי הדין במשפט
חוזר שאנו נמצאים פה כרגע יהיו רגילים. אומנם אומרים בתקנה 11 ניתן לסטות
מטעמי צדק מסדרי הדין הרגילים. היסוד הרביעי – המשפט יתנהל על בסיס כתב
האישום שהוגש בראשונה. ובית המשפט גם דרש לקבל את כתב האישום וכך גם דרש
המחוקק. בראשונה מתייחס למילה כתב אישום ולא למילה נידון. כתב האישום שהוגש
בראשונה ולא נידון בראשונה. יסוד חמישי – יש לדון במשפט חוזר כאילו לא הורשע.
המחוקק אומר כאילו לא הורשע ז"א הממצאים, הכרעת הדין, הממצאים המרשיעים לא
ניתן להסתמך עליהם. לא נאמר לא השיב לאישום, לא נאמר כי אירועי המשפט לא
התנהלו, נאמר כאילו לא הורשע. אנחנו חוזרים על השאלה מהכלל לפרט, האם הנאשם
השיב לאישום והאם על פי התקנות המיוחדות על בית המשפט להורות על החלטה
פורמלית של זיכוי או ביטול האישום זו השאלה. הנאשם מקיים את הרציונל של הסעיף
יותר מאדם כל שהוא במדינת ישראל הוא השיב בשנת 75 והמשיך להשיב עליו מאז ועד
היום הזה. הוא המשיך להשיב עליו כל הזמן. הוא כל הזמן אומר בפני הקהילה ובפני
כל ערכאה אפשרית שהוא לא אשם. לאחרונה הוא אמר בבית המשפט העליון בצורה
ברורה. מי שעוקב אחרי הפרשה יודע שעמוס משיב לאישום 27 שנה. קשה למצוא דוגמא
למי שכרגע מתבקש בעניינו החלטה שנותנת מימד של סופיות. אנחנו לא מדברים כאן
על המצב הרגיל. אנו נמצאים בסיטואציה שונה. אם מסתכלים על רציונל הסעיף
והוראות החוק המסקנה שזהו המקום לסיים את הפרשה הזו בהחלטה של מימד של
סופיות. יש כאן גם דרך אחרת לראות את אותו ענין. נשווה לעניין ערעור. יש כאן
דינמיקה של בעצם התגלות הדרגתית של פגמים וממצאים שנחשפו עם השנים שיצרה את
השכנוע של בית המשפט העליון. אם בשנת 85 נכנס אדם למשטרה ואומר שהוא משקר
ובשנת 89 מודה שהוא הדיח עד במשפט כל הדברים האלה התגלו עם השנים, האם עמוס
ברנס צריך להיות במצב יותר גרוע בגלל שהם נתגלו במאוחר ולא במוקדם. כאילו
התבטלה הרשעתו במוקדם.
אם בית המשפט הנכבד לא השתכנע בטענתי, שסידרי הדין כפשוטתם
על פי פרשנותם התכליתית מובילים לזיכוי אז בית המשפט מתבקש לעיין בתקנה 11
וישאל את עצמו האם זה לא המקרה הנכון לקבל את ההחלטה הנכונה במקרה הזה.
האינטרס של צדק מחייב אותנו לפסוק שיש לראותו כמי שהשיב לאישום. מדובר באדם
שהיה בן 30 כשהעניין התחיל. הוא נאבק היום במחלת הסרטן ויצטרך לנסוע לעשות
ניתוח. צריך לשים לעניין הזה סוף וזה בידיכם. אני יודע שההרכב הזה לא יכול
ליתן את הזיכוי שהנאשם מייחל לו 27 שנה כי הפרקליטות לא הביאה ראיות. אבל את
הזיכוי הפורמלי יש לקבל וזה תפקידו של בית המשפט. אנחנו מבקשים את ההחלטה הזו
כדי לאפשר לו בין השאר להתפנות להמשך חייו. יש לנו תקדים אחד רלוונטי וחשוב
שאני מבקש לעיין ולחשוב על משמעותו. תקדים של פרשת מע"צ. שם המדינה גם חזרה
מאישום וגם שם בית המשפט הורה על משפט חוזר ושם עו"ד שרעבי לא ביקש מההרכב
לזכות, אלא הסתפק בסוג של החלטה המנוסחת על עמוד שלם שהיא לא משתמשת בדיוק
במילים ברורות. אבל, השופט משאלי עשה דבר מאוד מעניין בקטע, גם שם המדינה הוא
אומר בהודעתה לבית המשפט הכניסה דברים שפגעו בנאשמים ויצרו איזה שהוא סוג של
ספק ועננה, זה דבר כמו כאן שהכאיב לנאשם. השופט משאלי, אומר כך "רואה אני
נכון לציין כי אני דוחה את הספק המשתמע אולי מטיעוני המדינה שחזרה בה
מאישומים בכתב האישום בדבר חפותם של הנאשמים וקובע כי הינם חפים"... הסוגיה
הזו היא צרמה והשופט משאלי ראה לנכון לומר את הדברים. זהו ביטוי ערכי לנושא
החפות.
הביטוי הערכי שהיא נותנת לראיון הזה שבסופו של דבר עמוס צריך
לצאת מכאן ולעבור בקהל. צריך לסיים את הפרשה הזו שמעסיקה אותנו בצורה מכאיבה
משך כל השנים והסיום הזה הוא הסיום הראוי. גם השופט משאלי נתן בדבריו ביטוי
לעניין זה. באימרת האגב שלו בדברים.
אני מגיש את ההחלטה הפורמלית לאחר החזרה מאישום.
אני לא יכול לסיים בלי להתייחס לנקודה אחת שבאה לידי ביטוי
בהודעת חברתי והיא נושא החנינה, נושא החנינה הוא נושא רלוונטי גם לנו כאן.
עמוס ברנס לא ביקש חנינה, הוא כל הזמן רצה זיכוי. יש המון טעויות בהקשר זה
אבל זוהי האמת. הוא רצה זיכוי ולא חנינה. הוא סירב לצאת מבית הסוהר אחרי
שהשופט חיים כהן ז"ל פעל אצל נשיא המדינה ופעל לגבי החנינה הזו והוא סירב
לצאת מבית הסוהר בגלל שהוא לא רצה לקבל חנינה אלא זיכוי וזה היה לפני 19 שנה.
השופט חיים כהן הגיע לתאו וכתב לו מכתב רק אז הוא רצה לצאת.
ב"כ המדינה- אפרת ברזילי: אינני מגלה סוד לבית המשפט כאשר
אני אומרת לו שבפני בית המשפט הזה לא נתקיימה הקראה ולא נשמעה תשובת הנאשם
לאישום. הטענה כביכול אין צורך בתשובת הנאשם לאישום במשפט חוזר היא טענה חדשה
ולטעמי אף נוקשה אף שהיא נטענת אחרת. הנאשם יכול להעלות טענות חדשות יריעת
המחלוקת אינה בהכרח אותה יריעת המחלוקת ועל פי סדרי הדין הרגילים מתחיל המשפט
בהקראה ותשובת הנאשם לו. לכן על פי פשוטתם של דברים ועל פי הוראות הדין
המשמעות של חזרת התביעה מאישום לפני ההקראה ולפני התשובה, היא משמעות אחת.
ביטול כתב האישום. בשלב הזה של הדיון התביעה היא בעלת בית לכתב האישום. ביטול
כתב האישום הוא עניין שנתון לשיקול דעתה בשלב זה. לפי הוראות החוק התוצאה
המתחייבת ממהלך כזה של התביעה הוא ביטול האישום ולא זיכוי וזו משמעותו הפשוטה
של סעיף 94 א' ריישא לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט העליון התיחס לסיטואציה
זו בע.פ. 583/77 מדינת ישראל נגד אבני. פדי לב 1 482. הדברים הם ברורים.
אכן הטענה השניה היא טענה שיש לה משיכה משפטית והתשובה היא
מה שהיה בחיפה, בחיפה נשמעה תשובת הנאשם לאישום ונשמעו הראיות והנאשם הורשע
וכל המהלך הזה בוטל בהחלטת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה.
נראה לי שגם תקנה 9 שאליה הפנה ב"כ הנאשם, תומכת בפרשנות
הזאת. אני מפנה לתקנה 9 לתקנות סדרי הדין במשפט חוזר...
למעשה מה שעולה מהוראה זו שמה שנמצא בפני בית המשפט הוא כתב
האישום, כתב האישום בלבד.
מבחינת הלשון יש את הסייפא כאילו לא הורשע ואת הרישא לפי כתב
האישום שהוגש לראשונה. ב"כ הנאשם ביקש לנתק בין שלביו הראשוניים של המשפט,
בין מה שהיה בכתב האישום לבין מה שאירע אחריו. אין לי ספק שבדיון במשפט חוזר
ניתן להגיש כראיה את מה שאירע במשפט הראשון. אלה אמרות שנאמרו במעמד אחר ולא
ניתן להגיש אותם. כך נובע ממהותו של משפט חוזר ואין הכוונה שבית
המשפט יכריע בדין מחדש. עליו לשמוע את העדים ומה שהיה בעבר
ניתן יהיה להתיחס בדרך המקובלת שמדובר בדברים שארעו מחוץ לבית המשפט. אך אין
זה חלק מההליך. אני רואה בזה דבר שאירע מחוץ לבית המשפט, גם שמיעת הראיות וגם
ההקראה. זהו הליך אחר וזהו הליך שבוטל. זה כמו להעביר קו וזה מהלך שנראה
מוקשה. נראה לי גם שאם המחוקק היה סבור, יכול היה לומר שמשמעותו של משפט חוזר
הוא ביטולה של הכרעת דין בלבד ולא כך הוא אמר.
הטענה שהשלב שאליו הגענו שלב הכרעת הדין – האם נמצאים
בסיטואציה שכביכול מותב אחד שמע והוא חייב להמשיך בדיון. טענה קשה ותמוהה.
ככול שהתנהלו משפטים חוזרים במדינת ישראל לא כך הם התנהלו. היתה הקראה ושמעו
ראיות. מה פירוש שבית המשפט בא ודן מחדש בעניינו של נאשם. שהוא דן מחדש ולא
מכריע את הדין מחדש. אחרת אתה מרוכן מתוכן את משמעות הדיון מתחילתו. הקו
היחיד שניתן לחתוך בצורה הגיונית הוא השלב שלפני תחילת מלאכתו של בית המשפט.
תחילת מלאכתו הוא הקראת כתב האישום והתשובה לו. זה מחייב את המסקנה שאנו
חוזרים לכתב האישום. אז מתחיל בית המשפט לדון מחדש ולבחון בפתיחות ומהתחלה את
הדברים.
אמרתי ייתכן שבתשובה לכתב האישום תהינה טענות חדשות. האם
המשמעות היא שההר החדש הזה של תחילת משפט והמשכו נבנה על ההר הקודם. הוא נבנה
מהתחלה. אני מקבלת שיש אפשרות לפנות לדברים שהיו בעבר. מותר להציג לעדים את
דבריהם במשפט הקודם כאמרת חוץ. אפשר להביא כראיה במשפט של מותב אחד מה שנשמע
בפני מותב אחר. החלוקה אינה הגיונית והיא הופכת את תפקידו של בית המשפט הדן
במשפט החוזר, למשונה. חזקה על המחוקק שלא התכוון להביא לתוצאות משונות.
לכן, נראה לנו שגם פשוטו של סעיף וגם השתלבותם של הליכים
מסוג משפט חוזר ועקרונות היסוד בחוק משפט במדינת ישראל היא פרשנות שונה ממה
שנתנה הסנגוריה.
נטענת טענה שמטעמי צדק ראוי במקרה הזה למרות שסדרי הדין
הרגילים מחייבים מסקנה אחרת לזכות את הנאשם. לעניין טעמי הצדק הללו אני מבקשת
להעיר כך, הזיכוי שמדובר בו איננו זיכוי שמשמעותו היא קביעת ממצאים לגבי מה
שהיה בעבר. הזיכוי המבוקש כונה על ידי עו"ד וינר זיכוי פורמלי. בית המשפט
העליון בפרשת אבני שהפניתי אליו קורא לזיכוי זה "זיכוי אילם" הוא מפרש אני
מפנה...
כלומר, מבחינת התייחסות לדברים שהיו, אין בזיכוי הזה יותר
ממה שיש בביטול האישום.
באופן רגיל יש לכלל הזה חריג שהוא בסעיף 94 והוא הרגיל,
שזיכוי הוא תוצאה של שמיעת ראיות ובירור על ידי בית המשפט . לפעמים בית המשפט
קובע עובדות שהן זיכוי מלא. לפעמים קובע שמוטל ספק באשמתו של הנאשם וזה בא
אחרי בירור. במקרה הזה אין בירור ויש מחלוקת על זה מחלוקת. אין ספק שלפי הדין
יש מצבים שבהם מי שמסכים הוא היועץ המשפטי לממשלה למשפט חוזר, הוא רשאי
להסכים שאם אין מחלוקת יכול להסכים לזיכוי. כך נעשה בפרשת סולמי ששם לא היתה
מחלוקת במובן זה.
העניין קשה לו מבחינה אישית – והסניגורים שלו הציעו לו לא
לנהל את המשפט הזה. אני מבינה שיש קושי נפשי. אבל יש מחלוקת על הראיות אבל
אין מחלוקת שלא ראוי לנהל את המשפט.
כאן בפני בית המשפט אני אומרת שהמשמעויות הן מרחיקות לכת.
ואנו לא סבורים שיש להתרחק מסדר הדין.
לגבי נושא הפיצויים – תהיה מחלוקת גם על נושא הפיצויים.
בעניין מע"צ גם סברנו שחזרתנו מכתב אישום פירוש שכתב האישום
והאישום בוטלו ולא זוכו הנאשמים . אבל באותו מעמד הצהרנו על כך שאנו נבוא
איתם בדברים לצורך תשלום פיצוים.
ז"א אין טענה משפטית שאם כתב האישום מבוטל הנאשם מנוע מתביעת
פיצויים. תהיה מחלוקת על הזכות אבל אין טענה שביטול מונע מהנאשם תביעת
פיצויים.
נחלוק על זכותו ונטען טענות לגוף הענין.
חברי הגישו את ההחלטה בעניין הפיצויים בתיק מע"צ, אני חושבת
שראוי שבפני בית המשפט תהיה ההחלטה על ביטול האישום יחד עם פרטיכול טענות
הצדדים בעניין. אנחנו מוסיפים את הפרטיכול ואת הודעת המאשימה באותו עניין.
הדברים מבהירים גם שהתשובה היא הלכה ומורים כמוה. כלומר אין טענה שבמקרה של
ביטול כתב האישום מנוע הנאשם מלתבוע פיצויים.
אני מקבלת בהחלט וגם נראה לי שבית המשפט הזה צריך להיות
מנותק ממה שקרה מחוץ לחללו. גם מבחינת הדברים שהיו מחוץ להליך כל שהוא, נשמעה
התיחסות גם לדברים כאלה מפי הסנגוריה ולכן אני אומרת מאוד מאוד בקיצור שללא
ספק עמדתנו לעניין הזיכוי באמת נגזרת גם מתפיסתנו את ההצדקה לאי ניהול המשפט.
קרי סעיף 31 (ד) שאמנם נולד בשלב די מאוחר ומאפשר ליועץ המשפטי לממשלה במקרים
מתאימים לחזור בו מההליך ולהסכים לזיכוי. כפי שהערתי קודם לאחרונה היה את
הדברים האלה בעניין סולמי. עניין שהיו שני אישומים באחד התנגדנו למשפט חוזר
ובאחר הסכמנו הן שקיימות עילות למשפט חוזר והן לזיכויו של הנאשם. אנו מפנים
את בית המשפט להחלטתו של כב' השופט לוי בבקשה למשפט חוזר.
בעניין שבפני בית המשפט – גם היום אם כי לא בפני בית המשפט
יש מחלוקות בין הצדדים. התביעה סבורה שיש ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם, אם
כי כמובן כפי שאשרנו יש קושי בניהול משפט אחרי זמן כה רב. חזרתנו מהאישום
נובעת מכך שסברנו שלאחר הזמן שחלף ונוכח נסיבותיו של הנאשם, בנסיבות שגם
לדעתנו הנאשם אינו מהווה סיכון לציבור, להבדיל מפרשת רוצחיו של דני כץ ששם
טענו שזה מחייב ניהול משפט מהטעמים המקובלים של אכיפת החוק, בעניין הזה
בנסיבות האלה, שמשפחתה של המנוחה גם הביעה בפנינו דעתה שיש מבחינתה קושי
לניהול הליך היום וגם מפי באי כוחו של הנאשם ששמענו שהם לא מעוניינים בהליך
זה הביא אותנו לבית המשפט הזה.
עו"ד וינר: חברתי בעצם מציגה תזה שמבוססת על תקנה 9 ב'
שאומרת בעצם אני הבאתי כמה ציטוטים, דיון משפטי מתחילתו. בפרשת קוזלי –
המדינה הציגה עמדה שונה ושם למרות התנגדות הסניגור הוגשה התשובה לאישום
וסומנה כת. וזאת מפי עורך הדין. שם המצב היה הפוך. מה שאמר שם עורך הדין
בתשובה לאישום וזה הוגש. אבל יש נקודה חשובה – היתה התיחסות של כב' השופטת
ברלינר והיא אמרה שעמדת הסניגוריה שם הם כדיברי הילדים. עונה שם השופטת
ברלינר. מעמד ההקראה לאישום בעצם הוא דבר בלתי הפיך. אנו לא ממצב כמו שאומרים
הילדים "שברנו את הכלים מתחילים מחדש". משמעות העניין הזה לא משתנה.
עמדת המדינה לאורך כל הדרך היתה שהמשמעות של המילה של תקנה 9
וכאן אני מצטט מבקשת המדינה "המשמעות היא אך ורק שלא ניתן לסמוך עוד על
הממצאים וההרשעה... התובעת דירה על עקרון הרציפות שאי אפשר לקבל את טענתו של
פלדמן שכאילו מתחילים מהתחלה. יש פה עקרון והעקרון הוא שכמו שיש אמת אחת יש
גם תשובה אחת. במובן הזה שבית המשפט צריך ליתן סעד של צדק.
אם חס וחלילה ההרכב לא יקבל את עמדתי אני מבקש שתהיה רגישות
בניסוח ההחלטה לעמוס לשמו הטוב ויכולתו לבוא בקהל.
ב"כ המאשימה: אני אשקול אולי להשלים תוספת לטיעון בתוספת
בכתב. ברור לי כי ב"כ הנאשם יהיה רשאי אז גם כן להגיב בכתב לטיעון זה.
החלטה
ב"כ המאשימה תשלים את טיעוניה בכתב אם תמצא לנכון לעשות זאת,
תוך 7 ימים מהיום וב"כ הנאשם יגיב על כך תוך 7 ימים מיום קבלת טענות בכתב של
באת כוח המאשימה.
מתן ההכרעה בתיק זה תינתן במועד מאוחר יותר.
על המועד תימסר הודעה לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ג (31 באוקטובר 2002) במעמד
הצדדים.
ניסים ממן
שופט
גלפז חיים
ס. נשיא
יהודה אברמוביץ
נשיא-אב"ד
|
